על המעבר מתל אביב לגבעת עדה אחרי שנים שחלמה על מעבר מתל אביב לאזורים של טבע ואדמה, על השנים בהן גדלה וגידלה את ילדיה במרכז תל אביב ולמה זה לא היה פשוט עבורה. על הימים שאחרי ה7.10 בהם התנדבה במטה משפחות החטופים תקופה בת חודש וחצי ועל כמה זה השפיע עליה ועל הנפש שלה ועל המעבר משם להתנדב בחקלאות. על הצפיה בערוצי החדשות השונים כצופה מהבית ועל המחשבות שעולות לה בראש ובלב על מה שקורה שם על המסך ועל עבודת הקולגות שלה מפעם ואיך יכול להיות שדווקא עכשיו כשהיא לא שם עולים רגעים מטרגרים מפעם.

חוזרת לבית ילדותה, לאמא סימון ואבא ארנולד זכרם לברכה ולשבר הכלכלי שאביה חווה בעקבות התגייסותו למלחמת יום הכיפורים ואיך השבר ההוא שהתבוננה בו כילדה עיצב אותה עד היום.

מספרת על המסע שלה לניו זילנד לשלושה חודשים ואיך כל הרעיון למסע הזה התחיל בעקבות רונה רמון ז"ל ועל התקף החרדה שחוותה שם כשבארץ התרחשה המתקפה האיראנית ולמה מבחינתה היא לא טיילה שם באמת לבדה.

חוזרת לימים שבהם הגישה את המהדורה בכבלים ולניסיונות שהיו מסביב להפוך אותה למשהו שהיא לא, ומשתפת למה עד היום גם כשהיא כבר שנים לא עוסקת בהגשת חדשות היא מתקשה לרקוד בסביבת אנשים שהיא לא מכירה וגם פותחת את פצע הפוליטיקה וקובעת למה השנתיים האלו שכיהנה כחברת כנסת היו הקשות בחייה.