תפילה היא זמן של חיבור עם הקב"ה. אתנחתא מכל טרדות ודאגות החיים לשעה של שיחה עם הבורא. וכדי שהשיחה תהיה אך ורק אתו, ההלכה דורשת מאתנו להמנע מכל דבר שיכול להסיח את דעתנו, להסיר כל מחשבה מבלבלת ולהתמקד אך ורק בתפילה - דע לפני מי אתה עומד.

כיצד ייתכן אם כן, שדווקא ברגעים נשגבים כל כך של התנתקות מחיי היום-יום והתעלות למדרגות רוחניות גבוהות, אנחנו עסוקים בדאגה לצרכים הבסיסיים האישיים שלנו, כמו פרנסה, רפואה ועוד? האם זהו לא הזמן המתאים לשכוח קצת מכל מה שאנחנו רוצים וצריכים ולחשוב רק על הקב"ה?!

תורת החסידות שמאירה כל פרט ומצווה בחיינו ומגלה בהם רבדים עמוקים ונפלאים משנה לנו את ההסתכלות על חיי הגשם והחומר ומלמדת אותנו איך להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מעבודת השם שלנו