איך ייתכן שדווקא הדור שחווה את השואה, הטרור והפילוג החברתי הוא זה שיביא את הגאולה?

כל טרגדיה גורמת לנו להרגיש כמו דור כושל. הקשיים והמשברים שעברנו גורמים לנו להרגיש שבירים, האתגרים המיוחדים של הדור מביאים מחשבות שאנו פחות קדושים, והמחלוקות בינינו מוכיחות לנו שאנחנו לא ראויים למשיח. שהכאב שלנו מרחיק את הגאולה.

אבל בפרשת נשא יש בשורה מהפכנית. במפקד הלויים התורה אומרת על בני קהת ובני גרשון "נשוא את ראש" - תרוממו את ראשם, תכבדו אותם. ואילו על בני מררי - שתיקה מוחלטת. רק "תפקוד אותם" ללא שום התייחסות לכבוד או הרמת ראש.

החתם סופר מגלה: בני קהת מסמלים את עם ישראל במצבו הטוב, בני גרשון את העם בגלות, ובני מררי את דור השמד. מררי מלשון מרירות - אלה שטעמו את המרירות הכי עמוקה בהיסטוריה.

בני מררי לא צריכים "נשיאת ראש" כי הם כבר עומדים במקום הגבוה ביותר בבריאה כולה.

כי הכאב שלנו לא מעכב את הגאולה - הוא מביא אותה. רק דור שירד לעומק התהום יכול לעלות לגובה הגאולה.