יהודים רבים שחיים במסגרת חרדית חשים חֶסֶר עצום. הם יכולים להיות יראי שמים, מקיימים מצוות בהידור ומקפידים על קלה כבחמורה, אך מרגישים שמשהו כבוי בלבם. אין קשר נפשי ופנימי עם הקב"ה ועם כל הפעולות שהם עושים.

"אני "עושה" את החרדיות", הגדיר זאת אחד מהם, "אבל אני נשאר מחוץ לתמונה. אני לא נמצא שם באמת ובהתלהבות".

הכאב הזה משותף גם לרבים שנמנים על קהילה חסידית כזו או אחרת. החֶסֶר אצלם עמוק יותר - החסידות חרתה על דגלה עבודת השם מתוך חיות ושמחה ומשמעות עמוקה לכל קיום מצווה, אך הם לא מרגישים כל שייכות לכך, מלבד מנהגים חיצוניים, כמו לבושים ומאכלים שונים בהם הם נוהגים.

איך מתחברים לקב"ה באופן עמוק יותר? איך אפשר להרגיש שהוא "א-לי" שלי ולא רק "אלוקי אבי"?

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון משתף בפניות הרבות שקיבל עם הכאב והקושי הזה, ומוצא בפרשת השבוע, פקודי, את המענה המאיר והמרומם לכל יהודי החפץ בקרבתו של הקב"ה