אפרכסת

אלוף עמיקם נורקין, זה שנה וקצת במילואים, נוהג לומר, בעקבות ניוטון והסברו לראייתו למרחקים, שכמפקד ה-18 של חיל האוויר עמד על כתפי 17 ענקים. לכאורה, כמי שסומן לגדולות עוד לפני כמעט רבע מאה, בהיותו סגן-אלוף בין עשרות טייסי-חוד שאפתנים, נורקין היה תמיד ענק בהתהוות, אך כשצוללים לפרטי סיפורו מתגלה תמונה שונה, שהאקראיות הנסיבתית פוגשת בה את ליבת האישיות.

ראשיתו בעמק יזרעאל, במושב בית שערים ובלימודיו בנהלל וכשמטוסי בסיס רמת דוד משמשים לו חופה רועמת, היתה לנורקין תשתית. מהוריו, במשק המשפחתי ״המסודר כבית מרקחת״, ינק אחריות, רצינות ומוסר עבודה; הבא לפרנסך, השכם לפרנסו. בגיל המופלג שש, על סף פנסית גישור במושגי החקלאים, נשלח לגיחת סולו בטרקטור. והיה גם רקע המשפחה המורחבת, בטחון ושכול וצנחנים.

טייסת 133, מלכת הקרב של האפ-15 מאמצע שנות ה-70׳ ועד להגעת ה״אדיר״, היתה תבנית תל נוף בחרותו של נורקין, מסג״מ טרי ועד למפקד-סא״ל, עם גיוון-ביניים להכרת הפנטום והאפ-16. אבל בעיניו, אותן עיניים שצה״ל נכשל בבדיקתן הרפואית, הוא לא נועד להיות טייס-קרב. כשתי פסיעות היו בינו לבין החלטות לשירות כקצין-לוחם בסיירת מטכ״ל או כטייס מסוק. רק כשנותב למקומו הטבעי בייקום התבלט במהרה כאפרוח בן-יומו המעז לקרקר בין התרנגולים הגאים של 133, שמו טס לפניו והוא זכה גם בחוויית ההקמה של חלוצת טייסות ה״סופה״.

בחלק ראשון משניים בשיחה על חייו ואהבותיו - המשפחה, הטיסה, המדינה - עם אמיר אורן, בסדרה חדשה של ההסכת ״אפרכסת״, מגולל נורקין את השקפתו על תפקיד חיל האוויר, טייסיו והמערכת המאפשרת להם למצות את יכולותיהם. הוא מספר על דרכו למעלה, כראש מחלקת המבצעים בתקופות המערכה בלבנון ב-2006 ותקיפת הכור הגרעיני בסוריה לאחר שנה, כמפקד בסיס תל נוף, כראש להק אוויר לצד מח״א אמיר אשל בהשקת ״המערכה בין המלחמות״ (מב״ם) וכאלוף במטה הכללי, ראש אגף התכנון, עד לפסגת השאיפות, שם זמני - מח״א. ארבע שנים ושמונה חודשים כמצביא האווירי של ישראל. כל מה שיעשה מכאן ואילך לא יתקרב לעוצמת הריגוש והאחריות.

במסגרת בניית היכולות ותירגול התוכניות למבצע נגד הגרעין האיראני, אם תורה כך הממשלה וללא זיקה ישירה לשאלה אם הרמטכ״ל (איזנקוט ואחריו כוכבי) ומח״א ימליצו על כך, בוצעו הדמיות, סימולציות, של פקודות משימה. נורקין ״טס״ בגיחה קרבית מדומיינת כזאת. האמנם המשימה הושלמה בהצלחה? מאופק כדרכו, הוא מגיב במשוב מאוזן: היו הישגים, אך גם תקלות, לא כל המטוסים חמקו מהפלה בשמי איראן, ולא כל הטייסים שצנחו שם חולצו בשלום ושבו לבסיסיהם ולמשפחותיהם. מבצבץ מתמצית זו כפל הזהויות של קצין בכיר מאד, שני באחריותו בצבא רק לרמטכ״ל, המבדיל בין חובתו המוחלטת כמח״א להכין יכולת למבצע לבין חוות דעתו המסוייגת כאלוף במטה הכללי על הכוונה למימוש היכולת. 

את הפיקוד על הזרוע האסטרטגית של ישראל העביר לשכנו מהעמק, תומר בר, חודשים מעטים לפני הסתערות נתניהו ושותפיו על מערכת החוק, שחוללה את תגובת מילואי חיל האוויר וקלעה אותו לאחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיו. על מח״א מול מחאה, ובמשתמע, האם ייתכן דו -קיום ישראלי בין בית שערים למאה שערים - בחלק השני.

״אפרכסת״ עם נורקין: ערכה נעה עמיאל לביא, הוקלט באולפני ProCast ברמת גן

אמיר אורן בטוויטר - Rimanero

כשגבי אשכנזי היה אלוף פיקוד הצפון שירתו תחתיו שני האוגדונרים של הלחימה בלבנון, בני גנץ (יק״ל) ומשה קפלינסקי (91); ולאחר הנסיגה שילם את מחיר החטיפה בלבנון האוגדונר השלישי, צביקה גנדלמן (36). קצת נשכח שהיה גם רביעי, מפקד אוגדה 319, לפנים ובהמשך שוב 146, אוגדת מוסה פלד במלחמת יום הכיפורים - דן הראל, היחיד בין עמיתיו שהגיע מחיל התותחנים.

גנדלמן, שהיה בדרכו לפיקוד על גיס משוריין בדרגת אלוף, נותר תא״ל. ב-2001 קודמו לאלופים כל שלושת עמיתיו - הראל לראש אגף המבצעים, קפלינסקי למזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון, גנץ למפקד הגיס. במהרה היו גם לאלופי שלושת הפיקודים. כשחלוץ התמנה לרמטכ״ל סוכם שקפלינסקי יהיה סגנו הראשון וגנץ השני, כהכנה להתמודדות ביניהם ב-2008 או 2009. הראל, שסיים תפקיד מאתגר ומתיש בדרום כאחראי לפינוי עזה, קיווה להתרווח  בוושינגטון כנספח צה״ל.

אלא שאז הגיחה שוב לבנון וטרפה את הקלפים. חלוץ, שהראל מתפעל מהחלטותיו לתחקר ללא רחם את שגיאותיו ואז להתפטר, פינה את מקומו לאשכנזי, שהזעיק את הנספח הביתה, לסייע לו כסגנו אחרי קפלינסקי, שהחליט לפרוש כשלא מונה לרמטכ״ל ונשאר עד לתום המבצע נגד הכור הגרעיני בסוריה והתפוגגות החשש שיסלים למלחמה. זאת היתה תקופתם השלישית כצמד מפקד-סגן: בחטיבת המבצעים, בפיקוד הצפון ועכשיו בקומה ה-14 של בניין המטכ״ל.

הראל, בתפקידו הרביעי כאלוף, כמו אהוד ברק (אג״ת, אמ״ן, פקמ״ז, סרמטכ״ל) ושני רק לגנץ (גיס, פצ״ן, מז״י, וושינגטון, סרמטכ״ל), הציב לאשכנזי תנאי נוקשה: שנתיים בלבד והלאה, בגיל 54, לאזרחות. התעקשותו חוללה את הסבב הראשון במשבר ברק-אשכנזי, על מינוי הסגן הבא. גדי איזנקוט או יואב גלנט? גנץ!

אך עוד לפני שגנץ היה לנספח השלישי ברציפות בארבע שנים שנשלף מהבירה האמריקאית לתפקיד בכיר במטכ״ל, לאחר עמוס ידלין לאמ״ן והראל, תירגם הראל את הגדרת תפקידו הכפול כסגנו של הדרג הפיקודי העליון וכראש מטה - מנכ״ל במדים - של הצבא למעורבות מובילה בבניין הכוח ובבניין הכוח גם יחד. 

אף שאגף המטה, ואיתו גם תפקיד ראש אג״ם במקביל לסגנות הרמטכ״ל, בוטל בסוף שנות ה-90’, כשהוקם מחדש אגף המבצעים (אורגן מחדש בשנות ה-50׳), נמנע הראל מלהצטצמם לניהול משאבי הצבא, כמקובל אצל סגני רמטכ״ל באלף הנוכחי. לצד הפעילות הגלויה, שאחד משיאיה היה מבצע ״עופרת יצוקה״ ומתייחות תל אביב (אשכנזי)-באר שבע (גלנט), היה הראל למצביא קידומה של היערכות צה״ל לתקיפת התשתית הגרעינית באיראן - תיכנונים, הצטיידות, אימונים, הכנות. כשבנימין נתניהו חזר  באפריל 2009 לראשות הממשלה, בתום עשור של היעדרות ממנה, הדהימו אותו אשכנזי והראל בחשיפת היכולת המיבצעית שנבנתה לפניו ובלעדיו.

לא שהראל המליץ על הפעלתה - להיפך, כמו אשכנזי ואיזנקוט הוא הסתייג ממנה, אך ראה כמשימתו את העמדתה לרשות הדרג המדיני, להחלטתו. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא נזכר גם בטיסתו במושב הנווט - זה שעליו ויתר כשהחליט, שלושה עשורים קודם לכן, שלא לחזור לחלק האחרון של קורס הטיס - באפ-16, סופה, שהטיס מפקד בסיס חצרים, תא״ל שלי גוטמן. בפינוי עזה היו פרחי-הטיס של גוטמן רכיב חשוב בכוחות שהפעיל הראל, לצד השוטרים בפיקוד אורי בר-לב וכשבסתר מושג תיאום עם רבנים ומנהיגי מתנחלים. 

בחלק שני זה של השיחה, הארוך מכרגיל, מספר הראל גם על מקצת הגילגולים של פרשת כלי-השיט. ב-2009 הביע התנגדות מקצועית, כמוהו כאשכנזי וכפיקוד חיל-הים, לרכישת צוללת ששית; לכל המיתארים והאילוצים, די היה בחמש. 
חלף חומש, הוא מנכ״ל משרד הבטחון החולש על מנהל הרכש והמשלחת בגרמניה והאגף המדיני-בטחוני, ושוב מגיחות מהמצולות כוונות תמוהות, עוקפות כל נוהל תקין, לספק פרנסה למספנה גרמנית מסויימת מאד, מקורבת לשלטון, שתזדרז לייצר את צוללות 7-8-9 וספינות נגד צוללות ואת הצוללות המצריות שנגדן יופעלו הספינות נגד הצוללות. ״דן הראל!״ הלם נתניהו באחד הדיונים, ברוב 
תיסכולו לנוכח האלוף-המנכ״ל שסירב לאטום את אפו לדג המסריח.

להערות ותגובות 
[email protected]

אפרכסת: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן

כמעט מרגע גיוסו לצה״ל, או לפחות מאז שהעדיף קצונה מהירה בתותחנים על הזדמנות שנייה בקורס טיס, רצה דן הראל בעיקר להשתחרר. שנה אחר שנה הודיע למפקדיו שאינו להוט להישאר בקבע, וכי אם ייאות לכך יעשה זאת רק בתפקידים מסויימים.

מאחר שהיתה זו כנראה עמדתו הכנה ולא תחבולה, השיטה הצליחה. הראל היה מג״ד בן 27, לחם בלבנון, נשלח ללמוד (או ללמד) בחיל התותחנים האמריקאי, פיקד על אגדים בגבול לבנון וברמת הגולן והוטל לבור התחתיות שמתוכו מנוהל צה״ל - אג״ם/מבצעים. שם, כסגנו של ראש החטיבה גבי אשכנזי, השתתף בין השאר בתרגום תהליך אוסלו למונחים צבאיים וכתב תוכנית סודית להיערכות צה״ל בגבול השלום החמקמק עם סוריה.

כקצין תותחנים ראשי יצא ערב חג לבקר את חייליו ונקלע לאש פלשתינית שהסבה לו פציעה בינונית באגן הירכיים. איציק מרדכי, הגבר שאינו מסכים לשמוע ״לא״, מינה אותו למזכירו הצבאי והוא נשאר בתפקיד עם משה ארנס וקצת גם עם אהוד ברק הבררן, שפסל חצי תריסר מועמדים עד שהתרצה וקלט מגולני את גדי איזנקוט.

אחרי פיקוד תקדימי על אוגדה משוריינת שידרג אותו שאול מופז - שנהנה מתוצרי צוות, בהשתתפות הראל ועוד חמישה תא״לים, שנועד להכין את כניסת מתן וילנאי ללשכת הרמטכ״ל - לראשות אגף המבצעים. זה היה לו הראשון בארבעה תפקידי אלוף, שהמאתגר בהם ציפה לו בפיקוד הדרום, שם הוביל את פינוי עזה, 22 ישוביה ו-8000 מתנחליה. הוא העריך שבהמשך הדרך תהיה עזה לחמאסטן, אך משוכנע שהתועלת הבטחונית בהפרדת ישראל מהרצועה עדיפה בהרבה על ההישארות בה. להמחשה, בשנתיים שלו בדרום נהרגו 54 חיילי צה״ל. בחלוף 18 שנה, המכפלה משקפת חסכון משוער בחיי כ-500 חיילים.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ ניכרת במזגו המדוד של הראל התרגשות גם פעם נוספת, בדברו על אותות השחיתות שביצבצו כנגדו בפרשת כלי-השיט, בהיותו מנכ״ל משרד הבטחון. אף שהוא מתאפק ואינו הופך את סימני-השאלה סביב מקורבי נתניהו לסימני-קריאה, הוא ממתין בדריכות לסיום עבודתה של ועדת החקירה בראשות השופט גרוניס.

אילו חתר ליעד שאליו שואפים אלופים וקצינים זוטרים יותר, היה הראל לרמטכ״ל, לאחר אשכנזי, הוא ולא בני גנץ, ומשנה בכך יותר מממד אחד בתולדות ישראל; אבל הוא רצה רק להשתחרר.

אפרכסת: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן

אביו של אריה מזרחי היה בשנות ה-30׳ וה-40׳ איש בטחון מובהק בשפלה ובשרון. אריה גדל אפוף שו-שו ואבק שריפה, לעתים מעשה ידיו ברובה ציד שהיה פחות נצור מהמתוכנן. הנער השאפתן והממזרי רצה להיות קצין, ומהר. לכן, כשהתגייס, העדיף את המסלול המזורז בתותחנים על יחידות הסכין והסיכון, שהקידום מתוכם לצמרת המטכ״ל - למי ששרד - מובהק יותר.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתווה מזרחי את מעוף הפגז שלו עד לפגיעה במטרתו, מינויו לקתמ״ר, קצין תותחנים ראשי, ומימוש חזונו למהפכה ארטילרית בצה״ל. קודמיו (אריה לוי, נתי שרוני, אברהם בר דוד) הניעו את השינוי. שילוב לקחי מלחמת יום הכיפורים וחידושי הטכנולוגיה איפשרו אותה. אבל נוכחותו של מזרחי, אישר לאחרונה קצין בכיר בתותחנים, סיפקה את ההבדל החיוני - במנהיגות, בתעוזה, בטיפוח קצונה (והדחות קשוחות) ובהשפעתו האישית על מפקדים שחיבבו והעריכו אותו מאז לחם לצידם ברמת הגולן נגד הצבא הסורי מראשית אוקטובר 1973 עד סוף מאי 1974, רפול איתן כאוגדונר, אלוף פיקוד הצפון ורמטכ״ל ויאנוש בן גל כמח״ט 7, מפקד אוגדה 36 ואלוף פצ״ן.

המאזן, לפי מזרחי, חד-משמעי: האש שהתותחנים ייצרו חסכה חיים רבים בכוחות הלוחמים, ובין יצרני האש קיבלו הטייסים יותר מדי והתותחנים פחות מדי, להוותו של צה״ל.

חת״ם סופר: לאחרונה פירסם נזרחי את זכרונותיו, ״מסך אש מתגלגל״. המסך מרמז הן למטח ארטילרי, באראג׳, והן למס״ח, מפקד סיוע חטיבתי - קצין הארטילריה הצמוד למח״ט ומרכז את גדודי התותחים, הרקטות והטילים לטובת יחידות השריון והחי״ר. בגיל 81, ארבעה עשורים לאחר שהעדיף לפרוש מצה״ל בתום תפקיד חייו ולא להתמנות כאלוף לראש אגף האפסנאות, ומה עוד כשהרמטכ״ל המיועד הוא משה ״וחצי״ לוי שאותו העריך רק כדי חצי, הוא מספר הרבה, כמעט הכל, גם על תקלות יקרות ופעולות ללא אישור ויוזמות מקומיות שתוצאותיהן המצונזרות בכבדות הופיעו בהמשך במודעות אבל.

מזרחי היה מהבולטים במפקדים שהעבירו את חיל התותחנים מהעידן הבריטי המסורבל של השתרכות אחר הדרג המסתער של אוויר-שריון-חי״ר לשותפות מלאה בקרב המשולב, אך עדיין, רק מי שניקב את הכרטסת בפיקוד על חטיבה ״מתמרנת״ ועל אוגדה סדירה - משוריינת או מרחבית - יכול להעז לשאוף להתמודדות על כהונת הרמטכ״ל, שם נחוצים כישורים מקיפים הרבה יותר מהצטיינות במבצעים חשאיים של סיירת עלית.

אמיר אורן בטוויטר: https://bit.ly/3iiiBpA

בחלק השני של השיחה עם ברק מספר ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ״ל לשעבר לאמיר אורן על גיבורי נעורו בקיבוץ, צנחני פעולות הגמול; על מאיר הר ציון, שהתלווה אליו כמשקיף שתקן באימוני סיירת מטכ״ל; על המיפגשים הראשונים עם רבין ואשכול.

בעקבות הפרק הראשון של השיחה חולק ברק בפרק שני זה חוויות ותובנות מתצפיותיו על אריק שרון, משה דיין, ישראל טל ודדו אלעזר; נזכר בכף ידה החמה והאמהית של גולדה מאיר; מספר על הקמת יחידת דובדבן בהיותו אלוף פיקוד המרכז ומדבר על היתרון הגלום בראש ממשלה - כרבין וכמוהו - המחזיק גם בתיק הבטחון.

לדברי ברק, ב-1998, שנתו האחרונה של ראש הממשלה נתניהו בכהונתו הראשונה, נשאו ונתנו השניים על הקמת ממשלת אחדות, אך נתניהו נרתע, בדיוק כפי שחזר בו במשא-ומתן עם נשיא סוריה, חאפז אסד, לאחר שעידכן את שרי הבטחון והחוץ מרדכי ושרון והפרטים דלפו. נתניהו היה מוכן להחזיר לסוריה את הגולן, רובו וכמעט כולו, קובע ברק, שהתוודע לתוכנם המלא של המגעים לאחר שניצח את נתניהו.

בשנה העיקרית שלו כראש הממשלה, 2000, נקלע למאבקים בחזית הפנימית, פגש את ערפאת בקמפ דייויד - ב״אין פרטנר״, הוא מבהיר, דיבר אישית ובלשון הווה, כשהכוונה אינה לפלסטינים ככלל, אלא ל״ערפאת, לעת הזאת״. לקראת סוף השנה, כשהליכוד רצה להצטרף לממשלתו, ובכך למנוע את הבחירות שהעלו את שרון לשלטון, סבור עכשיו ברק ששגה בדחותו את התנאי המדיני שהציב שרון, במקום להסכים לו ולתמרן בהמשך.

באחד החלקים המרתקים ביותר בשיחה מפרט ברק את המהלכים והשיקולים, בתוך הקבינט ומול מימשלי בוש (הבן) ואובמה, בסוגיית ההכנות לתקיפת התשתית הגרעינית של איראן בשנים 2008-12. במערכה זו משתתפים בוש ואולמרט, הרמטכ״ל גבי אשכנזי ויורשו בני גנץ, ראשי המוסד והשב״כ דגן ודיסקין, ראשי אמ״ן ידלין וכוכבי, הנשיא פרס, השרים יעלון ושטייניץ ומעל כולם נתניהו, שלדעת ברק לא היה נחרץ בפעולותיו לגיוס תמיכה במבצע.

ברק מצביע על הסכנות הגלומות בגרעין האיראני אך מסתייג בחריפות מהפרחת בלהות השמדה - גם אם מחר יופיע במדינות אויב נשק גרעיני שזלג ממערכת נמסה, למשל בפקיסטן - וקורא לסמוך על עוצמתה של ישראל.

כמנהגו בחודשים האחרונים, ברק חד ובוטה בתיאור מעללי ממשלת נתניהו נגד מערכת החוק. הוא משוכנע בנצחון המחאה ומגחך לשמע האיום לזמנו לחקירה פלילית, בחשד הסתה.

להערות ותגובות
https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7
לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

בחלק השני של השיחה עם אמיר אורן מנמק הרמטכ״ל לשעבר ומספר 3 ברשימת גנץ-סער כיום את דעתו החיובית על תיפקודם של אולמרט, פרץ וחלוץ, למרות העדפתו למבצע של ארבעה ימים - ולא חודש + - בלבנון; מחווה את דעתו על סיכויי הסכם שלום וסוף הסיכסוך עם הפלשתינים; מסביר מדוע התנגד כאלוף פיקוד הצפון להשקעת משאבים מופרזים בסיכול הגרעין האיראני על חשבון המוכנות להתמודד עם משמרות המהפכה ושות׳ בחזית הקרובה; ומציין שהסמיך את נתניהו וברק בינואר 2011 להביא את מינויו לרמטכ״ל לאישור הממשלה, אם ימאנו לקבל את המלצתו למנות אקס-סרמטכ״ל -גנץ, קפלינסקי, או הראל. הוא היה אז בן 50, חמש שנים וחצי אלוף, לשעבר מזכ״צ רה״מ ומפקד אוגדת איו״ש, ולא אמר להם שאינו ״בשל״.

במרכז תקופתו כרמטכ״ל עמדה התוכנית הרב-שנתית ״גדעון״, שם האהוב עליו מאז היה מפקד גדוד 13 - חידוש כושרו של צה״ל וחיזוק מערכיו, בזכות הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן. ברית טראמפ-נתניהו לפרישה אמריקאית מההסכם, למרות התנגדות איזנקוט, גרמה להתקדמות האיראנית ליכולת גרעינית. בין נקודות המפתח להכנת יכולות צבאיות משמעותיות (להבדיל מחשאיות וממדיניות) מונה איזנקוט את הגעת ברק לראשות הממשלה ואת החרפת האיומים הישירים מטהרן בסוף תקופת שרון.

החשוב במבצעיו, כרמטכ״ל, היה ״מגן צפוני״, לסיכול המפעל החבוי של מנהרות חיזבאללה, שנועדו בראיית קסאם סוליימני וחסן נסראללה לכיבוש פתע של צפון הגליל. ״6000 לוחמים הפורצים לרחובות מטולה ושלומי בחיפוי רקטות ואוויר היו עלולים לזעזע את המדינה״. החשיפה וההריסה הדהימו את נסראללה ושולחיו, אך אחד הלקחים הוא שבניגוד להתפארות שהיתה לשיגרה, לא הכל חדיר למודיעין הישראלי.

וגם: ״בצה״ל, קצין עם אישומים כמו של נתניהו, לא יכול להיות ראש מדור נ״ט בדרגת רב-סרן״; הפוליטיקה של גנץ ולפיד, דמותן הרצויה של החברה הישראלית ושל זיקת הגומלין בין האזרח והשלטון, והאם ח״כ איזנקוט, שלדבריו מעולם לא נתקל באפליה על רקע עדתי ולא היה הרמטכ״ל הראשון ממוצא מזרחי (קדמו לו לוי, מופז, חלוץ ואשכנזי) אך הראשון שהוריו ילידי מרוקו, יהיה ״ראש הממשלה המרוקאי״ הראשון.

דבר המפרסם 👇

לפרטים ורכישת כרטיסים לבינאלה של מוזיאון ארץ ישראל היכנסו ללינק הבא:
https://www.eretzmuseum.org.il/1824/

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

הרמטכ״ל לשעבר איזנקוט חיכה קצת בין החקי והח״כ. תחילה הבטיח לעצמו שלא יילך כקודמיו לפוליטיקה. בחלוף השנים ומערכות הבחירות נדחף, בתחושת אחריות וידיעה היכן מתקבלות ההחלטות, למועמדות לכנסת, בתקווה להגיע לעמדות השפעה בקבינט. ציפייתו נכזבה, עד כה, אך הוא מבטיח להתמיד, כיאה ליוצא גולני, מטירון ועד מח״ט.

בחלק הראשון של שיחה עם אמיר אורן מספר איזנקוט על ילדותו באילת, על שנותיו הראשונות בצבא, על פציעתו הקשה בראשו מקליע שנורה בנגמ״ש, על לחימת פלוגתו בלבנון ועל ההחלטה המצטברת להישאר בקבע. בכנותו האופיינית הוא מודה בפערים שהיה עליו להשלים.

איזנקוט מגולל את פרקי מסלולו, בדרום לבנון ובמערב הגדה, כמג״ד 13 וכסמח״ט גולני וכמח״ט אפרים. הוא נזכר בהתוודעותו הראשונה לדרג הצבאי הבכיר, כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, שהציג את תוכניות פצ״ן והצעותיו לרמטכ״ל ברק ואלופיו והתווכח איתם ללא מורא.

במבצעים ובמצבים רבים נמצא איזנקוט, גם כסגן-אלוף וכאלוף-משנה, בסכנת חיים. על שניים מהחברים הקרובים, לנשק ובכלל, שנהרגו בלבנון בתוך עשור, מי בסוף שנות ה-80׳ ומי בסוף שנות ה-90׳, הוא אומר: ״כאלוף פיקוד וכרמטכ״ל חשתי שאמיר מיטל וארז גרשטיין היו יכולים לעמוד כאן במקומי״.

על חוויותיו כמזכירם הצבאי של ראשי הממשלה אהוד ברק ואריק שרון, על רשמיו כראש אגף המבצעים בלבנון ב-2006, על תפקידיו הבאים בצה״ל ועל הפוליטיקה - בחלק ב׳.

להערות ותגובות 
[email protected]

דבר המפרסם 👇

לפרטים ורכישת כרטיסים לבינאלה של מוזיאון ארץ ישראל היכנסו ללינק הבא:
https://www.eretzmuseum.org.il/1824/

אלוף-משנה במילואים יואב ירום, בן 50, מתייצב תכופות מהחיים האזרחיים, שאליהם פרש לפני שנים מעטות, לתיכנונים ותרגילים בתפקיד החירום שלו, כראש מטה חטיבת גולני. הוא התגייס לסיירת גולני, לאחר שלאכזבתו נפרד מאחיו התאום, הבוגר ממנו ב-10 דקות, שהתקבל לסיירת מטכ״ל; חזר לסיירת כסג״מ; נפצע קשה ממוקש צה״לי בגבול לבנון; התגבר על קטיעת רגלו השמאלית מתחת לברך וטיפס בנחישות על ענפי העץ של גולני - שלוש פעמים מפקד פלוגה, כולל ה״עורב״, סמג״ד אגוז, מפקד גדוד הסיור, סמח״ט.

סיפורי המבצעים והקרבות של ירום, המשוחזרים בנימה עניינית ובהנצחת כל נפגעיו, מפורטים, מרגשים ולעתים אף מצמררים. בלבנון, בשנות ה-90׳ וב-2006; בגדה המערבית, בין השאר בחומת מגן; בעזה. הוא זוכר, כצוער, את מפקדו יאיר גולן מדבר על חובת הקצין לנהוג באומץ לב אזרחי; ואת התופעה המסרבת להיעקר מהשורש, בפלוגה המסייעת בגדוד 51 ובגדס״ר גולני, של התעמרות ותיקים בצעירים.

ירום, רהוט ובוטה, התבטא בחודשים האחרונים בחריפות נגד מהלכי ממשלת נתניהו להשתלטות על מערכת המשפט. הוא מייחל לסיכול המגמה הרודנית, נמנע מהכרזות ״והיה אם״ ומשרת במילואים כעזר כנגדו של מח״ט גולני - כיום אל״מ יאיר פלאי, הצעיר ממנו בשבע שנים - בהעריכו כי במלחמה, בעיקר בלבנון, תידרש הפעלת כוחות יבשה ובמרכזם אוגדה 36 ולכן גם החי״ר הסדיר שלה, גולני.

לפני כעשור היה ירום מפקד החטיבה המרחבית שומרון. זה היה אחד התפקידים האהובים עליו ביותר, כחובב היסטוריה וגיאוגרפיה, כמי ש-15 שנות שירות לסירוגין מלוחם בן-יומו ועד אל״מ עברו עליו באותה גיזרה וכמאותגר בהגנה על הישראלים המתגוררים או הנוסעים באזור ועל המרחב שממערב לגדר ההפרדה. ניהול חיי היום-יום של 15 אלף ישראלים וכ-200 אלף פלסטינים בשכם ובנותיה היה סבוך דיו גם ללא התנכלותם של פורעים יהודים.

ירום אינו רק מגנה את יומרתה של קבוצת אזרחים להתחרות במונופול של הממלכה על הפעלת כוח  - הוא גם מבקר את הגינוי הרפה, המעושה, של דוברי המתנחלים. עמדתו מוסרית, ערכית ומעשית: קו ״לשרוף את חווארה״ מכרסם בהזדהות החיילים הנשחקים עם מושא משימת ההגנה שלהם וגם גוזל ממנה משאבים. אין לכך קשר, לדבריו, להשקפת עולמו על ההסדר המדיני ועתיד השטח, שם מתגוררים גם קרובי משפחתו.

כקצין וכאזרח, כפצוע שלא ויתר וכמי שהתמיד לצעוד אך לא אהב ללכת בתלם, יואב ירום מוסיף קול חשוב לאיבחון מצבם של מדינת ישראל וצבאה ב-2023.

דבר המפרסם 👇

לפרטים ורכישת כרטיסים לבינאלה של מוזיאון ארץ ישראל היכנסו ללינק הבא:
https://www.eretzmuseum.org.il/1824/

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

לפני 30 שנה, בחרדת קודש ובהמלצת מפקדה בפרקליטות הצבאית מאיר שמגר. באה דליה דורנר בשערי בית המשפט העליון, אחת מארבע-חמש השופטות הראשונות בו. מאז הגעתה לגיל הפרישה, בשלהי נשיאותו של אהרן ברק, היא מתמידה בפעילות ציבורית נמרצת, למען זכויות האזרח והמיעוט בכלל וחופש הביטוי בפרט.

השופטת בדימוס, שעמדה בראש מועצת העיתונות ומכהנת כנשיאת המכון הישראלי לעיתונות, שהקימה ומממנת כדי לחנך את הציבור - ובמיוחד הנוער - לאוריינות תקשורתית בסביבה רוויית כזבים, מחייכת כאשר היא מתוייגת כ״פריווילגית״, ״אליטה״ ומוטבת שיטת ״חבר מביא חברה לעליון״.

דולי גרינברג, לימים דליה ועם נישואיה דורנר, נולדה בטורקיה וחוותה בארץ יתמות, מצוקה, בדידות וקשיי קליטה. התפנית באה עם גיוסה לשירות חובה באמ״ן ועם לימודי המשפטים. היא מעידה על עצמה שציוניה היו, ברובם, ״עלובים״, אך משום שאחד המרצים, שופט העליון אגרנט, שיבח עבודה שהגישה לו, ראו בה בטעות תלמידה מצטיינת. בחיפושי הפרנסה יזמה פנייה לפרקליטות הצבאית ולהפתעה, ללא קשרים, התקבלה ונשארה בצה״ל עד לתפקידי הסניגורית הצבאית הראשית ושופטת עירעורים, כאלופת-משנה מהראשונות מחוץ לחיל-הנשים.

שמגר סמך את ידיו על מינויה לשופטת מחוזית ולאחר שנים גם לעליון. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ היא מספרת על יחסיה עם השופטות הנוספות, על ההגזמה בדימוי כוחו של נשיא העליון (והעוול שנגרם לברק בהצגתו כשליט יחיד  בשעתו ברשות השופטת), על חלקה בבג״ץ אליס מילר ועל אופן העבודה - ביחידות, בהתייעצות קבוצתית, בהרכב הדן בתיק - של השופטים. דורנר מצטטת מה שאמר לה הנשיא בדימוס לנדוי, כשנקלע לחדרה בעוד מוצרט מתנגן ברקע, ומה השיבה לו.

כמי שהטיפה כבר לפני שני עשורים להקמת ״פיגומים חוקתיים״, דורנר נחרדת למראה ההסתערות על מערכת החוק. למרות המזג השיפוטי הטבוע בה, אינה מהססת לחרוץ, ״הם מפרקים את המדינה״.

ב-14 בדצמבר 2022, חודש וחצי לאחר הבחירות לכנסת ושבועיים לפני השבעת ממשלת נתניהו-דרעי-סמוטריץ׳-בן גביר-גולדקנופף, נפגשו ארבעה פעילים במשרדו של אורני פטרושקה, יזם, טייס קרב לשעבר וחותר מתמיד לשלום.

היו שם הרמטכ״ל ומפקד חיל האוויר בדימוס דני חלוץ, מנכ״ל משרד ראש הממשלה לשעבר יוסי קוצ׳יק ועו״ד גלעד שר - משפטן, לפנים גם חייל ועיתונאי, מנהל לשכת ראש הממשלה אהוד ברק ושותף ליוזמות שלום עם הפלסטינים וסוריה.

כשייכתבו דברי ימי התנועה האזרחית המצליחה ביותר בתולדות המדינה, התנגדותם של מאות אלפים למזימתו של שר המשפטים לוין, בברכת נתניהו, להסתער על מערכות החוק, ייוודע מקום של כבוד לאותו מפגש חלוצי של מטה המאבק. כך, שם, נוסד הגרעין. בהמשך הצטרפו אליו ד״ר שקמה שוורצמן-ברסלר, עו״ד - המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה - דינה זילבר, אילן שילוח, יהודה אדר ומאוחר יותר גם האלוף בדימוס עמוס מלכא. ערן שוורץ, טייס במילואים שניהל את בית יגאל אלון כשקוצ׳יק היה שם יו״ר, מנהל את המטה.

שר, גילי בפי מודעיו, אינו חושף סודות מהחדר. הוא אמון על שמירת סוד. בנו של שליח משרד החוץ בפאריז, טנקיסט בשריון בסיני במלחמת יום הכיפורים, מפקד - עד אל״מ ומח״ט - בהמשך שירות החובה ובעשרות שנות מילואים, שופט צבאי (צאלים ב׳) וסניגור (ועדת וינוגרד, תיק 3000), עורך חדשות ב״קול ישראל״, חבר בצוותי המו״מ של רבין וברק, שותף למגעים חשאיים ולעיבוד מיתווים לשלום.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שר על ילדותו בקיבוץ מחניים, על לחימת הטנקים המתמעטים בגדוד הסדיר 46 (דוד שובל) מחטיבה 401 (דן שומרון) בכוחות הצבא המצרי, על שיבוצו כשופט בתיק אסון תרגיל ההתנקשות בסדאם חוסיין ועל ההישגים והאכזבות באותה שנה וחצי של ממשלת ברק. הוא מוחה בחריפות על מאמצי תומכיו של נתניהו לצייר את ברק ככוח שמאחורי המחאה ומדגיש שמטה המאבק אינו מנהיג את התריסרים הרבים של אירגונים ארציים ומקומיים הפועלים מאז תחילת ינואר - ביניהם שהתנסו עוד במחאות מנדלבליט ובלפור בעשור שעבר - אלא רק מתאם ומתעל את הרוח הגדולה שהתרוממה והתקוממה.