נראה שאין דרך טובה יותר להתחבר לקב"ה מאשר בלימוד התורה - אחיזה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שיוצרת, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא, "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו".

אך מאידך, דווקא מעשה המצוות מבטא ביטול מוחלט של אישיותו, שכלו ורצונותיו של האדם ושעבודו לרצונו יתברך.

מה נעלה יותר?

ההכרעה לשאלה זו מופיעה בגמרא: "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". האם תלמוד גדול רק כי הוא מביא לידי מעשה, או שיש מעלה בו כשלעצמו? ומהי כוונת אדמו"ר הזקן בדבריו שהכרעה זו נכונה רק לזמננו אנו, אך לעתיד לבוא יהיה 'מעשה גדול'?

הרב אשר פרקש בשיעור מרתק לפרשת ויגש שנותן בהירות בהבנת הסוגיה ומעניק חיות ומשמעות לכל מעשה טוב ומצווה שאנו מקיימים