רותי אסרסאי חוזרת לבית ילדותה, לשש השנים הראשונות בחייה כבת יחידה עד שנולדו שאר האחים. להוריה שעלו לארץ בגיל בוגר והקפידו מהצד כל הזמן על חינוך והשכלה, לילדה שהייתה שדאגה שתמיד לכולם יהיה רק טוב ולאמא שכל הזמן הזכירה מהצד שהיא לא צריכה להיות בנתינה כל הזמן.

למה היום היא עוד יותר מתגעגעת לסבתא שלה עליה השלום, תוהה מה הייתה אומרת נוכח המתרחש במדינת ישראל ולמה אין לנו שום פריבילגיה לקום ולעזוב הכל לארץ אחרת.

חוזרת לתפקיד הראשי בהצגה של תיאטרון הקאמרי "לילה לבן" שהביא את נושא המיעוטים והגזענות לקדמת הבמה, מסבירה למה התהליך ריגש אותה? מה היא אמרה לבימאית רגע לפני שעלו לראשונה על הבמה? ומה זה עשה לה לראות עוד אתיופים שהגיעו לראשונה לצפות בהצגה בקאמרי.

מדברת על החתונה שהגיעה בגיל 36, האימהות שהגיעה שנתיים לאחר מכן וסגרה עבורה מעגל ברמת הקריירה אל מול השורשים מהם צמחה וכמה היום היא עוד יותר מבינה כמה היה חשוב לה להגשים קודם כל את עצמה ונזכרת איך השיחות המוקדמות שהיו על זה בבית תרמו וחיזקו את כל זה.

ולמה עד היום היא חייבת לליידי מקבת את התובנה ההיא שהגיעה אז בגיל 29?