מאז המצאת הדפוס לא נתקלנו בטכנולוגיה כל כך מהפכנית ובעלת עוצמה כמו הבינה המלאכותית.

למרות שהמונח עצמו, "בינה מלאכותית", נטבע באמצע בשנות החמישים, רק בשני העשורים האחרונים היא הפכה למוכרת ורק בשנים האחרונות החלו להטמיע אותה בכמעט כל מוצר שאפשר להעלות על הדעת.

סכומי הכסף שמושקעים בפיתוח מערכות בינה מלאכותית הם אדירים, הם חסרי תקדים, מעולם לא הושקעו סכומי כסף כל כך גדולים – טריליוני דולרים בתוך כמה שנים – כדי לפתח טכנולוגיה בודדת.

הסיבה להשקעה ברורה: מעבר לפוטנציאל של הבינה המלאכותית לשנות את החיים של כולנו לטובה, יש לה פוטנציאל להניב עושר חסר תקדים למי שיצליח לפתח בינה מלאכותית כללית, כזו שיודעת להתמודד עם כל משימה שאנחנו, בני האדם יכולים להתמודד איתה, שלא לדבר על סופר-בינה מלאכותית.

אבל לאותה טכנולוגיה ממש יש גם צד שני, אפל.

האופן שבו הטכנולוגיה הזו מפותחת, עובדת ומוטמעת, האופן שבו היא משפיעה ועוד תשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו ועל החברה כולה, מייצג בצורה כמעט טהורה, את הרעיון של "כאוס". במובנים רבים, בינה מלאכותית היא סוכנת הכאוס האולטימטיבית.

לאחר עליית הפיזיקה הקלאסית במאה ה-17, שהתבססה על העבודה של אייזיק ניוטון, נדמה היה שהתשוקה שלנו לסדר עומדת להתגשם.

חוקי התנועה של ניוטון וחוק הכבידה, יצרו מסגרת תיאורטית שבה היקום כולו נראה כמי שפועל כמכונה אחת גדולה. הפיזיקה הניוטונית יצרה אשליה של שליטה לפיה לכל אירוע יש סיבה, מה שמוביל לשרשרת בלתי ניתנת לשבירה של סיבה ותוצאה.

אבל כמו כל אשליה אחרת, גם האשליה הזו התנפצה.

תיאוריית הכאוס לימדה אותנו שגם מערכות דטרמיניסטיות יכולות להתנהג בצורה בלתי ניתנת לחיזוי ומכניקת הקוונטים הראתה שחוסר היכולת לבצע חיזוי מדויק, הוא מהותי לטבע היקום עצמו.

שתי התיאוריות האלו טלטלו לא רק את יסודות המדע, אלא גם אותנו. הם הפכו את העולם למקום משונה, מוזר ויש שיטענו, בלתי ניתן להבנה.

קישורים:

סרטון: קריסת "גרטי הדוהרת"

https://www.youtube.com/watch?v=5se0Xt7GV8c

ספר: כשאנחנו חדלים להבין את העולם

http://bit.ly/3UWC7vg

הקולנוע אוהב כאוס כי כאוס הוא בסיס לסיפור דינמי ומוצלח. אחרי הכל, מה מעניין בשגרה, מה מעניין בסדר? הדברים מתחילים להיות מעניינים כאשר הם יוצאים מכלל שליטה, כשהם מתפרקים. אבל למרות שהוליווד אוהבת אי-סדר ובלגאן, היא מקפידה שלסיפורים שלה יהיה סוף טוב, שהגיבור ינצח את הרשע ושהסדר יחזרו על כנו.

אבל מה קורה כאשר הגיבור הוא האדם שדוחף לכאוס? גיבורים מהסוג הזה הם הרבה יותר נדירים אבל שניים מהם הם ממש משכנעים: טיילר דורדן, האלטר-אגו של המספר האלמוני בסרט "מועדון קרב" משנת 1999, וארתור פלק, הגיבור של הסרט "ג'וקר", שעלה לאקרנים בדיוק 20 שנה מאוחר יותר, ב-2019.

שני הגיבורים האלו מציגים בפנינו את אותה השאלה: מהו כאוס, מה תפקידו בעולם החברתי ואיך נראית הדמות שנושאת אותו על כתפיה?

שלא במפתיע ארתור וטיילר הפכו לארכיטיפים שהציתו את הדמיון הציבורי ברחבי העולם, שניהם המשיכו להתקיים הרבה אחרי שהסרט נגמר, שניהם גיבורים שהכאוס עבורם הוא המהות, המטרה עצמה.

לתשומת לבכם: בפרק יש ספוילרים רבים לשני הסרטים.

בראשית דרכו אילון מאסק נחשב להבטחה הגדולה של המין האנושי, לדמות של גיבור-על שכאילו נוצרה ביקום מדע-בדיוני. הוא הקים חברות, קנה חברות והפך לאדם העשיר בעולם. הוא פעל כדי להבטיח עתיד טוב יותר לבני אדם באמצעות פיתוח כלי רכב חשמליים, באמצעות פיתוח דרכים חדשות לטוס לחלל.

אבל בתוך זמן קצר יחסית, הוא הפך לאחת הדמויות החשובות, המוזרות וההרסניות ביותר של המאה ה-21, הוא הפך לאחד מסוכני הכאוס הגדולים בעולם.

אם תניחו לדברים, אם פשוט תעזבו אותם, הם יתפרקו, הם יתמוטטו.

בגלל שהיקום דוחף כל הזמן לכיוון של אי-סדר, אנחנו מחוקקים חוקים, בונים מבנים ומייצרים כללים, שכל המטרה שלהם היא להיאבק בכאוס שמאיים לכלות אותנו.

לכאורה, כיצורים של סדר והרגלים, יש בכאוס משהו מפחיד ומאיים ולמרות זאת אנחנו מוקפים בסוכני כאוס שכל מה שהם עושים הוא לדחוף לצד השני: הם מנסים לפרק את מה שמסודר, למוטט את מה שעומד, לפורר מערכות חברתיות, כלכליות, משפטיות, הם מנסים לפרק את הכל. אבל למה?! מי מעוניין בכאוס, מה אפשר להרוויח ממנו, ומה קורה מהרגע שהוא מגיע?

בעונה הראשונה של "סערה מושלמת" עסקתי באובססיה שלנו לסדר ולמספרים, בעונה הזו אעסוק בצד השני.

בחודשים האחרונים נשאלתי כמה וכמה פעמים "מה קורה עם עונה שנייה, מתי היא עולה, מה קורה עם זה?!". אז מה באמת קורה עם זה?

בעולם של טכנולוגיות דיגיטליות שבתוכו אנחנו חיים, מספרים נמצאים בכל מקום. המילה Digital מורכבת מהמילה Digit, "ספרה". אין פלא שבשנים האחרונות כל מה שטכנולוגי הוא דיגיטלי וכל מה שדיגיטלי הוא פועל יוצא של מספרים: תחילה הם מוצגים כנתונים, אחר כך הם ה"חומר", ה"דבר" שהאלגוריתמים עושים עליו מניפולציות, ולבסוף, הם גם התוצאה.

אז בפרק האחרון של העונה הראשונה החלטתי להציג תזה קצרה, מחשבה. המחשבה הזו עוסקת במה שעשויה להתגלות ההשפעה הגדולה ביותר של תרבות המספרים שבתוכה אנחנו שקועים: הפיכת כל דבר לתחרות ומאבק.

המאה ה-21 נפתחה בסערה עם בהלה סביב באג 2000, המתקפה על מגדלי התאומים, התפוצצות בועת הדוט.קום ואז התפוצצות בועת הסאב-פריים.

אבל עד כה האירוע הגלובלי הגדול ביותר של המאה ה-21, שלא ברור אם יהיה גדול ממנו, הוא מגפת הקורונה.

הקורונה היתה המגפה המתועדת בהיסטוריה ובמהלכה הופצצנו במספרים: כמה חולים יש, כמה מאושפזים, מונשמים, מתים, כמה חיסונים ניתנו, מה המרחק שצריך לשמור בין אדם לאדם, כמה זמן צריך להישאר בבידוד – עוד ועוד מספרים.

לכאורה כל המספרים האלו היו אמורים לסייע לנו ליצור קונצנזוס, להסכים על העובדות. בפועל ההפך קרה.

במשך שנים לא היה ניתן למדוד את הפעילות שמתרחשת בכלכלות של מדינות, אבל במאה העשרים, מה שהיה תיאורטי הפך למעשי והשאלה החלה להשתנות: לא עוד "איך מודדים?" אלא "מה מודדים?". במלים אחרות, מה מדינה צריכה למדוד כדי לדעת האם הכלכלה שלה בריאה, האם היא צומחת או דווקא נקלעה למיתון?

התשובה לשאלה הזו מסתכמת בראשי תיבות: תמ"ג או "תוצר מקומי גולמי". אבל למרות שהנתון הזה נחשב לנתון הכלכלי החשוב בעולם, כלכלנים רבים מצביעים על העובדה שלא רק שהוא לא מודד את מצב הכלכלה, הוא מוביל לעיוותים שיוצרים נזקים חברתיים וסביבתיים עצומים.

האם זה יכול להיות? איך למספר אחד יכולה להיות השפעה כל כך גדולה וכל כך מזיקה?

מעטים המושגים בעולם הפסיכולוגיה שסביבם יש חוסר הסכמה כה גדול כמו המושג "אינטליגנציה". מעטים המושגים בעולם הפסיכולוגיה שהעסיקו פסיכולוגים, פילוסופים, סוציולוגים, קרימינולוגים, נוירוביולוגים, אנשי חינוך ואפילו פוליטיקאים, כמו המושג "אינטליגנציה" והכלי שלכאורה מודד אותו – מבחן האייקיו.

בסיפור שמאחורי מבחן האייקיו יש את כל החומרים שמהם עשויה דרמה מרתקת: יש בו איש אשכולות אנגלי, פסיכולוג צרפתי, שופט בית משפט עליון אמריקאי וצורר גרמני – כולם מפתחים, משכללים ואז מקדמים אידיאולוגיה חברתית שמשתמשת במדד חדש ומפוקפק שבאמצעותו, לכאורה, נמדדת מנת משכל, אינטליגנציה, ובאמצעות המדד הזה הם מספקים הצדקה חברתית, תרבותית ומשפטית לכמה ממעשי הזוועה הגדולים ביותר שבוצעו במהלך המאה העשרים.