כאשר היהודים גלו תחת שלטונו של צדקיהו, הפסוק אומר שהקב"ה זירז את הגלות כיוון שהקב"ה עשה צדקה. שני פירושים מובאים להסביר מה היה הצדק.

המשנה הביאה הסברים שונים מדוע אדם נברא לבדו. ברייתא מובאת אשר חוזרת על חלק מההסברים ומוסיפה אחרים.

מספר ברייתות ואמירות של אמוראים מובאות כדי לענות על שאלות שונות בנוגע לבריאת בני אדם. מדוע ברא ה' בני אדם כך שכל אחד שונה? מדוע נברא אדם ביום שישי? מאיזה מקום נלקחה האדמה כדי לברוא את אדם? מה היו האירועים שהתרחשו בכל שעה ביום שבו נברא אדם? מדוע היו מלאכים שחשבו שאסור לקב"ה לברוא בני אדם? עד כמה היה אדם גדול לפני חטאו וכיצד נפגמה גדולתו לאחר החטא? מניין לנו שאדם דיבר ארמית? יש אומרים שאדם היה כופר או עבד עבודה זרה.

מספר פסוקים מצוטטים אשר שימשו את האפיקורוסים כדי לערער על אמונת הרבנים, ותשובות מובאות כנגדם. האם כדאי להיכנס לפולמוס או לא עם מינים?

הדף היום מוקדש ע"י הלן דנזק לע"נ דודתה, דוריס.

כיצד אורגנו השורות של התלמידים שעמדו לפני בית הדין וזאת מדוע?

בית הדין של עשרים ושלושה דיינים והסנהדרין הגדולה (של 71) אורגנו בצורת חצי עיגול. זה נלמד מפסוק בשיר השירים ז:ג' הפסוק במלואו נדרש, ומלמד על מעלות נוספות של בית הדין והעם היהודי.

כיצד היו מאיימים על העדים במשפטי נפשות? שיטות ההפחדה נועדו למנוע עדים שקריים, אלו ששמעו על המעשה אך לא ראו אותו בפועל, וכן לעודד את אלו שבאמת ראו מה שקרה להעיד ולא להימנע מעדות מעצלות או מפחד. הגמרא מספקת דוגמה לאחד הדברים המוזכרים בהפחדת העדים - שלא להעיד מראיות נסיבתיות. ומובא מקרה של שמעון בן שטח שראה רצח על בסיס ראיות נסיבתיות ולא העיד עליו.

דרשות על קין והבל מובאות מאחר שאחד מהפסוקים מהסיפור משמש בנאום ההפחדה של בית הדין.

הדף היום מוקדש ע"י בקי גולדשטיין לע"נ אביה, יואל בן מאיר.

אביי הציע ללמוד בקל וחומר שאם אדם נידון למיתה על ידי בית דין אך עובד במקדש באותו זמן, שליח בית הדין לא יוציא אותו להריגה אם הוא עוסק בקרבנות ציבור. הפסוק בשמות כא:יד "מעם מזבחי תקחנו למות" מתייחס רק לקרבנות יחיד. רבא מקשה על טענת הקל וחומר של אביי, שכן יש הסוברים שקרבנות יחיד קרבים ביום טוב, מה שאומר שאי אפשר להבחין בהכרח באופן זה בין קרבנות ציבור ויחיד מכיוון ששניהם דוחים שבת או יום טוב והריגת מחויב מיתת בית דין אינה דוחה שבת/יום טוב. אם נקבל את הקל וחומר של אביי, לא יהיה יישום לפסוק "מעם מזבחי תקחנו למות", שכן הריגה לא תדחה שבת. לכן, רבא סובר שהריגת מחויב בית דין דוחה את כל עבודת המקדש.

רב הסביר שבבית דינו של רבי יהודה הנשיא, רב היה מדבר ראשון בדיני ממונות, אף שהדין הוא שהגדול פותח בדיונים, ורבי יהודה הנשיא היה גדול ממנו. רבה, בנו של רבא הסביר חריגה זו, שכן גדולתו של רבי יהודה הנשיא הייתה ייחודית כי מזמן משה ועד זמנו לא היה מי שהיה גדול כמוהו הן בענייני שלטון והן בתורה. הגמרא ממשיכה להביא רשימה של אחרים שחיו בין משה לרבי יהודה הנשיא, מציעה שהיו אחרים, אך כל הצעה נדחית כי לכל אחד היה מישהו אחר בדורו שהיה גדול כמוהו. רב אדא בר אהבה הוסיף שמזמן רבי יהודה הנשיא ועד רב אשי לא היה מי שהיה יחיד בדורו בענייני שלטון ובתורה כמותם.

שני פסוקים שונים מובאים לתמוך בפסיקת המשנה שבדיני נפשות מתחילים בדיון מהדיין הפחות חשוב.

רב פסק שרב יכול ללמד את תלמידו עניינים הקשורים למקרה ואז לשבת איתו בדין ושניהם יכולים לשמש כדיינים. אולם, מועלה קושי מתוספתא סנהדרין ז:ב שם נאמר שבדיני נפשות (ומקרים אחרים), דעתם תיחשב רק כאחת, כיוון שמקור דעתו של התלמיד מושפע מהמורה. סתירה זו מיושבת על ידי הבחנה בין סוגים שונים של יחסי מורה/תלמיד.

רבי אבהו פסק שמקרה של שור שצריך להיסקל על הריגת אדם נידון בבית דין של עשרים ושלושה, אך בנוגע לכל שאר העניינים שבהם דיני ממונות ודיני נפשות נבדלים, כמתואר במשנתנו, המקרה נידון כדיני ממונות. הוא ציין שיש עשרה הבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות. הגמרא מקשה על כך, שכן יש תשעה. הדבר מיושב על ידי הוספת הבדל עשירי, כמוזכר בתוספתא.

גר וממזר יכולים לדון דיני ממונות אבל אינם יכולים לדון בדיני נפשות. כל אחד נלמד ממשנה אחרת. מדוע היה צורך ללמוד כל אחד בנפרד ולא ללמד אחד ואז ללמוד אחד מהשני? מה המקור לפסילת עדים על בסיס ייחוס?

סידור הסנהדרין של עשרים ושלושה היה בחצי עיגול כדי שכל אחד מהדיינים יוכל לראות זה את זה ואת העדים. כמה סופרים היו כותבים את דעות הדיינים?

הדף היום מוקדש ע"י סוזן קשדן לע"נ אביה, יצחק בן משה חונה.

הדף היום מוקדש ע"י חנה פיוטרקובסקי. הי רצון שלימודנו יהיה סגולה להשבתן הבטוחה של חמש התצפיתניות, לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע, ונעמה לוי. 

הדין שדיני נפשות נידונים רק ביום נלמד מבמדבר כ"ה:ד, כאשר עובדי בעל פעור נתלו לאור היום. הפסוק שם משתמש בפועל "והוקע" שמוסבר כתלייה. ההוכחה להגדרה זו באה מהפסוק בשמואל ב' כ"א:ו כאשר דוד המלך התיר לגבעונים להרוג את בני שאול כנקמה.

אם בית הדין רוצה להרשיע בדיני נפשות, הם ממתינים עד היום הבא משום הלנת הדין. שני פסוקים שונים מישעיהו פרק א' מובאים כמקור אפשרי לדין זה. בגלל דין זה, אין מתחילים דיני נפשות ביום שישי, שכן אם ירשיעו, יצטרכו לסיים את הדין למחרת, ואם ימצא חייב, יצטרכו להוציאו להורג בשבת וזה אסור, שכן זה חילול שבת. מכאן ברור שעונש מוות אינו דוחה שבת.

מספר קל וחומרים מוצעים לגבי אילו דברים עשויים לדחות שבת, ומובהר האם הם אכן דוחים או לא. ההצעה הראשונה היא של ריש לקיש, שקבורת מת מצווה תדחה שבת. אם מת מצווה דוחה עבודה במקדש ועבודה במקדש דוחה שבת, האם לא ראוי שמת מצווה ידחה שבת!? הלימוד שמת מצווה דוחה עבודה במקדש נלמד מפסוק לגבי נזיר, במדבר ו:ז. רבי יוחנן משיב לריש לקיש שהקל וחומר שהציע אינו תקף כפי שניתן להוכיח מהוצאה להורג שאינה דוחה שבת אך דוחה עבודה במקדש. הגמרא מקשה על רבי יוחנן על ידי הצעת קל וחומר אחר שיכול ללמד שהוצאה להורג אולי דוחה שבת. רבא דוחה הצעה זו שכן ברייתא של רבי ישמעאל מביאה לימוד משמות ל"ה:ג "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" שמלמד שבית דין אינו יכול להוציא להורג בשבת.

דף נלווה סנהדרין לד

הדף היום מוקדש לזכרו של סמ"ר אורון שאול שגופתו הוחזרה על ידי צה"ל לישראל אתמול ולאמילי, רומי ודורון - ששוחררו אתמול לאחר 471 ימים בשבי. אומץ ליבם מהווה מודל לכולנו! אנו מתפללים לשובם המהיר של שאר החטופים.

המשנה קובעת שכל אדם יכול להעלות טענות לזכות הנאשם אך לא לחובתו. האם זה מתייחס גם לעדים או רק לתלמידים שבחדר?

המשנה קובעת שמי שחשב תחילה לזכות אינו יכול להביא אחר כך טענה לחובה. רב מסביר שזה נאמר רק בזמן הדיונים, אבל בעת קבלת ההחלטה הסופית, אדם יכול לשנות את עמדתו אפילו לחובה. מובאים ארבעה מקורות הסותרים את דעתו של רב, אך כולם מיושבים.

מהיכן אנו לומדים שדיני ממונות חייבים להתחיל ביום אך יכולים להימשך בלילה? רבי מאיר חולק על דעה זו ומובא המקור לדעתו.

דף נלווה סנהדרין לג

הדף היום מוקדש על ידי לאה בריק לעילוי נשמת נאוה טובה בת יהושע ישראל לייב וליאורה צ'רנה צ'רני. "בזכותה שנזכה לראות את כל החטופים משוחררים עכשיו, ורפואה שלמה לכל חולי ישראל."

המשנה מסבירה שניתן להפוך דיני ממונות מזכות לחובה או מחובה לזכות אם הדיינים טעו הדין. אולם, זה סותר משנה במסכת בכורות הקובעת שכאשר בית הדין טועה, הפסק נשאר בתוקפו והדיין משלם את ההפרש מכיסו. ישנן מספר הצעות ליישוב הסתירה.

בדיני נפשות, ניתן להפוך את פסק הדין רק לזכות אך לא לחובה. מה המקור לדין הזה בתורה? יש יוצא מן הכלל רק בדין מסית - מה המקור בתורה לדין זה? עיקרון זה חל גם על שני סוגי דינים נוספים: דין גלות לעיר מקלט במקרה של רצח בשגגה, ודין מלקות. החלת עיקרון זה על דיני גלות ומלקות נלמדת בגזירה שווה מדיני רציחה.

יש עוד יוצא מן הכלל לדין הזה - אם טעה בדבר כל כך פשוט מהתורה, גם מחזירים לחובה אפילו בדיני נפשות. 

הן בדיני ממונות והן בדיני נפשות, הדיינים חוקרים את העדים בדרישה וחקירה. דבר זה נלמד מפסוק בתורה המשווה בין דיני ממונות לדיני נפשות. המשנה מפרטת הבדלים רבים בין דיני ממונות לדיני נפשות, כמו מספר הדיינים, איזה רוב נדרש, וכמה מאמץ נעשה כדי למצוא את הנאשם זכאי.

הגמרא מקשה על הצורך בדרישה וחקירה של העדים בדיני ממונות מתוספתא מכות א:ד, שם נראה שלא הייתה חקירה מדוקדקת מכיוון ששטר כשר למרות שהתאריך כנראה אינו מדוייק. תחילה, הגמרא שואלת מדוע לא הקשו מהמשנה בשביעית י:ה. לאחר מכן, רבי חנינא, רבא ורב פפא כל אחד מציע תשובה שונה לקושי.

ההבדל הראשון המוזכר במשנה הוא שבדיני נפשות, מתחילים תחילה בחיפוש אחר זכות לנאשם. כיצד עושים זאת? הרבנים מציעים שישה תשובות שונות, כאשר שתי התשובות הראשונות נדחות.

הדף היום מוקדש ע"י שריל ואבי סביצקי לע"נ שמעון פייבוש בן ישראל יצחק הכהן.

הדף היום מוקדש ע"י סורי דיויס לע"נ אביה, הרב ראובן בן חיים.

הדף היום מוקדש ע"י רחל ואורן סיגלר לע"נ אבנר יוסף בן זלטא פריבה ויהודה אריה.

בנהרדעא פסקו שבדיני ממונות, מקבלים עדות גם אם יש סתירות בבדיקות לגבי צבע המטבע ששימש בעסקה. בתחילה, זה מוסבר לפי שיטת רבי יהושע בן קרחה המתיר עדות של שני עדים שונים שראו את המעשה בנפרד. אולם, השוואה זו נדחית ופסיקת נהרדעא מוסברת בהתאם להבנתו של רבי שמעון בן אלעזר בדעת בית הלל שאם עד אחד מעיד על הלוואה של מאה זוז ועד אחר מעיד על הלוואה של מאתיים זוז, הלווה חייב לשלם מאה זוז, שכן שניהם לפחות מחייבים את הלווה במאה זוז.

עד מתי ניתן להביא ראיות נוספות? חכמים ורבן שמעון בן גמליאל חולקים בשני מקרים שונים במסגרת שאלה רחבה זו. אנו פוסקים כחכמים באחד המקרים וכרבן שמעון בן גמליאל במקרה אחר.

אם שטר חוב היה בידי צד שלישי, האם אותו אדם נאמן להעיד שההלוואה נפרעה? רב נחמן פסק במקרה כזה, אך מובאות שתי גרסאות בגמרא - לפי הראשונה, הוא פסק שהאישה המחזיקה בשטר נאמנת, ובגרסה השנייה, הוא פסק שאינה נאמנת. בכל גרסה, רבא מקשה על הפסיקה.

פסיקתו של רבי יוחנן בנוגע למחלוקת בין חכמים ורבן שמעון בן גמליאל הובאה. אולם, הפסיקה הייתה לא ברורה והגמרא מנסה להסביר את עמדתו.

האם צד אחד יכול לכפות על השני להישפט בבית דין גדול יותר בעיר אחרת? זה תלוי איזה בעל דין מתעקש.

הדף היום מוקדש ע"י סורי דויס לע"נ ידיד בן שי צבי ואסתר שיפרה.

כאשר שטר הודאה נכתב בלשון הדיינים אך חתום רק על ידי שניים, האם יש מקום לחשש? השאלה היא האם הדבר מעיד על כך שהשטר אושר על ידי שני דיינים בלבד במקום שלושה כנדרש, דבר העלול לפסול את השטר כי אולי לא רצה המודה שיהיה בכתב.

ברייתא דנה בשלושה מקרים הנוגעים ליתומים וכסף של אביהם שמוסתר. במקרים אלו, היתומים לומדים על כסף שאביהם הסתיר - או מאדם שלישי לאחר מות אביהם, או מאביהם לפני מותו, או בחלום לאחר מותו. הכסף המדובר או שהיה חוב לאחרים או שהיה מעשר שני. הטקסט בוחן האם היתומים רשאים להחזיק בכסף זה, תוך ניתוח כיצד הנסיבות השונות משפיעות על הפסיקה.

בנוגע למחלוקות בין דיינים, ישנו דיון משולש לגבי אופן רישום פסק הדין. רבי יוחנן, ריש לקיש ורבי אלעזר מציעים כל אחד גישה שונה: רישום פסק הדין הסופי בלבד, ציון עמדות הדיינים השונים בשמם, או שימוש בנוסח "מדברי הדיינים... יצא זכאי." נימוקיהם משפיעים הלכה למעשה, במיוחד במקרים בהם טעו הדיינים ועליהם לפצות על הנזקים שגרמו בטעותם.

המשנה מתארת את הליכי בית הדין ומזכירה "מכניסין אותן" חזרה לאחר שהדיינים מגיעים להחלטתם. יש דיון האם "אותן" מתייחס לעדים או לבעלי הדין.

שתי שאלות מרכזיות עולות בנוגע לעדות: האם העדים חייבים לראות את המאורע יחד, והאם עליהם להעיד יחד בבית הדין? סוגיה קשורה היא האם העדות תקפה כאשר שני עדים מתארים נסיבות זהות (כגון הלוואה באותו סכום בין אותם צדדים) אך למעשה מתארים אירועים נפרדים. נושאים אלו נתונים במחלוקת, עם טיעונים המבוססים הן על הגיון והן על פסוקים מהתורה. האם יש להם מחלוקת רק במטלטלין או גם בקרקע. ואיך פוסקים?

רב יהודה פסק שבדיני ממונות, אנו מקבלים עדות גם אם יש סתירות בבדיקות. הרבנים דנים אילו סוגי פרטים כלולים בפסיקה זו.

הדף היום מוקדש ע"י מישל פייגלין לע"נ אביה נתן בן דבורה ושלמה אלימלך, ונכדה נריה יוסף הושע בן גדעון ואביטל.

הדף היום מוקדש ע"י סורי דייויס לכבוד יום הולדת הראשון של נכדה, הלל רות בת שי צבי ואסתר שיפרה גולדמן.

הדף היום מוקדש ע"י הריאט הרטמן לע"נ נכדה אפרים בן ליאת ושמואל יכמן הי"ד ביום השנה הראשון לנפילתו. הוא נפל בעזה לפני שנה. הוא היה לומד דף יומי נאמן, אפילו בנמר שלו, והיווה השראה לכולנו בדבקותו בתורה, במידותיו הנאות, בבגרותו ובענוותנותו, ובאהבה שחלק עם משפחתו.

רבי יהודה פסק במשנה שאם הקרוב היה קרוב על ידי נישואין והנישואין הסתיימו, אך היו ילדים מנישואין אלו, הם עדיין נחשבים קרובים. האם אנו פוסקים כרבי יהודה?

רבי יהודה גם פסק שחבר קרוב פסול לעדות. אולם, חכמים מסבירים שזה רק חבר משושבינות בשבוע לאחר החתונה או אולי רק ביום החתונה.

פסיקתו של רבי יהודה שחבר קרוב או שונא פסול נלמדת מבמדבר לה:כג.

המשנה מסבירה את סדר האירועים בבית הדין. תחילה מזהירים את העדים שעליהם לומר אמת, ואז חוקרים אותם בנפרד, אחד אחד. עדים יכולים להעיד בדיני ממונות רק אם הם יועדו להיות עדים ע"י הלווה. כיצד נקבע הרוב? לאחר שמתקבלת החלטה, אסור לאחד הדיינים לצאת מבית הדין ולומר שהוא לא הסכים עם הפסק ורצה לזכות את הנתבע, אך היה במיעוט מול שאר הדיינים שרצו להרשיע, שכן זה נחשב רכילות.

מה אומרים לעדים כדי להזהיר אותם לומר אמת? רב יהודה, רבא ורב אשי מציעים כל אחד הצעות שונות כאשר כל אחד דוחה את ההצעה הקודמת.

המשנה תומכת בדברי רב יהודה שהלווה חייב להזמין את העדים. אם היו עדים ששמעו הודאה של לווה, אך לא יועדו במיוחד, הלווה יכול תמיד לטעון שההודאה הייתה רק בדיחה (משטה אני בך). אולם, אם הלווה הכחיש שהייתה בכלל הודאה ועדים מעידים שהייתה הודאה, אביי טוען שההודאה תקפה והלווה מחויב להחזיר את הכסף. אבל רב פפא בן רב אחא בר אדא חולק כיוון שייתכן שהלווה התבדח ואפילו לא זוכר את האינטראקציה כי אנשים בדרך כלל לא זוכרים דברים של מה בכך.

טענה נוספת שניתן לטעון כדי לבטל הודאה היא שהיא נאמרה רק כדי להיראות לא עשיר. האם ניתן לטעון טענה זו לגבי אמירת שכיב מרע - האם נניח שאדם גם לא רוצה שבניו ייראו עשירים או שזה יחול רק על עצמו?

אם נעשתה הודאה, באילו נסיבות יכולים הנוכחים לכתוב אותה? אם זו הלוואה, על ידי כתיבתה, נכסי החייב משתעבדים. לכן, זה יכול להיעשות רק אם ברור שזו הייתה כוונת הלווה.