צדקת הצדיק פסקה נ"ד:

"עיקר היהדות – בקריאת שם "ישראל", כמו שנאמר: "זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם 'יִשְׂרָאֵל' יְכַנֶּה" (ישעיה מד, ה), שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם "ישראל" די. ומצינו בריש פרק "כלל גדול" (שבת סח:): גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה, עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה, ואפילו על עבודה זרה ושבת. ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם "ישראל" די.ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל, אף־על־פי שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף, כנודע, וכן נזהרים על גילוי־עריות ושפיכות־דמים, ואין כופין כלל על אותן שלוש עבירות דיהרג ואל יעבור. אבל המרת שם "ישראל" לבד – זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ועיין ברדב"ז מזה.ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה, ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה, כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה, ומכל מקום שם "ישראל" לא המירו, ועל זה נאמר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד, יז) – שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם."...בעולם שבו הזהות היהודית מתפרקת ר' צדוק מאפיין את נקודת היהדות בעצם הרצון להשתייך לעם ישראל. הפעולה הזו שהיא פעולה רוחנית במהותה ליוותה את עם ישראל בתהליך הגאולה של מאה השנים האחרונות.

צדקת הצדיק פסקה ס"ד:"פעמים שרואה בבירור שה' יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עכ"ז אינו ראיה כי מעשיו ישרים ‏באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מח, יז): "מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ" – ודרשו רז"ל (מכות י:): "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו". ‏‏[ואמר "בדרך", דר"ל בספר משלי דרך התורה, כמש"ל אות מ"ח. כי אין ה' יתברך מסייע אלא כשהוא על־פי דעתו ‏הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם, גם לפי דעתו של בלעם כפי סטרא דיליה הי' דרך זה ישר ‏לו כפי מה שהוא ומובן]. הלא תראה באליהו שאמרו ז"ל (סנהדרין קיג.) שהיה קשה לפניו יתברך עצירת ‏הגשמים ואף־על־פי־כן אמר ליה לאליהו (מלכים א' י"ז, ג'): "לך ונסתרת" וגו', ועזרו להסתר מפני אחאב בדרך נס, ואלו היה אחאב ‏מוצאו היה מכריחו לבטל, כמו שהיה אחר־כך, וכמו שעשה יהורם לאלישע. ועל זה נאמר (דברים ל', י"ב): "לא בשמים הוא"; ‏ואף־על־פי שעזרו לר"א בדרך נס להראות שהדין עמו – לא סמכו על זה (ב"מ נט:), שחשבו שהוא מפני שהוא ‏רוצה לילך בדרך זה; וזה היתה גם כן התלוננות בני־ישראל: "אתם המיתם את עם ה'" (במדבר י"ז, ו'), אף־על־פי שראו ‏הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי "לא בשמים הוא" (דברים ל', י"ב), ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד ‏קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול, ולכך "המיתם" וגו':"

...

אנחנו רגילים לחשוב שמבחן המציאות מוכיח מה הדרך והדעה הנכונה שכדאי לסגל. ר' צדוק בפסקה זו חושב אחרת ומסביר מדוע מבחן המציאות הוא דווקא לא הדבר החשוב בבחירת הדרך

ר' צדוק עוסק במצוות אכילת מצה ומקשר בין החיפוש אחרי המקום המקורי של האדם לבין תודעה של שפלות רוח ועניות.

המצווה בפסח קשורה ליכולת לשחרר את הדיבור. ר' צדוק מבין את השחרור הזה כיכולת לתת דרור לדיבור פנימי שיוצא מעומק הלב בלי המעצורים של החשיבה, הדיוק וההתכוננות שמלווים אותנו בדרך כלל בדיבור.

צדקת הצדיק פסקה נ''ט:

"תורה נקרא לשון "מורה דרך", שהיא מורה ומלמדת לאדם. ואין רצונו לומר במה שמלמדת החוקים והמשפטים, שהרי גם כשלומד סדר קדשים נקרא עוסק בתורה, רק כמו שאמרו רז"ל במדרש איכה (פתיחה א): המאור שבה מחזיר למוטב. ואור התורה [הוא אגוני ומצלי מן החטא, כמו שאמרו בסוטה וזהו "מחזיר למוטב"] הוא רק על־ידי מיימינים בה, שהוא סמא דחיי.

וחיים ואור – הכל אחד, כמו שנאמר (תהלים ל"ו, י'): "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור"; אבל שלא לשמה אינו משיג האור, וממילא אינה מורה לו ומחזירתו למוטב, ואין על זה שם "תורה", רק הוא בכלל פטטיא דאורייתא, שאותם הדיבורים הם תורה במקום אחר – ודבר זה הוא גם כן מצוה, ומברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שמכניס קדושה בלב ככל המצוות, והוא נלמד מצווי "ודברת בם" (דברים ו', ז') – שדרשו רז"ל ביומא (יט:): "ולא בדברים בטלים", והרי זה מצוה בפני־עצמה לדבר דברי־תורה, רק רצה לומר: אפילו דבורים שאינם אלא לאפוקי דברים בטלים. ולכך אומרים אחר־כך "והערב נא" וגו' – מבקשים על עסק לשמה על־ידי ההערבה ומיתוק של דברי־תורתך בפינו, ויתגבר החשק עד שעל־ידי־זה נגיע אחר־כך למדרגת "לומדי תורתך" [ולא "דברי תורתך"], וכמו שאמרו (פסחים נ:) שמתוך שלא לשמה בא לשמה."

...

צדקת הצדיק פסקה נ''ח: "בדבר שהאדם נקי ממנו ואין לו שום נגיעה ותאוה, נקרא "צדיק" לאותו דבר, [וכדרך שכתב הרשב"א בנדה (יד.) לענין גמלין - כולם רשעים. ובסוף קידושין (פב.) איתא: רובן כשרים. דלגבי זה רשעים ולגבי זה כשרים] לענין שעליו הכתוב אומר (משלי י"ב, כ"א): "לא יאונה לצדיק כל און" – באותו דבר; ולכך השוגג נקרא "חוטא", וצריך כפרה, שמאחר שהאלהים אינה לידו הוא לאות כי עדיין איננו נקי.

ובסוטה (כח.): בזמן שאין האיש מנוקה מעוון – אין המים בודקים אשתו [ולכן תני נזיר ואחר כך סוטה, עיין ריש סוטה (ב.), כלומר: שיהיה הוא תחילה מנוקה מעוון] כדי שיבוא לו בירור מן השמים לשמרו מעבירה.

וכן דרשו רז"ל ברש"י (הושע י"ד, ב'): "כי כשלת בעוונך" – באו לך מכשולים "בעונך"; ומן המכשולים שאירעו לאדם יוכל לדעת דברים שאיננו נקי מהם עדיין במעמקי־לבו. ואמרו ז"ל (ב"ר מא ז) על לוט, מי שלהוט אחר בולמוס של עריות – סוף שמאכילין אותו מבשרו.

ולפעמים המכשולים במכוון, כדי לעוררו על־ידי־כן שישוב על אותו דבר."

...

לפעמים נדמה לנו שאנחנו "בסדר" בתחומים מסוימים פשוט כי אנחנו לא נכשלים בהם. אנחנו מסתכלים מהצד על אנשים עם קשיים בזוגיות, בעיות באכילה או התמודדויות יצריות, ולא מבינים "מה הסיפור שלהם". ר' צדוק בפסקה נ''ח מבקש להעמיק את המבט הזה ולשאול: האם אתה באמת נקי, או שאתה פשוט לא נמצא שם כרגע?

ההגדרה של "צדיק" באותו דבר, לפי ר' צדוק, היא מצב שבו לאדם אין "שום נגיעה ותאווה" לעניין. כשמישהו נקי לחלוטין, הוא אפילו לא יכול לחטוא בשוגג, כי הנושא בכלל לא נמצא בעולם המושגים שלו. אבל אם אנחנו מוצאים את עצמנו מסתקרנים, מבינים לליבם של החוטאים, או חווים "פליטות פה" שקשורות לנושא – זה סימן שהדבר עדיין "מדבר אלינו". יש שם לכלוך מסוים, שייכות פנימית שדורשת עבודה.

בפרק נצלול אל המנגנון שבו הקב''ה עוזר לנו לזהות את התת-מודע שלנו. כמו אותו סופר שמגלה דרך המבקרים שתמה מסוימת חוזרת בכל ספריו מבלי שהתכוון, כך גם אנחנו יכולים לזהות את "נקודת העבודה" שלנו דרך המציאות:

פליטות פה ושגגות: "אלוהים אינה לידו" – השגגה היא השתקפות של מה שקורה בפנים.

המבט על האחר: למה דווקא הפגם הזה אצל השני כל כך מפריע לי או מעניין אותי?

חזרתיות: כשסימנים מהסביבה חוזרים על עצמם פעם אחר פעם.

המסר של ר' צדוק הוא לא מייאש, אלא מעורר. המכשולים הם מכוונים; הם נועדו "לעורר אותו על כך שישוב על הדבר הזה". במקום להמשיך להיות עיוורים למה שכולם מסביבנו כבר רואים, אנחנו מוזמנים להקשיב לצליל הפנימי, להכיר בשייכות שלנו לקושי, ודווקא משם להתחיל בתיקון אמיתי ופנימי.

...

צדקת הצדיק פסקה נ"ז:העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה – הם ממש יסורי־גיהנם על אותה עבירה, ולכן אמרו בספ"ק דברכות (יב:) דהמתבייש בה מוחלין לו, כי כבר סבל עונש גיהנם.ומי שזוכה, מן השמים מזכירים לו בכל עת עבירות שעשה ומתמרמר עליהם עד שסובל שיעור גיהנם המגיע לו ע"ז בעולם הזה, וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה, כי בעונשי עולם הזה ממש יש משפטים אחרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח.): "חיי, בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא". וזה שאמר דוד המלך ע"ה: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהלים כג, ד); ודאי לא חשב שיהיה בגיהנם לעתיד לבא, כמ"ש (ברכות ד.) דקרי לנפשיה "חסיד", ועיין שם.ועל־כל־פנים לא היה פותח פיו לשטן ח"ו אם חשש שמא יגרום החטא. רק ר"ל כשהיה הולך בגיהנם בעולם הזה, כשהיה הולך בעצבות ומרה שחורה על חטאיו, ועל־ידי עצבות – השכינה מסתלקת, ויוכל לבוא לידי רע, כנודע. ועל זה אמר (תהלים כ"ג, ד'): "לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי", "אתה" אינו מדרגת השכינה הנקרא "אני", כנודע שמסתלקת בעצבות, רק מדרגת קוב"ה הנקרא "אתה", זהו "עמדי" – גם בעת העצבות, שמצדו הוא ההתעוררות לכך:

...

ר' צדוק מזמין אותנו בפסקה נ"ז להישיר מבט לתחושת האשמה והכשלון שאנחנו מרגישים בעקבות החטא. התחושה הזו היא ייסורי גיהנום ממש, אבל דווקא בשל כך היא טומנת בחובה הזדמנות להכרה פנימית משמעותית....

...פסקה נ"ה:עיקר העבירות באים מחמת השכחה, שהוא בלב, כדאיתא במגילה (יח.), שאפילו זוכר במוח – מכל מקום אינו זוכר בלב, כי אלו היה באמת זוכר בהרגשת הלב שה' יתברך ציוה על זה לא תעשה כן, אי אפשר כלל שהיה עושה, רק שהיצר מעלימו מלבו, כענין "שמנת עבית" וגו' (דברים ל"ב, ט"ו).תדע שמצות ציצית הוא לזכור על־ידה מצות־ה', ואמרו ז"ל (מנחות מד.) במעשה דתלמיד שזכר על־ידי הציצית, ושם היה מזיד ויודע, רק שעמדו הציצית נגדו, שנתחדש לו הזכירה רק מן המוח ללב.וכן אמרו הקדמונים דלכן נסמך פרשת "ציצית" ל"מקושש", שלא יארע עוד כזה לשכוח שהוא שבת, והרי מקושש מזיד היה. ולכן אמרו פרק קמא דנדרים (ח.): נשבעים לקיים המצות, ואף־על־גב דמושבע ועומד מהר סיני, לזרוזי נפשיה, ומה זירוז הוא? אבל הוא כמו שאמרנו:...למה אנחנו נופלים בדברים שאנחנו יודעים שהם לא טובים? למה התפילה או הלימוד שלנו יכולים להרגיש לפעמים כמו "מצוות אנשים מלומדה", יבשים וטכניים?התשובה האינסטינקטיבית היא שאולי "שכחנו" או שאנחנו צריכים ללמוד עוד מוסר. אבל ר' צדוק מניח אצבע על נקודה עמוקה וכואבת יותר: הפער הבלתי נתפס בין הזיכרון שבמוח לבין השכחה שבלב.בפרק הזה אנחנו צוללים להגדרה המדויקת של "שכחת הלב". ר' צדוק מסביר ש"אפילו זוכר במוח, מכל מקום אינו זוכר בלב". אדם יכול להיות גאון בידיעת התורה, לדעת בדיוק מה אסור ומה מותר, ואפילו לזכור שיש לו אישה וילדים שהוא אוהב – אבל בפועל, בזמן אמת, הלב "לא שם". הוא פועל על טייס אוטומטי. היצר הרע, בבחינת "שמנת עבית כסית", לא מוחק את הידע מהשכל, אלא פורס מסך עבה על הלב שמונע מהידיעה להפוך לחוויה ולרגש חי.אנחנו רואים את זה במדרש על האדם שהציצית טפחה על פניו. הרי הוא ידע מה זה ציצית גם קודם, אז מה השתנה? התשובה היא שהידיעה ירדה ללב. זה ההבדל בין בעל שעושה את כל המטלות בבית כי "צריך", לבין בעל שעושה אותן כי הוא "רואה" את אשתו. הפער הזה, בין עשייה טכנית לעשייה עם "זיכרון הלב", הוא כל ההבדל בין חיים של גלות לחיים של גאולה וערנות.אז איך מתקנים? איך זוכים למה שר' צדוק מכנה "צדיקים ליבם ברשותם"?הפתרון אינו עוד תזכורות חיצוניות (כמו פתקים או סימנים), אלא עבודה של "דיבור אל הלב". היכולת לעצור שנייה לפני המעשה – לפני הסנדוויץ' לילדים, לפני התפילה, או לפני הניסיון – ולהגיד ללב: "אני צריך אותך פה". ההבנה שהקב"ה, "רחמנא ליבא בעי", מחפש את הדופק החי שבתוך המעשה, היא המפתח להסרת הכיסוי ולהחזרת החיות לעבודת השם שלנו....

...פסקה נ"ג:

דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומיה הוא דברי תורה ממש, אפילו אצל איש ההמוני מישראל. וכמו שנראה הרבה בתלמוד מביא "דאמרי אינשי" והוא דברי תורה. ובפרק קמא דסנהדרין (דף ז.) הרבה ההוא דהוה קאמר ואזיל וכו', ואמר שמואל קרא כתיב. כי כל נפש מישראל יש לו אחיזה בדברי־תורה מיוחדת, כנודע, ובדבור ש"מרגלא בפומיה" זהו שורש נפשו [כי הדבור הוא יסוד הנפש, תרגום "נפש חיה" – "רוח ממללא", וכמו שאמרו בפסיקתא: אין בין הצדיקים החיים למתים אלא הדבור, זהו יסוד החיות] ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו, לדעת מה ענינו בזה העולם. וכהאי גוונא בריש פסחים (דף ד.): ההוא דהוה אמר כו' שמע מינה מדן קאתי, עיין שם....האם כשאדם נכנס לבית המדרש הוא צריך להשאיר את האישיות שלו בחוץ? הרבה פעמים נדמה לנו שהתורה היא משהו חיצוני שמגיע "לנווט" אותנו, ושאנחנו צריכים למחוק את הרצונות, הסגנון והאופי שלנו כדי להתאים את עצמנו אליה. בפסקה נ"ג ר' צדוק לוקח אותנו למסע פנימה, אל המושג "מרגלא בפומיה" – הדבר ששגור בפיו של האדם. ר' צדוק טוען שאפילו אצל "איש המוני", אותו דיבור שחוזר על עצמו שוב ושוב, אותו נושא שמעסיק אותו תמיד – הוא "דברי תורה ממש". זה לא סתם הרגל, זה גילוי של הנפש.בפסקה זו נלמד לזהות את ה"חוט החורז" הזה בחיים שלנו. כמו שאפשר לפגוש חבר אחרי עשרים שנה – הוא השתנה, התבגר, למד תורה, אבל עדיין נשאר שם משהו בסיסי, איזו "אמונה פנימית" שלא השתנתה מגיל הנעורים ועד היום. ר' צדוק מלמד אותנו לא להילחם בזה, אלא להבין שזה הנכס הכי גדול שלנו. זה כמו סופר שבטוח שהוא כותב על נושאים שונים, אבל מבקרי הספרות מזהים אצלו מתח קבוע בין השורות שהוא עצמו לא היה מודע אליו. זה ה"מרגלא בפומיה" שפורץ החוצה בלי כוונה.התפקיד שלנו הוא לא לייצר "אובייקטיביזציה" של התורה, כמו מאמר אקדמי יבש שאין בו זכר לכותב. להפך. החידוש הגדול של כל יהודי הוא לקחת את דברי התורה ולהעביר אותם דרך "המסננת של האישיות" שלו. התורה מחפשת את הגוון שלך, את הניסוח שרק אתה היית בוחר, את המקום שבו הדברים היו צורמים לך אם מישהו אחר היה אומר אותם. שם, בתוך המוזיקה האישית שלך – שם נמצאת תורת האמת....

...צדקת הצדיק נ"א:כל השתדלות האדם בשבירת היצר בתאות נקרא "חן" ו"יופי" לבד, שהוא שקר והבל שאינו קיום לעד, כי היצר מתגבר בכל יום, ואולי מחר לא ינצחנו.רק העיקר לבקש מה' יתברך שיהיה בעזרו, שזהו מבטח נאמן כי גואלו חי.וז"ש (סנהדרין כ, א): "שקר החן" – זה יוסף. [אינו יופי גמור, כמשאז"ל (סוטה לו:) שיצאו טפין, לכן נקרא "שקר"], "והבל היופי" – זה בועז שא' שם גם כן שנתקשה והיה לו תאוה ויצר רק התאמץ נגדו, ולכך היה רק שעה א', אבל "אשה" וגו' – זה פלטי, שהיה הלוך ובכה על מצוה דאזלה מיניה, מה שאין כן יוסף ובועז – ודאי היו רוצים יותר שלא יהיו באותו נסיון, כי הוא נקרא "פלטיאל" – שפלטו כו', זכה לסייעתא דשמיא, ולא מהשתדלותו:

...רובנו חיים בתודעה של "להחזיק את עצמנו". אנחנו מרגישים שאם לרגע אחד נרפה, אם לרגע נפסיק את המאמץ ואת ה"השתדלות", כל היצרים והבעיות יתפרצו החוצה. אנחנו מצליחים לייצר "שינוי קוסמטי", להתנהג יפה, אבל בפנים התחושה היא שזה לא אמיתי. שזה רק כיסוי. שאנחנו והיצר זה אותו דבר, רק הצלחנו לשים מחסום.ר' צדוק לוקח אותנו למסע מעבר ל"שקר החן והבל היופי". הוא מלמד שהתגברות על היצר, עם כמה שהיא יפה ומרשימה, היא עדיין בגדר "שקר". למה? כי היא לא משנה את המהות. זה כמו אדם שמן שמתאפק לא לאכול לעומת אדם רזה שפשוט לא רוצה עוד; או כמו בית מודרני שמעוצב בסגנון "כפרי" לעומת כפריות אמיתית ופשוטה.דברי ר' צדוק נוגעים בשאלות הנוקבות ביותר של עבודת השם:האם אני רק "מציג"? הפער בין ההתנהגות החיצונית ("חן ויופי") לבין מי שאני באמת בפנים. ההבנה שאי אפשר לנצח את היצר לנצח רק בכוח הזרוע וההתאפקות ("אולי מחר לא ינצחנו"). הסוד של "אישה יראת ה'": המעבר ממאבק לטבעיות.החידוש הגדול של ר' צדוק הוא שהפתרון לא נמצא בעוד מאמץ, בעוד טכניקות או ב"מאמן אישי" לנפש. הפתרון דורש תנועה הפוכה לגמרי מהחינוך הרגיל שלנו: תנועה של הרפיה. "לבקש מהשם יתברך שיהיה בעזרו, שזהו מבטח נאמן כי גואלו חי". היכולת להפקיר את עצמנו בידי הקב"ה ולבקש ממנו שינוי מהותי, שינוי טבע, שנהיה באמת נקיים מבפנים, ולא רק "כובשים" מבחוץ....