דף נלווה בבא בתרא קעד

ערבות וקבלנות הם שני שיטות שונות להבטחת הלוואה. מה ההבדל ביניהם? ישנן מספר דעות שונות לגבי השפה המציינת ערבות וקבלנות.

הקרקע של אדם משמשת כערבות להלוואה, ולכן לא ניתן לגבות ישירות מהקרקע של הלווה לפני שתובעים תשלום מהלווה.

אם ערב משלם חוב במקום יתומים עבור החוב של אביהם, ואז בא לגבות את הכסף מהיתומים, אינם צריכים להחזיר את הכסף עד שיגיעו לגיל בר מצווה. שני טעמים מובאים - מה ההבדל המעשי ביניהם?

ערב לכתובה שונה מערב להלוואה - באיזה אופן ומדוע?

הלימוד השבוע מוקדש ע"י רוברט ופאולה כהן לע"נ יוסף בן משה הכהן ז"ל, אביו של רוברט וסבי. סבי היה חזן שאהב מאוד לשיר, עבד קשה בחייו והעביר לבניו את חשיבותה של המסורת שלנו.

אם שני אנשים נושאים שם זהה, האם הם יכולים לגבות חובות מאנשים אחרים אם אין אנו יכולים להיות בטוחים שהשטר שבידם הוא באמת שלהם. ניתן להסיק מהמשנה שלנו שהם יכולים לגבות, אך ברייתא קובעת שאינם יכולים. שורש המחלוקת הוא האם שטרות נקנים במסירה (אותיות נקנות במסירה) או אולי שניהם מסכימים בכך, אך שורש המחלוקת הוא האם יש צורך להוכיח שהשטר נמסר להם מהאחר לקנותו. רבא ואביי התווכחו בסוגיה זו, וברייתא מצוטטת שממנה כל צד ניסה להוכיח את עמדתו.

ברייתא אחרת חולקת הן את המשנה והן את הברייתא הקודמת, וקובעת שאי אפשר לשני אנשים עם אותו שם לגבות שטר הלוואה זה על זה. שורש המחלוקת הוא האם לווה יכול להזמין סופר לערוך שטר חוב שלא בנוכחות המלווה. אם ניתן לעשות זאת, אפשר להעמיד פנים כמו הלווה, שיכתבו ויחתמו על השטר, ואז להשתמש בו כדי לגבות מהאחר כאילו הוא המלווה.

אם אדם אומר לילדיו בשעת מיתתו שאחד מהשטרות שברשותו כבר נפרע, הילדים אינם יכולים לתבוע את ההלוואות, שכן נטל ההוכחה מוטל על מי שגובה (המוציא מחבירו עליה הראיה). אם יש שני שטרות חוב עבור אותו אדם, הם יכולים לגבות את השטר בסכום הנמוך יותר.

כאשר יש הלוואה עם ערב, האם המלווה יכול לגבות מהערב? אם כן, באילו נסיבות?

מה המקור מהתנ"ך לשיעבודו של ערב? בתחילה, הם מנסים ללמוד זאת מיהודה וראובן, כאשר כל אחד מהם הבטיח לקחת אחריות להביא את בנימין למצרים, אך מקור זה נדחה, ובמקום זאת משתמשים בפסוק ממשלי כ:טז וממשלי ו:א-ג כמקור.

אמימר רואה את התחייבות הערב כ"אסמכתא" (התחייבות שהערב מעולם לא התכוון באמת לקיים) ולכן תהיה נתונה במחלוקת בין רבי יוסי ורבי יהודה אם זו התחייבות תקפה. רב אשי דוחה הסבר זה ומסביר מדוע אין זו נחשבת "אסמכתא".

רבא ורב הציעו הצעות לסופרים כיצד להימנע מכתיבת מסמכים שעלולים לעורר חשד שנאים כשקר. רבא לא התיר למלווה לקחת בשטרות בסכומים גדולים שיחולקו לשניים, או לאחד שני שטרות לשטר אחד בסכום הכולל, שכן קיים חשש של רמאות. רב אשי לא התיר אפילו למלווה להחליף שטר בסכום גדול לסכום קטן יותר, שכן גם זה עלול לשמש כאמצעי לרמות את הלווה.

אם שני אחים ירשו מאביהם משהו כגון בית מרחץ או בית בד שהיה שימושי יותר לאחד מהם, כגון שהאחד היה עשיר והשני עני ולעשיר יותר בני משפחה או יותר זיתים, האם האח העני יכול להעלות טענה כנגד האח העשיר? על מה הדבר תלוי?

אילו כללים חלים על שטרות כאשר יש שני אנשים בעלי אותו שם בעיר? האם קיים אופן למנוע בלבול? ואם לא, אילו מסמכים ניתן/לא ניתן לגבות?

אדם הגיע לבית דינו של רב הונא עם מסמכים שאמרו שאדם מסוים לווה כסף מ"ממך" והמלווה לא הוזכר בשמו. האם האדם המחזיק בשטר יכול לגבותו? האם בית הדין יכול להניח שמאחר שהשטר ברשותו, "ממך" מתייחס אליו? רב הונא פסק שאינו יכול לגבות את הכסף, ורבה פסק שכן יכול. על בסיס מה? האם ואיך זה קשור למקרה במשנה עם שני אנשים באותו שם?

הדף היום מוקדש ע"י מאיר ואהובה בלופסקי לע"נ סבתה של אהובה, בסיה חוה בת ירמיהו, בציון השלושים, ולכבוד אירוסי בנה משה למאיה וינד.

הדף היום מוקדש ע"י סיגל ספיזר לע"נ סבתה, רייזל בת גיטל.

הדף היום מוקדש ע"י דויד ומיצי גפן לע"נ אביה של מיצי, ג'ק לוק.

כאשר לווה משלם חלק מהלוואה, מוצעים שתי דעות תנאיים כדי למנוע מהמלווה לנסות לגבות את הסכום המלא המקורי. רבי יהודה מציע לכתוב מסמך הלוואה חדש לחלוטין המשקף את יתרת החוב המופחתת, תוך החלפת המסמך המקורי כדי להבטיח בהירות לגבי החוב הנותר. רבי יוסי ממליץ על יצירת קבלה שהלווה שומר כהוכחה לתשלום חלקי, המשמשת כראיה שחלק מההלוואה כבר נפרע ומגנה על הלווה מפני תביעות עתידיות אפשריות.

רב לא מקבל את שתי העמדות, ודורש שמסמך חדש יירשם במיוחד על ידי בית הדין ויתוארך למועד ההלוואה המקורי. מקשים על עמדה זו מברייתא המתירה לעדים לכתוב שטר חדש עם התאריך המקורי. עם זאת, רב נשאר בעמדתו, וטוען שלעדים חסרה הסמכות של בית הדין ליצור שעבוד על רכוש הקונה מהתאריך המקורי.

רבי יהודה ורבי יוסי גם חלוקים לגבי מסמכים מאוחרים, במיוחד במקרים שבהם האיחור אינו ברור באופן מפורש. עמדתו של רבי יהודה נובעת מהשקפתו שאין לכתוב שובר, ולכן מתיר איחור תאריך שאינו יכול להוביל לרמייה. רבי יוסי, המתיר כתיבת קבלות, מזהיר שקבלה המקדימה את המסמך המאוחר עלולה לאפשר למלווה לגבות את ההלוואה פעמיים.

שאלה רחבה יותר עולה לגבי קבלות: האם הן ישימות רק לתשלומים חלקיים של הלוואות או גם להלוואות ששולמו במלואן? המסקנה היא שאם המלווה טוען שמסמך אבוד ולכן אי אפשר לקורעו, הוא רשאי לדרוש תשלום תוך מתן שובר ללווה. גישה זו מוצדקת כי המלווה ידו על העליונה כי עשה טובה ללווה כשהלוה לו מלכתחילה.

משנה בשביעית י:ה מבחינה בין שטרות מוקדמים למאוחרים. מאחר שמסמכים יוצרים שעבודי נכסים, מסמכים מוקדמים נפסלים בשל הנחת שעבוד שגויה על קרקעות שנמכרו לאחר תאריך המופיע בשטר. מסמכים מאוחרים, עם זאת, מתקבלים.

רב המנונא מגביל ההיתר לכתוב שטר מאוחר למסמכי הלוואה אך מעלה חששות לגבי שטרי מכירה מאוחרים שיכולים לאפשר רמייה. הוא מזהיר שמוכר עלול לרכוש חזרה את הנכסים לפני מועד הרשום בשטר, והקונה עלול אז להשתמש בשטר כדי להוכיח בעלות שגויה. כאשר נשאל מדוע חששות דומים אינם חלים על הלוואות, הגמרא מציעה שרב המנונא כנראה אינו מתיר לכתוב שובר.

לאחר מכן, מסמכים מאוחרים הותרו, ואנשים החלו גם לכתוב קבלות. כדי למנוע רמייה אפשרית, רבי אבא יעץ לסופריו לציין במפורש על מסמכים מאוחרים את עובדת האיחור, בעוד רב ספרא הציע להימנע מלשים תאריך על שוברים כשלא ידוע איזה תאריך הופיע בשטר.

דף נלווה בבא בתרא קע

הלימוד השבוע מוקדש ע"י אודרי מונדרו לע"נ אביה, יחזקיאל בן רחל ואברהם.

הדף היום מוקדש ע"י דויד ומיצי גפן לע"נ אחיה של מיצי, ג'רי לוק.

הדף היום מוקדש ע"י נעמי ואדם פרזיגר לע"נ אביה של נעמי, חיים זאב בן יואל ופסל.

יש מחלוקת בברייתא בין רבי ורשב"ג במקרה שמישהו שבא לבית דין וטוען שיש לו הוכחת בעלות על הקרקע הן בצורת שטר והן בצורת חזקה (אכל פירות מהקרקע במשך שלוש שנים ללא התנגדות הבעלים). האם צריך להביא את השטר או את החזקה כהוכחה. הגמרא מביאה חמישה הסברים לגבי מהו המקרה ומה שורש המחלוקת. ההסבר הראשון סותר את המסקנה של הקטע הקודם בנוגע למחלוקת בין רשב"ג לחכמים האם ניתן לקנות מסמך על ידי מסירתו לאחר (אותיות נקנות במסירה או לא). דבר זה הוביל לדחיית הסבר זו והמצאת הסברים אחרים למחלוקת.

אם אדם מחזיר חלק מהלוואה - מה עושים כדי להבטיח שהמלווה לא ינסה לגבות את הסכום המלא מאוחר יותר על ידי הבאת השטר המקורי? רבי יהודה סובר שכותבים שטר חדש. רבי יוסי אומר שכותבים קבלה שהלווה שומר כדי להוכיח שחלק כבר נפרע.

הדף היום מוקדש ע"י חמד טוב לכבוד יום הולדתה ה102 של צילה גולדברג! 

הדף היום מוקדש ע"י דיאנה בלום לע"נ סבתה, איטה רוזה סונבנד.

אם אדם איבד שטר מכר, האם הקונה יכול לבקש שייכתב שטר חדש במקום הישן? אם המסמך כולל אחריות, קיים חשש שהקונה עלול להוציא את השטר הישן מאוחר יותר ולתבוע קרקע משתי נכסים שונים של הקונה שנמכרו לאחרים. ישנן שתי הצעות באשר לפרטי המקרה שבו נדאג לסוג כזה של רמייה. ההצעה הראשונה נדחית. לאחר הסבר פרטי המצב, הרבנים הסיקו מכאן שלא כותבים שובר כי אם היה אפשר לכתוב, וכתיבת שובר הייתה יכולה לנטרל את החשש מרמייה. אולם הסקה זו נדחית בשתי דרכים שונות.

שני חילוקי דעות בסיסיים נדונים - האם אחריות היא חלק בסיסי של כל מכר - כלומר, אם היא לא נכתבת בשטר, האם מניחים שנמכרה עם אחריות? האם העברת (מסירת) שטר מכירה לאחר מהווה הקניין - האם הפריט נרכש על ידי המקבל, על אף שהשם בשטר הוא לא השם של הבעל החדש (אותיות נקנות במסירה)?

הדף היום מוקדש ע"י מרים בנסון לע"נ אמה, יוכבד בת אברהם לייב וחיה בתיה.

מדוע המשנה היתה צריכה לפרט מי צריך לשלם עבור השטר בכל מקרה - האם זה לא ברור? הגמרא מביאה הסברים לכל מקרה.

המשנה מסבירה שאם מישהו מחזיר חלק מההלוואה ושני הצדדים מסכימים למסור את המסמך לצד שלישי (במקום לכתוב קבלה שחלק מהסכום שולם) והלווה מצהיר, "אשלם את היתרה בתאריך מסוים ואם לא, החזר את השטר למלווה (ויגבה את הסכום המלא)," יש מחלוקת האם המלווה יכול לתבוע את כל הסכום (אם ההלוואה לא תוחזר בזמן). זהו מקרה של *אסמכתא*, תביעה מוגזמת, ורבי יוסי ור' יהודה חלוקים בשאלה האם אסמכתא קונה או לא קונה. למרות שרב ורבי יוחנן סברו כרבי יוסי, שהאסמכתא קונה, הגמרא פסקה שאין פוסקים כך.

אם שטר נמחק באופן חלקי או מלא, אם עדים יכולים להעיד שראו את השטר, הם יכולים לכתוב שטר חדש המעיד על תקפותו של המסמך הממוחק. כיצד מתייחסים למסמך קרוע - באילו נסיבות הוא תקף? אם מישהו טוען שמסמך אבד, האם ניתן לכתוב מסמך חדש במקומו?

הדף היום מוקדש ע"י גילה פולק לע"נ אביה, משה פולק.

אביי מציע לא לחתום בתחתית דף ריק, שכן מישהו יכול לזייף מסמך על ידי הוספת שורה הטוענת שהחותם לווה כסף. מאחר שמסמך החתום על ידי הלווה קביל בבית המשפט וניתן לגבות ממנו מנכסים בין חורין (שאינם משועבדים), ניתן להשתמש במסמך המזויף הזה. אביי מציע גם לא לשים מספרים משלוש עד עשר בסוף השורה, שכן ניתן להוסיף את האותיות 'ין' כדי להפוך 3 ל-30, 4 ל-40, וכך הלאה.

שני מקרים הובאו בפני אביי שבהם מחק מישהו חלק מאות או הוסיף אות כדי לשנות את משמעות המסמך. כיוון שזה שיבש את הרווחים, אביי הבחין בבעיה והכריח את מי שתיקן את המסמך להודות. במקרה אחר, מישהו זייף את החתימה של רבא, ורבא זיהה את הזיוף מכיוון ששמו הופיע לפני רב אחא בר אדא, העד האחר, ומאחר שרב אחא היה בכיר יותר, רבא מעולם לא היה חותם לפניו, מתוך כבוד.

המשנה מפרטת מספר מקרים של מסמכים הנכתבים להסדרים בין שני אנשים. בכל מקרה, המשנה מסבירה מי יכול לכתוב את המסמך שלא בנוכחות השני, ומי לא יכול. היא גם מסבירה מי מחויב לשלם עבור כתיבת המסמך. חלק מהדינים על בסיס זכים לאדם שלא בפניו ולכן, לדוגמה, מותר ללווה לכתוב שטר הלוואה בלי המלווה כי זה זכות למלווה. 

המקרה הראשון עוסק בגט שהגבר יכול לכתוב בלי נוכחות אשתו ושובר על קבלה כספי הכתובה שהאשה יכולה לכתוב בלא נוכחות האיש. המשנה מוסיפה שהסופר חייב להכיר אותם כדי להבטיח שלא יעביר המסמך למישהו אחר לגביית כספים. הסיבה לכך היא שהגבר יכול לכתוב את הגט לא עבור עצמו אלא כדי לתת לאשה אחרת לתבוע את כספי כתובתה, למרות שהיא עדיין נשואה, והאשה יכולה לכתוב שובר כדי לתת לגבר אחר שיטען שכבר שילם לאשתו את כתובתה. רב מסביר שהצורך בהכרת הסופר הוא עבור הגבר בגט והאשה בשובר מהסיבה המתוארת לעיל. אולם, כמה רבנים שישבו עם אביי שאלו מדוע רב לא דרש מהסופר להכיר את שניהם, שכן גם אם הסופר מכיר את הגבר/האשה, עדיין אפשר שהגבר יעביר אותו לאשה/גבר הנשואים לבן/בת זוג בעלי אותו השם? אביי משיב שרב למעשה דרש מהסופר להכיר את שניהם. עם זאת, עדיין קיימת אפשרות שהגבר/האשה יעבירו את המסמך למישהו בעל אותו השם כמו אשתו/בעלה ובן/בת הזוג שלו יש אותו השם. אפשרות זו נמנעת על ידי פסיקה הקובעת שאם שני זוגות באותה העיר חולקים את אותם השמות, הם יכולים להתגרש רק בנוכחות שני הזוגות. איך מונעים ממישהו ללכת לעיר אחר שלא מכירים את שמו ולבקש שיכתוב גט על שם בדוי כדי שיוכל להעביר את זה לאשה לגבות כתבותה? 

הדף היום מוקדש על ידי שירה דישון לע"נ בנה איתן בן שירה הי"ד בשנה לפטירתו. "איתן היה תלמיד בישיבת קרית שמונה אותה אהב כל כך. ובסמליות מופלאה יום לאחר האזכרה ישיבת קרית שמונה שפונתה למרכז הארץ למשך יותר משנה חוזרת לקרית שמונה בשמחת חג ובריקודים. לבטח איתן יצטרף לריקודי השמחה מלמעלה."

הדף היום מוקדש ע"י ג'ודי שפירא לע"נ אביה, אלברט טייכמן.

הדף היום מוקדש ע"י לסלי גלסברג נדל לע"נ אחותה, רחל בת ברל הלוי וטובה.  

הגמרא ממשיכה לבחון את פרטיה של הברייתא הדנה בפרשנויות שונות של לשון לא ברורה במסמך הנוגע לדינרים, בפרט אם המסמך מתייחס לדינרי כסף או זהב. בהבהרת הקושי בברייתא, נעשית הבחנה בין 'דינרי' (זהב) ל'דינרים' (כסף).

כדי לתמוך בהבחנה זו, מובאת משנה בכריתות, המתארת כיצד רבן שמעון בן גמליאל שינה את ההלכה כדי לשבור את מחיר השוק בעופות (קינים) שעלה לרמה אסטרונומית.

המשנה מסבירה עיקרון בפרשנות מסמכים: כאשר יש סתירה בין הטקסט בראש ובתחתית המסמך, נוקטים אחר הטקסט התחתון. זאת על בסיס ההנחה שהשינוי היה מכוון, המשקף שינוי מודע על ידי המוכר או נושה. מטרת כתיבת החלק העליון היא לסייע בפענוח אותיות או מספרים חסרים בחלק התחתון. ברייתא מוסיפה ומבהירה עיקרון זה, בהגבילה תיקונים כאלה לאות או סיפרה אחת בלבד. אם שתי אותיות או סיפרות השתנו, הדבר יפורש כשינוי מכוון מראשית המסמך, ואז יש לפעול על פי הטקסט בסופו או לא לגבות בכלל על בסיס אותו שטר.

במקרה ספציפי, הובא בפני בית הדין מסמך שהיה כתוב בו "שש מאות ואחד זוז". סוג המטבע של השש מאות לא היה ברור. אביי פסק שאין מדובר בפרוטות, שכן מספרים גדולים של פרוטות בדרך כלל אינם נכתבים במסמכים אלא מומרים למטבעות גדולים יותר. בהתחשב באפשרויות הנותרות של מטבעות סלע (ארבעה דינרים) או זוזים (דינר אחד), אביי פסק לנהוג לפי הסכום הנמוך יותר. החלטה זו התבססה על העיקרון שהצד המחזיק בשטר נמצא בעמדה חלשה יותר ואינו יכול לדרוש כסף מהצד השני ללא הוכחה ברורה.

הדף היום מוקדש ע"י לאה קרולין לע"נ אחיה, ברוך בנימין בן צבי בציון השלושים.

למה התכוון רבן שמעון בן גמליאל בדבריו במשנה "הכל כמנהג המדינה"? באיזה מקרה הוא חולק על תנא קמא? אביי מסווג את דעת רשב"ג יחד עם שני רבנים אחרים שפסקו במקרים שונים על בסיס אותה גישה.

מדוע המשנה צריכה לציין שעד אחד בגט פשוט פסול - הרי זה לא ברור מאליו? מובאים שני תירוצים. לפי תירוץ אחד, מדובר במקרה שיש עד אחד על המסמך ועד אחד שאינו חתום על המסמך אך מעיד על מה שכתוב בו. יש מחלוקת האם מקרה זה כשר. אביי פסק שהוא פסול, ואילו אמימר פסק שהוא כשר. אמימר מביא הוכחה משאלה שנשאלה לרבי ירמיה ובשל תשובתו, הותר לו לשוב לבית המדרש לאחר שהוצא ממנו. ישנם ארבעה נוסחאות בנוגע לשאלה ששאלו לרבי ירמיה.

המשנה דנה במקרים שבהם יש סתירה בסכום הכסף הנזכר במסמך. בהתאם למצב, ישנן דרכים שונות להכריע איזה סכום "נכון". מה עושים אם סכום הכסף לא מפורט, אלא רק המטבע, או רק "כסף" או "זהב"?