חיים באר הוא סופר, משורר ועורך. פרופ׳ אמריטוס לספרות באוניברסיטת בן גוריון.  

במהלך השיחה נתמקד ב״תמול שלשום״ של עגנון וביצירתו של באר עצמו. 

כל ספר מספריו כתוב בשלש שפות שונות לחלוטין המשתלבות זו בזו בטיבעיות המאופשרת כיום רק תחת עטו של באר. הוא כותב עברית. או ליתר דיוק ישראלית יום יומית. מדוברת, מחולנת ומובנת. לרוב הוא משתמש בה במעברונים. בשיחתם של גיבורי המשנה הישראלים ובפיהם של שחקניו הלא יהודיים.

 באותה משיכת קולמוס הוא כותב גם יהודית. שפה עשירה וחושנית הלקוחה מהתלמודים, מספרות המדרשים, מהפרשנות בת ימי הביניים ומפיוטי התפילה. היהודית שפי גיבורי המעשה שלו איננה שפה נלעגת, מצועצעת, רצוצה או בוריינית, באר מכבד את השפה ואת הדוברים בה. מעטים, אם בכלל, מסוגלים היום ליצור כמוהו עִם ובתוך חומרי הגלם של התרבות היהודית הגדולה. מרבית המבעים הספרותיים של ימינו כתובים בישראלית צעירה, רדודה ושדופה מכל מעמקיה. 

שפתו השלישית היא השפה החסידית. זאת שפה מיוחדת של סמלים ואליגוריות. של אותות ומופתים. שפת ניו אייג' ישנה שלמאזין ערל האוזן נשמעת כמו גיבוב ריק של קלישאות חסרות פשר. ולמשוחח המצוי בתוכה של החוויה אלו עולמות ומלואם. איך אומרת מורת הדרך הסינית שלו: "רוב בני האדם סבורים ששפת האם שלהם היא חלק מהותי מאישיותם...אבל אצלי השפה היא בסך הכל כמו בגד – פושטים אחד ולובשים אחר.” כמוה כמוהו. חיים באר פושט ולובש את שֹלְמות השפה כחלק מהותי מאישיותו.