"חוסך שבטו שונא בנו" - כך נאמר בתורה. כלומר: מי שאינו מכה את בנו בשבט - שונא אותו, לשם החינוך הכרחית הכאה.

אבל היום אסור לנו לגעת בילד. אז מה, התורה טועה? או שאנחנו הפכנו רכרוכיים ומודרניים מדי? האם לא נסחפנו בחידושי המודרנה וזנחנו את דרך התורה בה נהגנו לאורך אלפי שנים?

בשיעור מרתק זה, הרב ג'ייקובסון חושף גילוי מדהים דרך ניתוח של פסוק אחד בפרשת בהעלותך - "ואביה ירוק ירק בפניה". הוא מראה כיצד התורה עצמה משתנה את פירושה לאורך הדורות: בזמן משה רבינו הפסוק מדבר על יריקה ממש, אלף שנה אחר כך תרגום אונקלוס כבר מתרגם זאת לנזיפה בלבד, ורש"י, עוד אלף שנה אחר כך, מפרש שמדובר רק בהראיית פנים זועפות. והיום? היום אבא מחבק, מנשק ומרעיף אהבה.

האם זו סתירה לתורה? להפך - זוהי הוכחה שהתורה חיה ונושמת, שהיא מבינה שנשמות הילדים משתנות מדור לדור, והדרך להחזיר אותם למוטב משתנה בהתאם. מהות מצוות התוכחה היא "להחזיר למוטב" - לא לצעוק, לא להעניש, אלא לעזור לאדם לחזור לטוב שבו.

השיעור מעורר שאלות נוקבות: האם הצעקות והענישות באמת מחזירות ילדים בתשובה? או שמא דווקא האהבה והקבלה הן התוכחה החזקה ביותר? האם כשאנחנו מחבקים ומקבלים אנחנו בוגדים ביראת שמיים, או שמא דווקא מגשימים אותה בצורה העמוקה ביותר?