(חלק ד' ואחרון) עם הרשעת סוקרטס ברוב קולות, נפתח חלקו הנועל של נאום ההגנה המיתולוגי שלו. למרות שהתביעה דרשה להוציאו להורג, הרי שלפי הנוהג באתונה, סוקרטס זכאי היה להציע עונש חלופי. זכות הדיבור הוענקה, בפעם האחרונה בהחלט, לפילוסוף עז-הנפש. אולם למרות שכפסע היה בינו לבין המוות, סוקרטס לא עשה כל מאמץ כדי להמתיק את עונשו. נהפוך הוא: אוהב-החוכמה מאתונה ניצל את הבמה כדי להרהר במהות המוות, להוכיח את שופטיו, ולנבא נבואות זעם. נאומו של סוקרטס, והתנהלותו בימיו האחרונים, הכניסו אותו לפנתיאון של דמויות המופת האלמותיות. בחייו ובמותו לימד אותנו סוקרטס, כי רק החכם הוא מי שיודע שאינו יודע, ושואף לחיות חיי חוכמה וצדק, יהיה מחירם אשר יהא.

למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, אשר בהם נעשה שימוש:

https://niv-goldstein.com/?p=1817