אפרכסת

תת-אלוף במילואים איתי ברון, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ״ן בשנים 2011-15, מתבונן בו-זמנית אחורה וקדימה, בלי להזניח את ההווה.

ברון חוזר לפצע הגדול של המודיעין הישראלי בכלל ושל אמ״ן בפרט - כשלון ההערכה, ולכן גם ההתרעה, ערב מלחמת יום הכיפורים. הוא מציין שאז כהיום נשען אמ״ן על המוחות הטובים ביותר וכי בלי להמעיט בחומרת השגיאה בגילוי החלטת סאדאת ואסד לצאת למלחמה ב-6 באוקטובר ובפיענוח הסימנים המעידים, חלקו היחסי של המודיעין במפולת של המערכת הישראלית אינו גדול מחלקם של דרגי ההכרעה המדינית והפיקוד הצבאי.

לעתיד (קרוב) לבוא בוחן ברון, עכשיו גם בגלימת המרצה האקדמי ובמשחקי הדמייה, את שותפותם - לא השתלטותם - של כלי בינה מלאכותית בהגשת מודיעין למקבלי החלטות.

בהווה המתמשך של העימות הישראלי עם איראן, חיזבאללה וחמאס הוא חולק עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ תובנות מעניינות. נסראללה, שהגיע לראשות חיזבאללה בגלל התנקשות נמהרת בקודמו מוסאווי, אמנם למד להכיר את ישראל בשנות שהייתה בלבנון, אך הסגת צה״ל דרומה שללה ממנו את החיכוך שסיפק לו תחושה מציאותית של העוצמה הישראלית.

ברון ליווה את המערכה בין המלחמות (מב״ם) מראשיתה ומייחס לה הצלחה רבה, אך גם תפוקה שולית פוחתת, בגלל מאזן ההרתעה המונע מצה״ל לתקוף מהאוויר בלבנון.

על המחלוקת בדרג המדיני-בטחוני הבכיר בסוגיית רצונם - לפחות המוצהר - של נתניהו וברק לתקוף באיראן, ב-2011-12, הוא משיב אך לא מפרט. ניתן להסיק מדבריו כי לדעתו צה״ל, ובמיוחד חיל האוויר (שבלהק המודיעין שלו צמח), היה מסוגל לבצע את משימתו המוגדרת, אך שהתכלית הרחבה של מניעת התגרענות איראנית לאורך שנים לא היתה מושגת.

הלקח העיקרי שלדעת ברון ראוי להילמד, מ-1973 (ואף לפני כן) עד ל-2023, הוא שלא נכון לחפש את שורש כשלונות ההערכה, של המודיעין והפיקוד והמדינאים, באנשים מסויימים. אפשר ורצוי להציג אפשרויות חלופיות, להטיל ספק, להתווכח, אך כבר הקדמונים ידעו שהשגיאה גלומה בטבע האנושי.

להערות ותגובות [email protected]

מלחמת יום הכיפורים פקחה את עיניו של לוחם הצנחנים יום טוב סמיה. הבילבול, התזזית, האילתורים, השמועות, התוהו ובוהו; וגם ההצלחות, כמו של גדודו, 202, יחד עם קצת שריון וכוחות נוספים, בגיזרה הדרומית של סיני, בקרב ואדי מבעוק.

בתום המלחמה בדרום, ובעוד ההתשה בחזית הגולן גוברת, נשלחו סמיה וחבריו מקורס מפקדי הכיתות להכשרת קצונה מזורזת. בעיצומה התבקשו צוערי החי״ר להתנדב לעבור לשריון, ששורות פיקוד השדה שלו הוכו קשות במלחמה. שני תריסרים מחבריו של סמיה בבה״ד 1 נעתרו. הוא נשאר בחיל-הרגלים והוסב לשריון רק לאחר עוד עשור וחצי, לקראת פיקוד על אוגדה.

הסג״מ הטרי סמיה יצא למסע הרפתקאות, עם סיכונים שהתממשו. טעות בשלישות הציבה אותו בנמל עזה, כקצין פיקוח וסיכול הברחות. הוא התמרמר, עירער והשיג הצרחה שהחזירה אותו לגדוד, הסדירה לו פיקוד על מוצב ופציעה מרסיס פגז שחדר אפוד מגן חיצוני ונבלם רק בפנימי. 

לפגיעה נוספת, ריגשית, גרם לו אלוף פיקוד הצפון, רפול, שעשה את הקצין הצעיר, עדיין לא בן 20, למקל חובלים להכות בו מח״ט ומג״ד שלא אהב. העיניים הפקוחות של סמיה נפערו למראה אלילים כבני אדם.

שלושת האסונות הכבדים ביותר של חיל האוויר הישראלי, כולם בתוך 20 שנה וכשקורבנותיהם בעיקר מכוחות היבשה, נגעו בסמיה: התרסקות המסוק בבקעה (עם פלוגה מקבילה לשלו), הפצצת הפנטומים בלבנון, התנגשות היסעורים. סמיה מספר על האירועים, המשפחות, התקשורת והיחסים עם חיל האוויר.

השעון האכזר גזר על דחיית חלקים מסיפורו של סמיה - מח״ט גבעתי, שותף לתיאום הבטחוני עם הפלשתינים בתהליך אוסלו, מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום לקראת החיכוך האלים ב-2000-01 ובחודשיו הראשונים - להזדמנות אחרת. לכן מסתיים החלק השני של שיחתו ב״אפרכסת״, עם אמיר אורן, בטבילתו הראשונה, ולא בהכרח האחרונה, במימיה הבוגדניים של הפוליטיקה.

להערות ותגובות - [email protected]

הפיק: איתמר אורן
נוצר באולפני ProCast, רמת גן

בשנת 1972 הגיח לאפלת בתי הקולנוע הפרק הראשון בטרילוגיית ״הסנדק״, שאחד ממוביליו, מייקל קורליאונה (אל פצ׳ינו), הוא גיבור מלחמה, בן למשפחת מהגרים, המנסה להתרחק מאווירת הפשע שסביבו; וההמשך הקודר ידוע.

באותה שנה התגייס לצנחנים יום טוב סמיה, ראשון ילידי הארץ במשפחת יוצאי לוב, נער שגדל במעברת פרדסיה-בית ליד ובשכונה קשוחה בנתניה. סביבת ילדותו התאפיינה במצוקה אפרורית ובפיתויי עבריינות. להבקעת התקרה הנמוכה של הציפיות להצלחתו נדרש מינון נכון של ערכים מבית ההורים, אופי חזק של מורד במוסכמות ומסגרות שהכילו אותו.

וגם, מתבהר יותר ויותר בחלוף העשורים וכשהזיבורית העכשווית של הפוליטיקה תפסה את מקום העלית וקלעה את ישראל למשבר, המאמץ הכביר, הפגום, המואץ, המטפח, המקפח, המרומם, המקומם, המקדם של שתי מערכות משלימות אם גם רחוקות משלמות, מערכת החינוך והמערכת הצבאית בשנות ה-50׳ וה-60׳, לקחת את בני המהגרים, להרביץ בהם ישראליות ולהציב אותם, אם ישרדו, על כן-השיגור לניידות חברתית. 

סמיה, אלוף ודוקטור, הוא נציג מובהק של פלא זה. באותו רקע, באותן תכונות, אך ללא אותם ערכים, היה בנקל מתפתח לא למנהיג קרבי נחוש ומיומן של פלוגות וגדודים, אלא למנהיג פלילי נחוש ומיומן של פושעים וכנופיות; הרי לעתים מפריד רק קו דק בין מפקד סיירת מובחרת לראש חבורת שודדי בנקים.

בפיקחותו, בחריצותו, בשאפתנותו נחלץ מהעתיד שאיים לסגור עליו ופילס לעצמו נתיב צבאי. כמי שמעולם לא התרחק מהדת, מוכר לו היטב הפסוק ״מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים״. אי אפשר לשמוע את סיפורו האישי, את רצף איזכוריהם של מוריו ומחנכיו, באזרחות ובצבא, בלי להתפעל ולא אחת גם להתרגש.

בחלק הראשון של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר יום טוב סמיה את טיפוסו העיקש במעלה הגבעה. תמיד ידע לשווק את מרכולתו, עם הרבה אמת בפרסום, וללא הצטנעות מתחסדת. סתם כך, בצבא עתיר קצונה תחרותית, אין אדם שהתגייס ללא בגרות מגיע בגיל 43 לדרגת אלוף ודוקטור לסוציולוגיה, לאחר פיקוד רצוף על גדודים, חטיבות ושלוש אוגדות וללא תפקיד-מטה אחד ויחיד מאז שהיה קצין אג״ם חטיבתי.

חוץ מגולני התנסה סמיה בפיקוד בכל חטיבות החי״ר של תקופתו - בצנחנים, בעיקר, אך גם בנח״ל, בגבעתי ובבה״ד 1. כמקובל בשנות ה-90׳, פיקוד על שתי אוגדות לחימה יומיומית, אצלו לבנון ועזה, זיכה אותו (כמו את גבי אופיר, שאול מופז ואיציק איתן) בדרגת האלוף. גבי אשכנזי הוא בן מחזורו, יואב גלנט (פקודו בדרום ולימים מפקדו במילואים), בני גנץ וגדי איזנקוט צעירים ממנו בכחמש שנים, ויש לו דעה על כולם.

אחרי קצת יותר משלוש שנים בפיקוד הדרום הביט סביב, עשה את חשבונו -כשבע שנים, שלושה תפקידי רוחב כולל סגן רמטכ״ל ואז סיכוי של אחד משלושה להתמנות לרמטכ״ל - והעדיף להשתחרר בעודו צעיר דיו בגיל 46. הוא מגדיר עצמו כאיש ימין, אך מוקיע את קוצר ראותם של ראשי הליכוד ב-1987, כאשר שמיר וארנס טירפדו את הסכם פרס-חוסיין ותיעלו את המציאות הבטחונית והמדינית בשטחים מהאפיק הירדני לפלשתיני.

על פציעה ואסונות, תככים ופוליטיקה - בחלק השני.

להערות ותגובות [email protected]

הפיק: איתמר אורן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

הנה חידה שעמרם מצנע לא פתר, כי לא הוצגה לו - היכן יש יותר חזירי בר, בכרמל או בפוליטיקה.

האינתיפאדה, שפרצה בעזה בסוף 1987, מצאה את אלוף מצנע בפיקוד המרכז, בכפיפות לרמטכ״ל דן שומרון ולשר הבטחון רבין. התנפלות הימין הקיצוני - מתנחלים ופוליטיקאים - עליו היתה מהדורה מוקדמת של ההתקפות עכשיו על אלוף הפיקוד פוקס. 

מצנע התעקש לומר לממונים עליו, כולל לראש הממשלה שמיר, דברים כהווייתם. אילו היה מצנע המצניע - את דעותיו - יתכן שאירועים ואישים בתולדות ישראל היו נגללים אחרת. אמירה מפוכחת שלו בזירת פיגוע קשה, בעיתוי אומלל מבחינת ראש מפלגת העבודה פרס ערב בחירות 1988, תרמה לנצחון הליכוד בראשות שמיר. פרס נשאר בממשלה אך איבד את מעמדו השוויוני. בהיכשל תרגילו ב-1990, איבד את ראשות העבודה לרבין, וההמשך ידוע.

כשנודע לראש אג״ת מצנע שלא יהיה סגנו השני של הרמטכ״ל אהוד ברק ולפיכך לא יתמודד עם אמנון ליפקין-שחק (ואורי שגיא, מאוכזב נוסף באותו הקשר) על תפקיד הרמטכ״ל ה-15, ויתר על סיכוי להתמנות לראש השב״כ או המוסד או למנכ״ל משרד הבטחון והעדיף לחתור, בהצלחה, לראשות עיריית חיפה.

אחרי שתי תקופות כהונה - חמש שנים פחות מדי, לדעתו כיום, אם כי לא אז - עבר לזירה הארצית וכבש את ראשות מפלגת העבודה, כן-שיגור להתמודדות עם שרון בבחירות 2003. מצנע השמיע במערכת הבחירות שתי התחייבויות שגילמו סתירה פנימית - להימנע מהצטרפות לממשלת שרון, מה שעשו פרס, פואד בן אליעזר ועמיתיהם לאחר בחירות 2001, ולפנות התנחלות פגיעה ומבודדת, אחת ויחידה, מרצועת עזה - נצרים.

שרון, למרות משקעי לבנון, רצה בו ובמפלגתו בממשלתו. סביר שמצנע, כנציג הבכיר של העבודה, היה מקבל את תיק הבטחון, ששרון הפקיד בידי הרמטכ״ל היוצא שאול מופז. בחלק השני של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מודה מצנע שלמען השותפות בממשלה היה מוכן לחזור בו מנדר הסירוב; אבל השיחות התרסקו במחסום סירובו של שרון להנציח בכתב את ההבנה ביניהם לקדם את קו מצנע לפינוי נצרים. שרון חשש תמיד ממסמכים מפלילים, משפטית או פוליטית. כפי שאמר ברק בראיון קודם, בגלל דרישת התיעוד נכשלו מגעיהם בסתיו 2000. מצנע למד על בשרו לקח זה - לסמוך על מה ששרון יעשה, בתוקף הנסיבות, לא על נייר שעליו הוא מסרב לחתום.

בחלק השני של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר מצנע את מסלולו באותה תקופה ולאחריה ודבק בעמדותיו המדיניות - הפרדה, גבולות, שטחים תמורת שלום. 

כשלא הבשילה ממשלת שרון-מצנע  נשאר קצת בכנסת, סייע שנים לירוחם, חזר קצת לכנסת עם ציפי לבני ופרש שוב. אמונותיו ודעותיו בהירות ורהוטות כתמיד. ״שמאלן״, כאיפיונו העצמי הגאה, אבל מהזן הבטחוני, ברצף שעליו היו לפנים רבין וברק וכיום מייצג, במהות אם לא בהגדרה ואולי מעט ימינה ממנו, גדי איזנקוט.

מצנע בודאי לא העלה בדעתו אי פעם שיתגעגע לאריק שרון. גם כיום אינו מתבטא כך ובניגוד לידידו ינוש בן גל מעולם לא שיכתב את יחסו למחולל הראשי של מלחמת לבנון. אבל לנוכח דאגתו ממצב המדינה בימי נתניהו ובהובלתו, מבצבץ הירהור מטריד: גם בשעת שפל שדומה שאין עמוק ממנו, עלולה בהמשך להתגלות תחתית נמוכה אף יותר. 

עריכה: נעה עמיאל לביא

הפקה: איתמר אורן

תמיכה גרפית: רועי קינן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

להערות ותגובות: [email protected]

שנים מעטות וחינוך למקצועיות באסכולת טל (מעוותת בידי גורודיש) הפרידו בין הפרחחות של גניבת נ״נ - נושא נשים - למסיבה בפנימיה הצבאית לבין הגבורה של לחימת סגן צעיר בראש גדוד שמפקדו נהרג לידו. הקומנדקר של הבילוי התגלגל בטנק של הקרב.

עמרם מצנע, לימים ראש עיריית חיפה לעשור ומנהיג-לרגע של מפלגת העבודה, הוא מצד אחד יציר טיפוסי של פנמ״צ חיפה וגייסות השריון בשנות ה-60׳, בית הגידול של קצונת השדה שעמסה על שכם המדים והסרבל את עול הלחימה בששת הימים, בהתשה וביום כיפור; ומצד אחר מאד לא טיפוסי במצפוניותו המתריסה; ומצד שלישי, המתפצל מהשני, הכי לא טיפוסי בכך שלא נפגע מאותה התגרות בשררה, אלא קודם לדרגת אלוף ולשלושה תפקידים חשובים - באג״ם/מבצעים, בפיקוד המרכז ובאגף התכנון.

בחלק הראשון של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר מצנע על ילדותו המוקדמת בקיבוץ דברת והמאוחרת בקריית חיים ובחיפה, על שנות הפנימייה והריאלי, על השריון והמלחמות, הפיקוד וההתפכחות. הוא נזכר בחברותו ההדוקה ולעתים הסוערת עם מפקדו בגדוד 79, באוגדה 36/חטיבה 188 בגולן, בפיקוד הצפון/אוגדה 36 ובמפקדה המאולתרת בגיס בגיזרה המזרחית בלבנון, ב-1982.

סיפור הודעתו על אובדן האמון שלו, תת-אלוף, בדרג הפוליטי, שר הבטחון שרון, ידוע בכללו ועדיין מרתק בפרטיו - איך אמר מה שאמר ונסע הביתה, לא מתפטר אך משער שיפוטר; מה אירע בשיחתו עם שרון; כיצד התנהלו מגעיו עם בגין. לבסוף, שרון הודח ומצנע קודם.

לקחיו של מצנע מהגנת סיני בקו בר-לב, מההפעלה המפוררת של האוגדות בלבנון, מפריסת צה״ל על קו הירדן - כולם רקע נוסף למסקנתו הנחרצת מהכרותו עם הזירה הפלסטינית, שעל חלקה המזרחי פיקד בפרוץ האינתיפאדה: נחוצה הפרדה בין העמים ולאורך גבולות. לטובת ישראל, אומר מי שבחלק השני יתאר את מסלולו הפוליטי, די לכיבוש.

עריכה: נעה עמיאל לביא

הפקה: איתמר אורן

תמיכה גרפית: רועי קינן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

להערות ותגובות: [email protected]

אם יש סיפור אחד הממחיש יותר מכל את נפתולי בנימין נתניהו מזווית ראייתו של זאב אלקין, הרי זה המעשה בשאלה שלא תורגמה.

באחד ממסעות נתניהו אל ולדימיר פוטין, כשאלקין מתרגם מילולית ותרבותית בשיחה הסגורה ובתדרוך המשותף לעיתונות, הוצגה לפתע לראש הממשלה שאלה בעניין תיק המעונות של שרה נתניהו. בעלה של אשת ראש הממשלה, שלא איבד את קור-רוחו לשמע ההתגרות החצופה, הרעיף על שרה מחמאות פיוטיות.

מתורגמן אחר, בודאי פקיד ללא שיקול דעת, היה עושה את מלאכתו דרך שיגרה, ללא קשר לתוכן. לא אלקין, פוליטיקאי מנוסה ומבין תקשורת. הוא החליט להימנע מתרגום חילופי הדברים בין הכתב ונתניהו. כשפוטין הסתקרן, אמר אלקין שהסוגיה פנים-ישראלית ואין להטריח בה את המארחים.

זה, חריג כשלעצמו בדיפלומטיה בכלל וברוסיה הפוטינית בפרט, היה הרובד הגלוי של הסיפור, אבל במהרה התברר שקיים גם רובד סמוי: השאלה המתגרה לא הפתיעה את נתניהו - הוא שתל אותה אצל השואל כדי לספק לשרה מצג של הוקרה והגנה פומביות. נתניהו היה יכול לעשות זאת מול מצלמת אחד הערוצים במלונו, הרחק מפוטין; ולא, לפחות לתת התרעה לאלקין, שצרה כזאת מתקרבת. אלא שאילו נהג כך והתחשב בזולת, לא היה נתניהו.

ויש גם רובד שלישי, ברצף שבין הגלוי והסמוי. את חלקה הראשון והעיקרי של הזוטה מספר אלקין לאמיר אורן ב״אפרכסת״. את הרובד השני הוא מונע מהמאזינים; כדי לחשוף אותו, הכרח לחזור למקורות בפמליה, באותו מסע. משמע, גם בלהט הקרב יש לשמור על משמעת אש ולהשאיר עוד קליעים במחסנית, כי מחר אולי תהיה מערכה אחרת, והיריב של אתמול יהיה בעל ברית, ושוב תיכרת ברית עם הבעל.

לא שאלקין, יוצא קדימה ואז הליכוד, מעריץ מוצהר של נתניהו שהתפכח והתאכזב ממנו, צפוי להתחרט על פיצוץ הגשר ביניהם והחבירה לגדעון סער ואיתו לבני גנץ. היה לו טוב בליכוד ועכשיו טוב לו במחנה הממלכתי, שם הוא יו״ר הסיעה בכנסת ובולט בשורה הראשונה שמאחורי השורה הראשונה של גנץ, סער וגדי איזנקוט. איכשהו, בסוף, יוצא שתמיד טוב לאלקין, ח״כ מאז 2006, כשהיה בן 35, יו״ר שותף סוד מועדף בוועדת החוץ והבטחון, שר בחצי תריסר משרדים, מועמד בטוח למושב בקבינט שירכיב גנץ.

כיליד חרקוב שבאוקראינה משלב אלקין את הריגשי בשכלתני בדברו על פוטין, המלחמה והמדיניות הישראלית של נתניהו, בנט-לפיד ושוב נתניהו. אף שהוא מסתייג ממונחים כ״עלבון״ ו״נדיבות״ בפוליטיקה, ניכר בו, עם כל נסיונו בתמרונים ובתככים, תלוי בעין המתבונן, שנפגע מיחסו הנצלני והמתנכר של נתניהו. עכשיו הוא נד לו: חלש, סחיט, מנותק מיועצי אמת, מחזיק רק במניות מיעוט במועצת גדולי המשפחה; למדינת ישראל, שתנצח אותו, ייטב אם תקדים את הבחירות ותשלח אותו הביתה.

עריכה: נעה עמיאל לביא

הפקה: איתמר אורן

תמיכה גרפית: רועי קינן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

להערות ותגובות: [email protected]

ראש השב״כ לשעבר, כרמי גילון, חבר בהתארגנות של כ-170 יוצאי הצמרת הבטחונית - צה״ל, קהילת המודיעין והמשטרה - המתנגדים להסתערות נתניהו וממשלתו על מוסדות המשטר הדמוקרטי. 

גילון חרד לרגע המתקרב של עימות בין הרשות המבצעת, שהשב״כ הוא מהחשובים במנגנוני אכיפת החוק בה ואמון על ציות לחוק ופעולה במסגרתו, לבין הרשות השופטת, אף שהוא בוטח בשיקול דעתו של ראש השב״כ, שלא יתפתה להעדיף הוראה של הממונה הישיר עליו, נתניהו, על צו של נשיאת העליון חיות; לא רק עולמו הערכי יקרוס - רבים מאנשי השב״כ יתפטרו והשירות יתפרק.

מקומם אותו הפער בין גישתם הממלכתית של ראשי הממשלה שראה מקרוב - בגין, שמיר, רבין ופרס - לבין התנהגותו של נתניהו. גילון גם לא שכח את הזילזול שהפגין נתניהו, ערב רצח רבין, בבואו להזהיר אותו שהאיומים על חיי ראש הממשלה אמיתיים וחמורים.

גילון לא הקל ראש באזהרתו-הוא, שאותה העביר לעיתונות, לציבור ולשב״כ כאירגון שאנשיו מתרשמים כפליים מהמסופר להם בפנים כשהדברים מהדהדים גם בחוץ, אך ככל החוליות המודיעיניות והמבצעיות בשרשרת נפל לתהום שבין המידע והמודעות. הוא גם לא הצליח לשכנע את רבין שהאיום מצדיק לבישת אפוד מגן. גילון גייס לעזרתו את הרעייה המשפיעה, לאה, אך הפצרותיה נתקלו בסירוב. קדילק משוריינת, כבדה ומחניקה, מילא, אמר רבין, אך שכפ״ץ - לא. שלושת קליעיו של יגאל עמיר פגשו את גופו החשוף.

השיחה עם גילון ב״אפרכסת״ גדושה בסיפורים ובתובנות על פעילות השב״כ מול טרור ערבי ויהודי, חלוקת הקשב של ראש השב״כ מול ראש הממשלה שמעליו ומול סגנו וראשי האגפים שמתחתיו, דעתו על קודמו - שהמליץ עליו כיורשו - יעקב פרי ומעמד ראש שב״כ בתקופת רבין כמעין שר המשתתף בקביעות בישיבות הממשלה ומשפיע על החלטותיה, אמנם ללא זכות הצבעה. אחת ממשימותיו של גילון, אמר לו פרי בחפיפה ביניהם, תהיה לקשר, לגשר ולפשר בוועדת ראשי השירותים בין הראשים הצוננים עד כדי עויינות של אמ״ן והמוסד, אורי שגיא ושבתי שביט.

גילון נזכר כיצד כפה על אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי המתחסד במשרד הבטחון, לעבור כאחד האדם בדיקת פוליגרף. לא כך נבחרי הציבור: בלי לנקוב בשמות, למעט גונן שגב שהורשע, הוא משוכנע שהפירצה קוראת למפעילי המרגלים של מדינות עויינות - וידידותיות. כקצין-איסוף מנוסה הוא מעמיד בראש טבלת המניעים המועילים לגיוס סוכן את ההזדהות הרעיונית. הגמול הכספי חשוב, אך אינו מבטיח יציבות, ואסור למודיעין לאיים על מקור בחשיפת הקשרים איתו אם יתחרט - בכך ייכרת הענף כולו.

חודשיים לאחר רצח רבין התנקש השב״כ, בסיוע צה״ל, במסוכן במומחי החבלה של חמאס, יחייה עייאש. בעקבות הריגת עייאש בוצעו הקשים שבפיגועי ההתאבדות, כביכול כנקמה. גילון משוכנע שההתנקשות היתה מוצדקת וטעמיו עימו.

בקטע הנוקב ביותר בשיחתו עם אמיר אורן חושף גילון את הסיוט שאינו מרפה ממנו: לולאה אין-סופית של שיחזור הערב ההוא בככר, מה ואיך אפשר וצריך היה לעשות אחרת. בחיוך נדיר בשולי הפצע העמוק הוא חוזר לראשית ימיו בשב״כ, לאימוניו כמאבטח שהצליח ״להוציא כדור בתוך 0.8 שנייה״ ושהצטיין בשליפה יותר מאשר בצליפה (הגזמה, החטאת מרכז המטרה לא היתה כה גדולה). אבל זאת רק סטייה קלה מהמוקד: איך לא ידענו, למה לא נערכנו, אולי לולא שהיתי באותן שעות בתל אביב ולא בפריז הייתי סוקר את המצב שם בככר ומציע שינוי.

כשעמיר לחץ שלוש פעמים על ההדק, בלי שחוליית האבטחה תסוכך בגופה על ראש הממשלה ושהקליע הראשון של עמיר ייענה בשבריר-שנייה בקליע נגדי, ניטלו מרבין החיים ומגילון שמחת החיים. אלה עובדות שאין לשנות וכרמי גילון אינו מנסה לברוח מהן ומאחריותו העליונה - בכפוף לרבין - לכל מעשי השב״כ ומחדליו; הוא מדבר עליהן בכנות ישירה, אמיצה וכאובה.

אולפן: חן כליפה

עריכה: נעה עמיאל לביא

להערות ותגובות
[email protected]

במבט שיטחי, אין ככרמי גילון נציג מובהק של האליטה הישראלית הישנה, הירושלמית, או כלשונו הרחבייתית - תושבת שכונת רחביה. בן לזוג מרכזי במשרד המשפטים, הוא פרקליט המדינה והיא משנה ליועץ המשפטי לממשלה; אח לשופט שהיה רשם בית המשפט העליון ומזכיר ועדות חקירה בראשות נשיאי העליון לנדוי ושמגר, ולרעייתו של בכיר במוסד שאביו היה ראש המוסד ויועצם של בן גוריון ושרת.

בהתבוננות מעמיקה יותר, דרכו של גילון אל אחת מפסגות המערכת הישראלית, ראשות שירות הבטחון הכללי, לא היתה כה קלה ומובנת. סבו, גד פרומקין, בכיר השופטים היהודים בתקופת המנדט הבריטי, נחשב מועמד טבעי לאיוש מושב בהרכב הראשון של בית המשפט העליון עם הקמת המדינה, אך נפסל בידי שר המשפטים פנחס רוזן. העילה: ״מרננים אחריו״ שקיבל שוחד. הסיבה, לדעת נכדו: קנאה אישית וקהילתית של יוצאי מרכז אירופה בוותיקים מהם בארץ.

עגמת הנפש על העלבון הצורב שנגרם לאבי-אמו ומיתות מוקדמות במשפחה ליוו את שנות בית-הספר של גילון, הרבה יותר נער-פרא מילד-פלא. המוזיקה הושיעה אותו. זמן-מה, עד שהבין שלא יצטיין, השתעשע ברעיון הפיכת הקלרינט לייעודו. בשירות החובה (״הייתי חייל פשוט״) שובץ בשריון, בגדוד חיל-רגלים משוריין בתנאים הקשים של מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, נפצע בהפגזה מצרית וכשהחלים הועבר עם פלוגתו, מגדוד החרמ״ש שהוסב לטנקים, ליחידת תותחנים.

די במקרה, כסטודנט שלא התיימר להשקיע בלימודיו, גוייס לאבטחה בשב״כ והוצב באירופה הנעימה ובאיראן המתהפכת. בשובו ארצה קודם לתפקידי מודיעין והתוודע לתחום שהיה עד אז סגור בפניו לחלוטין, סיכול הטרור והריגול היהודים. המחתרת היהודית וחקירת רצח אמיל גרינצוייג היו תחנות בולטות בטיפוסו המהיר מראשות ענף זעיר לחברות בהנהלת השב״כ כראש מרחב צפון - לבנון וערביי ישראל - ומשם להתמודדות על ראשות השירות בתקופת השיא של מגעים ופיגועים והשב״כ כקמ״ן אוסלו.

כל מה שגילון עשה בחייו הפרטיים והציבוריים ב-45 שנותיו הראשונות וברבע המאה שמאז פרישתו מהשירות מתגמד מול אותו ערב נורא בככר מלכי ישראל. לנצח, אם פעילותו תכווץ לכדי שורה אחת ויחידה, נגזר עליה לכלול שש מלים בלבד: היה ראש השב״כ בעת רצח רבין. על כך, לעתים בווידוי מרגש ואף מצמרר, מרחיב גילון בחלק הבא, השני, של שיחתו ב״אפרכסת״ עם אמיר אורן. 

לשב״כ כבר היו ששה ראשים מאז פרישת גילון. הנוכחי, רונן בר (ברזובסקי), נכנס לשירות ערב צאתו של גילון לפרק הבא בחייו, שכלל פוליטיקה מקומית במבשרת ציון, ייצוג המדינה כשגריר בדנמרק וחיבור מותחני ריגול. הוא מעריץ את ג׳ון לה קארה ומאמץ בחדווה את הכינוי ״ג׳ון לה כרמי״.

איש עצוב הוא, כרמי גילון, סביבו הווה מלא במשפחה ועבודה ויצירה, אך ברקע תמיד שכול וכשלון ומדרון רבין-נתניהו, שבתחתיתו ישראל של היום.

אולפן: חן כליפה

עריכה: נעה עמיאל לביא

להערות ותגובות
[email protected]

הסיסמה התעשייתית האמריקאית ״Safety First״ הפכה במהרה לקלישאה שהונצחה בסרט האילם הקלאסי של הרולד לויד, הנאחז במחוג שעון רחוב, “Safety Last”. 

בצה״ל, גוף המפעיל יום-יום רבבות אנשים ומכונות במאות אלפי תנועות המסכנות את החיילים ואת זולתם, השאיפה לבטיחות נחשבה לרוב למצווה שאין ציפיה לקיימה. תאונות התקבלו כגזירת גורל מצערת. רצף של אובדנים משפחתיים נפרדים, חלל פה וחלל שם, לא זיעזע; רק אסונות של חמישה ומעלה, כמו בסדרת צאלים, הוציאו את דעת הקהל מקפאונה, הבטיחות הושמה תחת זכוכית מגדלת, קשב פיקודי הופנה והתברר שאפשר גם אחרת.

תת-אלוף גברעם הגלילי הוא קצין האיכות  והבטיחות הראשי בצה״ל - תפקיד שנתפר בתחילת העשור לפי מידותיו בידי הרמטכ״ל הקודם אביב כוכבי. הגלילי, נער תל-אביבי, בן למשפחה שמוצאה במרכז אסיה, אלוף מטקות מחוף מציצים, התלהב מאלבומי מלחמת ששת הימים, נקלע כמתנדב במשמר האזרחי לאירוע אוטבוס אגד בצומת גלילות, חלם לשרת בצנחנים וכשקורקע רפואית התגייס לגולני, למסלול שבתחילתו היה מעורב באימון שפצע - וכמעט הרג - את מפקדו, גדי איזנקוט.

כקצין בגולני היה למפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית, בלבנון ובשטחים, נפצע - בתאונה שהיתה נמנעת אילו מולאו הוראות הבטיחות - ועבר לתפקיד מטה במפקדת חילות השדה. שם התמקצע בתחום הבטיחות והיה למוביל בו בזרוע היבשה. הוא פרש לגימלאות ופעל במסגרת ממלכתית אחרת עד שכוכבי ביקש ממנו ללבוש שוב מדים.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתווה תא״ל הגלילי את מקומה של הבטיחות בעשייה הצבאית לאורך שנים ופעילויות. הוא מדבר על מקומה של הבטיחות בשיגרה, בתכנון המבצעי ובלחימה; על כוחות היבשה וזרועות האוויר והים; על האופי הישראלי ועל תאונות עבודה במשק האזרחי, ועל אירועים קטלניים בצה״ל בשנים האחרונות, ביניהם הטביעה בצנחנים, הירי הדו-צדדי ב״אגוז״ ומכת-החום ביהל״ם.

ארבע המלים המצליחות להוציא את גברעם הגלילי משלוותו: ״כשחוטבים עצים ניתזים שבבים״. אוי למפקד שיתבטא בנוכחותו בשוויון-נפש כזה למחיר האנושי של הזילזול בתקנון הבטיחות.

אולפן: הילה ספקטור
עריכה: נעה עמיאל לביא
הפקה: איתמר אורן

להערות ותגובות
[email protected]

אלוף עמיקם נורקין, משוחרר טרי משירות הקבע, גאה ושמח בתקופתו בחיל האוויר אך אינו מתרפק עליה ונזהר מלקנן כעורב על כתפו של יורשו כמח״א, תומר בר, שבהחלטת הרמטכ״ל הקודם כוכבי ושר הבטחון דאז גנץ להעדיפו על פני האלוף הנוסף, טל קלמן, נמנע ממעורבות ישירה והסתפק בהצגת יתרונותיהם וחסרונותיהם היחסיים.
   נורקין, הבורר בזהירות את התבטאויתיו הפומביות ואת מילותיו בהן, ידע שהתחמקות מוחלטת מהתייחסות למחאה אינה קבילה, אך גם מנסה שלא להצטרף למקהלת הלשעברים המכריזים כיצד היו נוהגים אילו הם שוב בקוקפיט.     
  הנתיב שמצא: דיבור מדוד על התוצאה ולא על הסיבה, על הטווח הארוך ולא על המיידי. בסוף החלק השני של שיחתו ב״אפרכסת״ עם אמיר אורן הוא מדגיש בעיקר את כורח שימורו ושיקומו של חיל האוויר, כמשאב לאומי שאין בלתו. מי שיחפש בו שותף למחאת מפקדו כמח״א וכרמטכ״ל דני חלוץ או שכנת משפחתו בבית שערים שקמה ברסלר לא יבוא - עדיין - על סיפוקו. עד שיחליט ללכת צעד מתבקש נוסף, להיות קצת פחות מסורק וטייס-משנה ויותר פרוע וקברניט, עלול להיות מאוחר מדי.
  יש מיתאם הפוך בין העוצמה האדירה הגלומה בכל מטוס-קרב עמוס פצצות ובעוד אמצעים אסטרטגיים חבויים לבין לשון ההמעטה הנקוטה בידי מי שהוסמכו לשלח ארמדות מעופפות להרבות חורבן וקורבן. האלוף גיורא רום, שהובא למנוחות בשבוע שעבר, נהג לצטט עמיתים אמריקאים הנוהגים לומר על ביצוע איום ונורא שהוא ״סאב-אופטימל״, תת-מיטבי. נורקין, מאותה אסכולה, נרתע ממהלומות מקבת; ביקורתו נוקבת בסיכות.
  ובטרם ישכיח ההווה הסוער את העבר הקרוב מונה נורקין את הישגי חיל האוויר במבצעיו בסוריה ובזירות אחרות, בתנאים מאתגרים ולנוכח כאלף טילים שנורו אל המטוסים מהקרקע. הירידה התלולה בעקומת התאונות בחיל הוכיחה שאפשר גם אחרת וכי עידון השחץ אינו פוגע במחץ.
   מעניינות מסקנותיו בנושאים מגוונים, מהכשרת נשים לטיסה קרבית ומאיכות הנוער המתנדב כיום לצוות אוויר (מוכשר יותר מהדור של פרח-הטיס נורקין, כפי שנהגו להעיד תמיד על עצמם ועל בניהם ונכדיהם מפקדי החיל מעזר ויצמן ואילך, אך מפונק ותלותי יותר משהיו הנערים שגדלו על טרקטור ובלי אייפון) ועד ליחסי חיל-האוויר עם המטכ״ל ולמבנה צה״ל המשווע לעידכון שמציעה אותה מהפכת המידע, ששינתה את המטוסים, החימוש ומיצוי היכולת במרכז העצבים של החיל, המטה המבצעי, שלנורקין, לצד קודמו אשל, היה תפקיד מרכזי בשכלולו ושתפקודו מאיים להיפגע בעקבות הקפאת התנדבותם של מילואי המחאה.
   הרמטכ״ל איזנקוט חיבב והוקיר את נורקין ובחר בו למח״א. אחרי שנה וחצי של שותפות קרובה איתו הגיע כוכבי, שלעתים נראה כמתייחס לנורקין החריף, תקיף ודעתן כמתחרה על מוניטין לברק ולבולטות. בהגזמה קלילה מותר לתאר את מדעי היחסים איזנקוט-נורקין ככימיה וכוכבי-נורקין כפיסיקה. החיכוך לא נעדר הערכה הדדית, עוד מימי כוכבי כאוגדונר עזה ונורקין כרמ״ח מבצעים שנערך לפינוי גוש קטיף תחת אש חמאס. מסקרן לתהות אם בהטייה קלה של הנסיבות היה כוכבי למפקד מצטיין של חיל האוויר ונורקין לאלוף יבשתי שצמח בצנחנים או בסיירת מטכ״ל.
   מח״א הוא תפקיד החלומות של טייסים קרביים בכירים בחיל האוויר הישראלי. בשורת המינוי מביאה אושר שאין כמותו; הפסיחה על המועמד שהגיע לגמר והעדפת עמיתו, לעתים ידידו - אכזבה שקשה להתאושש ממנה. לא כך רמטכ״ל, אמנם בכיר ממח״א אך רק בונוס נדיר וחיצוני. לא חלום בהקיץ, בקושי הזייה מנומנמת לשנות סדרי עולם.
   אך כשהמפה עוברת תמורות של שלום ומלחמה ויחסי תמרון ואש וכשהמסלול כולל תפקיד במטכ״ל, בבניין כוח רב-זרועי ותיכנון וקשרים אסטרטגיים, לא איש כנורקין יגביל בהכנעה את שאיפותיו. אילו הוצעו לו מינוי לסגן הרמטכ״ל ווהתמודדות משם על כהונת הרמטכ״ל, לא היה מצטנע. הצנחנים גנץ וכוכבי לא רצו בכך. היה טבעי להם להעדיף את ממשיכם כמח״ט 35 הרצי הלוי, מועמד ראוי שעבר בתחנות חשובות כראש אמ״ן, אלוף  פיקוד הדרום וסרמטכ״ל.
   עכשיו, במשבר ההתנפלות על הרשות השופטת והמערכת הצבאית כאחת, וכשהלוי מאכזב בריחוקו מלהתעלות לגודל השעה, אין לדעת בביטחה כיצד היה נורקין מוביל את צה״ל במשבר, אך ודאי שאצורה בו מנהיגות; ואולי, בתום צינונו מפוליטיקה, עוד יבוא זמנו.
  על נורקין, החברה הישראלית והאוויריה הצבאית שלה ועל תוכן הפתק שרעייתו אביבה, בת-זוגו מאז התיכון בנהלל, טמנה בכיס חולצתו בתחילת דרכו בחיל-האוויר, בחלק השני של השיחה איתו.

״אפרכסת״: ערכה נעה עמיאל לביא, הוקלט באולפני ProCast ברמת גן.

אמיר אורן בטוויטר - Rimanero