מקרל

המציאות הקשה של ימינו, עושה רושם שאי-אפשר להיחלץ ממנה.

ומה אם אנחנו בכלל טועים בגישה... וזו לא שאלה של "קריאת המציאות", אלא שאלה אחרת לחלוטין... משהו שקשור בגישה שלנו, ב"איך" שאנחנו ניגשים לדברים. אולי צריך לגשת אל החיים כמו אל פאזל...?

תומר ועמרי לומדים מהילדים ומנסים לגשת לאחת השאלות המעניינות בתחום החינוך, בריאות הנפש, ההורות, הפילוסופיה, המדינאות, והמדע – מה קרה למשחק? איך המשחק קשור לחיינו? מה בין משחק למחקר? ומה המשחק יכול לעזור לנו דווקא בימים טרופים כמו אלו? אולי אנחנו בכלל צריכים ללמוד קצת יותר מהילדים...?

יצחק קצנלסון ישיר לנו שירים שאף פעם לא קראנו מקרוב (כל העומד מאחורי ומצדדי הוא העומד!), בוב בלאק ינסה לשכנע אותנו שלא צריך ללכת לעבודה (תפ-סו-ני!), ניטשה יפזז וירקד לנו עם המדע העליז (יש לנו גולם במעגל!), יאנוש קורצ'אק יפכח את עינינו בשאלות של חינוך והטרדות של המחנך (קווה קווה דה לה אומה, קווה קווה קווה!), עם הפוליטיקאים של ימינו נבין איך המציאות הורסת את המשחק (אחת שתיים שלוש דג מלוח!).

מקרל צוללים אל משחקי הילדים עם כובע מצחייה ובקבוק מים, ומזכירים לכם ש- "הרצל אמר לעשות לנו לייק!" אז יאללה, סופרים עשר ומתחילים!

קריאה נוספת:

בוב בלאק, "ביטול העבודה"

פרידריך ניטשה, "המדע העליז", שוקן:1967

קורצ'אק, יאנוש. כיצד לאהוב ילדים. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 2002

רגל אחת בתוך מלחמה, רגל שנייה במלחמת אחים, אך מקרל מסרבים להשתכשך במי-הביצה הרדודה ואנו מתעקשים להישיר מבט אל המדינה ולשאול – מה אנחנו עושים לעצמנו.

רק שהפעם, המיקוד מצטמצם בדיוק אל אלו אשר הכי מושפעים ממה שאנחנו, המבוגרים האחראים, עושים: הילדים. מה קרה לילדים? מה קרה ליַלְדוּת? כיצד נתפס המושג 'ילד' בימינו, ומה אנו עושים עם ההוויה הזו, שכל כך תלויה בהחלטות, ההכרעות והמעשים שלנו – הורים ומדינה. פרק זה מציין מיקוד עדשה, ספתח לסדרת פרקים שתעסוק בשאלות הקשורות בילד.

והנה לכם אתגר, זהו את הציטוטים (התשובות בסוף).

את הדרך סולל דו"ח מאת המועצה לשלום הילד העוסק במספר הנערים הנושרים ופורסם בעיתון כלכליסט (“Please, sir, I want some more.”), עם אפלטון נגלה את הפוטנציאל של הילד ("אינני חוששת מסערות, כך אני לומדת להפליג בספינה שלי"), עם אוגוסטינוס נלמד על הילדות כחטא ("אין טעם לחזור לאתמול, כי אז הייתי אדם שונה"), עם ז'אן ז'אק רוסו נלמד על החינוך והצביעות ("בכל משימה שצריך לבצע, יש אלמנט של כיף. אתה מוצא את הכיף, והעבודה הופכת למשחק"), עם פרויד נשנה תמונת השקפה על הילד ("רק עם הלב תוכל לראות בצורה ברורה; שכן מה שחיוני אינו נראה לעין"), ועם ז'אק-אלן מילר נלמד מהילד ("אדם הוא אדם, לא משנה עד כמה הוא קטן").

נקרא גם שיר של ויסלבה שימבורסקה ("כל הדברים הם כל כך לא וודאיים, וזה בדיוק מה שמרגיע אותי"), ונסיים עם לייק ותגובה מעוררת מחשבה שלכם. עם תסמונת פיטר פן תומר ועמרי צוללים אל ארץ היַלְדוּת, ומזמינים אתכם לתהות קצת – מה קרה לילדים...

קריאה נוספת:

אילן, שחר. "המועצה לשלום הילד: מספר הנערים הנושרים עלה ב-20% בשלוש שנים". פורסם בתאריך 3.3.24, בעיתון כלכליסט. https://www.calcalist.co.il/local_news/article/hkfakjztt

מילר, ז'אק-אלן. מתוך פרזנטציה ביום עיון בנוגע למוסד הילד, מהתאריך 19 במרץ 2011.

"פּוֹלִיטֵיאָה", בתוך: כתבי אפלטון כרך ב', תרגום: יוסף גרהרד ליבס, שוקן:התשי"ד

עיר האלוהים לאוגוסטינוס

ויסלבה שימבורסקה, "תצלומו הראשון של היטלר", בתרגומו של רפי וייכרט.

ז'אן ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך בתרגום ארזה טיר-אפלרויט. מהדורה מדעית בעריכת עמוס הופמן עם הערות ומאמר מאת הופמן, הוצאת מאגנס, 2009

Bob Black, The Abolition of Work

תשובות (לפי הסדר): אוליבר טוויסט (הסרט), נשים קטנות (הספר), אליס בארץ הפלאות, מרי פופינס, הנסיך הקטן, דר' סוס (הורטון שומע משהו), המומינים.

במסדרונות האפלים של החיים, במקום אליו אור השמש לא מגיע, היכן שזעקותינו לא נשמעות – שם רובץ החוסר-אונים. הוא מתכרבל לכדור ומאיים בכליה, לוחש לנו מילות אימה: רק האמינו בצדקת הדרך ויהיה בסדר. מה יש בו בחוסר האונים שמצמית אותנו כל כך? ואם הוא כל כך מפחיד, אפל ורחוק איך זה שהוא גם מרגיש כל כך מוכר? נראה שאנחנו מרגישים בו בבית. ואולי, זה הקול שלנו עצמנו?

תומר ועמרי אינם מוותרים לחוסר האונים. במקום להתקפל לכדור, משנסים מותניים, מקפלים שרוולים ומאירים פנס בכל פינה אפלה. ואולי כשהצללים יסתלקו נוכל להבין מהו חוסר האונים ומה קרה לו. הדרך קשה ומפרכת, אך אם נתעצל להתמודד עם הקשיים, איך נלמד דבר או שניים על עצמנו?

עם הפסיכואנליטיקאי מוסטפה ספואן נחקור את מהותו של חוסר האונים ונזכר במושג das Ding(מישהו צלצל בדלת?), עם פרויד נכונן חוזה אדיפלי המקיים אפשרות מעבר לציווי (נראה לי שזה שוטר שם בדלת...), עם הרש"ר הירש נלמד דבר או שניים על "בזעת אפיך" (אחי, הוא מוציא אזיקים!), עם שלי קגן נבדוק אם אנחנו make a difference(אני דורש עו"ד!), עם ג'וליה נפסקי נלמד דבר או שניים על משמעות אתית ויכולת (מה זאת אומרת קפוץ לי?), ובסופו של דבר נתמודד עם שאלת השאלות – חטופים או אידיאל? (מה זה עניינה של המשטרה למי הצבעתי בבחירות!!!).

אם ישנו חוסר אונים, האם זו חולשתנו הגדולה ביותר, או אולי ההפך – הפוטנציאל הגלום בלעשות משהו אחרת? אם אתם רוצים לדעת את התשובה, כל שעליכם לעשות הוא לתת פה לייק ולכתוב תגובה.

זה לא קליקבייט! זה פוטנציאל להביע את דעתכם, אפילו אם המשטרה מעדיפה שלא! אז לא שותקים, ממשיכים.

קריאה נוספת:

רש"ר הירש, חמישה חומשי תורה

Shelly Kagan, “Do I Make A Difference?”, From: Philosophy & Public Affairs 39, no. 2. Wiley Periodicals: 2011.

Nefsky, J. (2017). How you can help, without making a difference. Philosophical Studies: An International Journal for Philosophy in the Analytic Tradition, 174(11), 2743–2767.

Safouan, Moustafa. Four Lessons of Psychoanalysis. Other Press. 2004

הפיכה משטרית, 7 באוקטובר, מלחמה בלתי-נגמרת, אנטישמיות בעלייה, חוקים דכאניים, אלימות משטרתית, הרחבת ההתנחלויות, עצירת כספים לחברה הערבית, עלייה בפשיעה, עלייה בתאונות הדרכים, חקירות פוליטיות אלימות, שיח פוליטי רדוד ואטום, ערוצי טלוויזיה מגמתיים, הפרנויה עולה, הסחרחורת מתגברת...

עם יד על הלב – צריך בכלל לשאול מה קרה לחוסר האונים?

תומר ועמרי מסרבים לשתוק תחת ציווי הדממה, ומזמינים את חוסר האונים לשיחת-עומק. לשם כך, אנו נדרשים בסיועם של מומחים אמיצים, שהעזו לתהות על קנקנו של חוסר האונים:

החשוד המיידי שלנו הוא הרברט מרקוזה, המואשם בטענתו שהאדם חד-ממדי (סמינר בטופולוגיה א'), אל מרקוזה מצטרפים ה- Dead Kennedies שמבקשים להתפנות בדחיפות (סמינר בהיגיינה), תוך זמן קצר מתלווים אליהם תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר לחרישת שדות התרבות (סמינר בתעשייה מתקדמת), ומייד ממשיכים בדרכם סדרת פסיכואנליטיקאים חרוצים – זיגמונד פרויד על החוסר-אונים הילדי (סמינר באנושיות למתחילים), סוסנה הולר על גישת הזבנג וגמרנו הישראלית (סמינר מבוא לאתיקה), ולבסוף נקנח עם יוהאן וולפגנג פון גתה שיזכיר לנו קצת מהו מקור הפחד, המועקה והאימה (סמינר בשירה למתקדמים).

מקרל בפרק לא פשוט, אך (אולי בשל כך) גם מאוד מצחיק, בו תומר ועמרי מספרים לא מעט בדיחות, קצת כמו התמרדות לנושא: "חוסר אונים? אנחנו נצחק מזה". מה שמחזק מעט את דברי פרויד, שאמר על הבדיחה - זו דרך להתמרד כנגד האדנות וחוסר האונים האנושי.

רוצים לעשות משהו? תתחילו בלייק קטן. זה לא יפתור את החוסר-אונים, אבל זה בהחלט יאפשר לאחרים להיחשף ולשמוע גם, ואז אפשר לדבר על זה. מוכנים? יוצאים!

קריאה נוספת:

פרויד, אי-נחת בתרבות

הולר, סוסנה. "פנל: אי נחת בתרבות: השאלה הפוליטית הטמונה בקליניקה", בתוך חדש-אות גיליון 5, 1989.

גתה, "ייסורי ורתר הצעיר"

גתה, "שר היער" (Erlkönig), בתרגום לעברית מאת טשרנכובסקי ובתרגום לאנגלית של אלפרד באוורינג

הרברט מרקוזה, "האדם החד ממדי", ספרית הפועלים: 1970.

ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, "דיאלקטיקה של הנאורות",, מתוך: אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית הפועלים: 1993

מאחורי ההר [1, 2, 3], שם ישבו הפרנויות [1, 2, 3...], לא אכלו ולא שתו [1, 2, 3], רק ישבו ופטפטו [1, 2, 3... מתחילים!]

המסע אל לב הפרנויה הישראלית מוביל אותנו מחיקו של המבט אל חיק השפה, דרך הכלכלה העולמית. יכול להיות שהחברה המודרנית יותר פרנואידית מאי-פעם? ואם כן, איך באה לידי ביטוי הפרנויה הזו? וכיצד כל זה קשור לשפה והאופן בו היא עובדת? ובמיוחד כאן, בישראל של ימינו?

תומר ועמרי חייבים לכם חוב – לא רק לדבר על הפרנויה, אלא גם לשאול איך עובדים עמה, במשלב של המעשה. וזה מתחיל בטיפוס במעלה ההר עם האנטי של דלז וגואטרי (תומר יש לך מצלמה?), במעלה המתלול נפגוש בבודריאר שיגלה לנו שהכול סימולציה (חייבים לעשות סלפי תומר!), עם הסרת לוט הסימולציה נפגוש בז'יז'ק (אמאלה!) שמחטט בממשי (עשה לנו פוטובומב הסלבוי הזה!), ועם נפילת הסימולקרות והמציאות ההיפראקטיבית נשב ונפטפט עם רולאן בארת שיגלה לנו דבר או שניים על הפרדוקסים הפרנואידיים של השפה (1 נגד 2 נגד 3...?).

תומר ועמרי יוצאים למסע אל לב הפרנויה ומוצאים שם הפתעות שלא האמנו שנמצא – אויבים מכל כיוון, אויבים בשפה עצמה, מתקפת משקאות קלים בטעמים מבחילים, ואת החברה הטובה ביותר והמפחידה ביותר של ביוויס ובאטהד – דריה (יש יותר 90s מזה?).

רק אל תשכחו - אם לא תביאו לייק ולא תשאירו תגובה, תשאירו את תומר ועמרי בקצה הפסגה, מביטים מטה אל עבר הפרנויות המפטפטות... והבוטים במדיה החברתית. אז... 1, 2, 3!

קריאה נוספת:

בארת, רולאן. "מות המחבר". הוצאת רסלינג.

ז'אן-פול סארטר, "היישות והאין", רסלינג: 2007

ז'יל דלז ופליקס גואטרי, "אנטי אדיפוס", רסלינג: 2005

ז'אן בודריאר, "סימולקרות וסימולציה", הקיבוץ המאוחד: 2007

סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים אל מדבר הממשי", רסלינג: 2002

Barthes, Roland. (1975) The Pleasure of the Text. Farrar, Straus and Giroux, Inc.

הם שם, מאחורי כל פינה, מסתתרים מאחורי העצים, רודפים בצללים, מתכננים במחשכים, עם תוכניות חרש ומזימות טרף – הפרנויות.

תומר ועמרי לוקחים פנייה חדה בקצה הרחוב, ומתוך השיחים מתבוננים וחוקרים: מה קרה לפרנויה? מהי פרנויה? מדוע ישראל נהיית כל כך פרנואידית? והאם זה דבר חדש בכלל? אולי זה מה שהם רוצים שנחשוב!

המסע אל הרדיפה מתחיל בטיול אל שוק הקפיטליזם עם שלמה גרוניך (תומר, אני שומע רעשים...), מאחורי דוכן העגבניות אנו פוגשים במבטו של סארטר (עמרי, אני חושב שמביטים בי!), בין המשמשים והענבים קולות רמים של יונג ופרויד צועקים (תומר! יש שם משהו בחושך!), ובעוד השוק נחלק לשני מחנות מתווכחים הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר תעזור לנו לזהות את שפת הקורבן ושפת המקרבן (עמרי! זה מחבל או קצב!?), ובקצה קצהו של השוק, אחרי המהומה והמלחמה, נחזור אחורה בזמן אל 1939 ונשוחח עם המחבר יעקב שטיינברג על "הצבי ישראל" (תומר... אתה בטוח שיצאנו מהשוק?!).

צוללים אל לב הפרנויה, ובידינו רק שני כלי הגנה: לייקים ותגובות. זה תלוי בכם.

קריאה נוספת:

ז'אן-פול סארטר, "היישות והאין", רסלינג: 2007

שטיינברג, יעקב. "הצבי ישראל" בתוך דמויות וחזיונות, הוצאת דביר, 1959.

Amir, Dana. “The Bilingualism of the Language of the Victim and the Language of the Victimizer”, (2019) Psychoanalytic Dialogues, (29)(3):367-381.

Jung, C. G. (1908) Letter from C. G. Jung to Sigmund Freud, February 20, 1908. The Freud/Jung Letters: The Correspondence Between Sigmund Freud and C. G. Jung 41:122-125

Miller, Jacques-Alain, “Paranoia, Primary Relation to the Other”, The Lacanian Review 10.

ב-1849, פרסם דייויד ת'ורו, המשורר והמחבר האמריקאי הידוע, את חיבורו המפורסם "אי ציות אזרחי". הוא לא רק כתב דברים, הוא גם פעל, באופן נחוש ועצמאי. מה הקשר בין ת'ורו ובין הכיבוש? תומר ועמרי יוצאים לפצח תעלומות בנושא הסרבנות, ולא חוששים לנעוץ שיניהם במעמקי הסרבנות האזרחית.

המסע בעקבות הסרבנות מוביל אותנו אל מחוזות לא-ברורים, בין הצהרות של ממשלה תוקפנית כנגד כל פעולה אזרחית שאינה בהלימה עם מדיניותה, לבין אידיאולוגיות מיליטנטיות עזות האוחזות בחברה הישראלית עוד מאז הקמת המדינה. יש מקום לסדר:

עם קירקגור נבחן את הפער בין סרבנות ומרי (תומר! תעשה קפה, בחייאת), עם רוג'ר קלואה הצרפתי נבחן את מקומה של האגרסיביות בסרבנות (לא, בלי סוכר כפרה...), עם לאקאן נבחן את השאלה – כנגד מי מסרבים? (אספרסו ארוך זה טוב, נשמה), עם פרויד נושיב את האני-העליון על כיסא ונדרוש ממנו תשובות בנוגע לקהילה (כן, סבבה, איזה תופין קטן בצד זה טוב), ונקנח עם דריל דייויס המוזיקאי שיצא להבין – למה לעזאזל ה-KKKשונא אותו, ומה אפשר לעשות בנוגע לזה (תודה תומר! שיחקת אותה עם התמר מג'הול לצד הקפה!).

אז מה קרה לסרבנות? לא מסרבים לשאול ולחקור! אבל מסרבים לשתוק. ואתם – אל תסרבו לתת בלייק, ולגבב בתגובות, בין המגיבים והמלייקקים יוגרל אספרסו עם תמר מג'הול.

קריאה נוספת:

דייויס, דריל, " Why I, as a black man, attend KKK rallies" https://www.youtube.com/watch?v=ORp3q1Oaezw

פרויד, טוטם וטאבו

פרויד, אי-נחת בתרבות

ת'ורו, ה. ד., "אי ציות אזרחי", רסלינג: 2006

Kierkegaard, “Either/Or”, in Provocations, 2002.

Caillois, Roger, “Aggressiveness as a Value”, The Edge of Surrealism, 2003.

Miller, Jacques-Alain, “The Pivot of the Desire of the Other”

שמאל, ימין, שמאל! שמאל, ימין, שמאל! הכתף שק!

עם הדיון בבג"ץ על גיוס חרדים ומימון ישיבות, תומר ועמרי תוהים על האופי המיליטנטי של החברה הישראלית, ומדשדשים עמוק בבוץ בטירונות הקרבית של הפוליטיקה הישראלית. זה מסע כומתה מפרח, ועל האלונקה יושבים 120 עצלים שמשחקים בחייהם של 120 חטופים שעדיין לא ידוע גורלם, ובעוד צועקים ברחובות וצוחקים במליאה, מקרל שואל: מה קרה לסרבנות?

אבל לא במובן הצבאי, אלא במובן האזרחי. נראה כי לכל הפחות מאז שלטון הליכוד, המונח 'סרבנות' הפך להיות מקושר אוטומטית עם הצבא. סרבנות אינה בהכרח עניין הקשור לגיוס. אז מהי סרבנות בכלל? כיצד היא פועלת, או מופעלת? ואת מה היא משרתת?

פרעה מלך מצריים יקבל שיעור באנושיות ממיילדות (כפרה על המיילדות!), סוקרטס יעזור לנו להבין מהם חיים הראויים לחיותם (תביא איזה משתה סוקי יא גבר!), קאמי ימזוג לנו שוט של מרדנות (יאללה קאמי יאללה!), לייבוביץ' יבנה לנו סולמות ערכים לטפס בהם (מעבירים את המסיבה אל הגג חבר'ה!), וזה רק ספתח קטן למסיבה האמיתית שתמשיך בפרק הבא, שניהם עוסקים בשאלה המהותית – מה קרה לסרבנות.

אז תביאו בלייק, ותרחיבו בתגובה, והנה מקרל קופצים למים העמוקים אל חקר הזכות והחובה לומר "לא"!

קריאה נוספת:

"האלימות הקשה והעדויות: כך פוגע חמאס בתושבי עזה", כאן חדשות, 28.5.24

שמות פרק א'

"אפולוגיה", כתבי אפלטון, כרך א', תרגום: י. ליבס, שוקן: 2016

לייבוביץ', י., "חוק וערך", מתוך: "על דמוקרטיה וציות", תנועת "יש גבול": 1990

קאמי, האדם המורד, הוצאת עם עובד.

היו היה שני עצים בגן העדן, ואנחנו כל הזמן עסוקים רק באחד מהם – עץ הדעת. אבל היה עוד עץ, שמו – עץ החיים. מה קרה לעץ הזה? מה קרה לחיים? ואולי חשוב יותר– מה קרה לקדושת החיים?

תומר ועמרי יוצאים לנתץ מיתוסים ואקסיומות שנאמרות כלאחר יד אודות החיים בימינו, ובעצם תוהים – האם איבדנו את הדרך? ואיזו דרך התחלנו לפסוע בה במקום? ואולי אנחנו בכלל לא פוסעים... אלא כמו המיתוס השגוי על הלמוסיים, רצים אל מותנו בהמונים?

לאורך המסע, נפגוש בהפתעות מרובות: הטקסט התורני אודות גירוש גן העדן יסייע לנו לסלול את הדרך (ונאמר אמן), תלמוד בבלי יספר לנו על מחלתו של רבי אלעזר ומעשיהו של רבי יוחנן (יתברכו), עם ניטשה נשאל על החיים (אנושי, אנושי מדי...), עם מוחמד דף נשאל על אהבת המוות (והאהבה העצמית), עם הגב' סטרוק (חג שמח) נבחן מה ההבדל בין הצהרה לבין לוגיקה (אקמול חינם לסובלים מכאב ראש), עם פרויד ננסה קצת להבין מהו דחף המוות (אשר יש שמכחישים עד היום), יסייעו לנו גם הפסיכואנליטיקאית מישל מונטרלה (היכונו לסקנדל!), הפסיכואנליטיקאי אריק לוראן (והמעשה היוצר), ובסופו של דבר... הפוליטיקה והאקטואליה בישראל של ימינו (שומו שמיים...).

לאן יוביל המסע בעקבות קדושת החיים? Bejahung des Lebens יאמר ניטשה, ואנחנו נאמר – האזינו לפודקאסט, שימו איזה לייק קטן, ואם תגיבו – אנו מבטיחים שאולי נגיב חזרה!

קריאה נוספת:

בבלי, ברכות, דף ה' ע"ב

ניטשה, פ. "אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח", מאגנס: 2008

בראשית ג'

משלי ג'

לאקאן, סמינר 11

מישל מונטרלה, הצל והשם

אריק לוראן, "סגנונות חיים"

יגעת ומצאת – תאמין!

המסע שלנו אל בטן החילוניות מגיע אל סיומו עם שאלה הנראית כבלתי-אפשרית: האם יש פרקטיקה חילונית?

אחרי הכול, כדי להבין פרקטיקה דתית צריך פשוט לפתוח שולחן ערוך – הכול כתוב ומסודר לפי פרקים. פרקטיקה חילונית דורשת חפירה עמוקה יותר. ואנחנו רק שומעים לחפור, מיד מסתערים. אז יאללה, בואו נסתער.

עם הנחת היסוד 'איני יודע', תומר ועמרי מתחילים באלו שהיה להם מה לומר על החילוניות: פרץ סמולנסקין יתקן עבורנו את ההלכה (מישהו אמר מתאבנים?), אחד-העם ישיב לנו את הקניין על היהדות (הנה הבירה שלי...), נחמן סירקין יצוטט את המשורר הגדול היינה כנגד האורתודוקסיה היהודית (סלסלת לחמניות וחמאה!) וחיים ברנר יצעק את זעקת החילוניות ופנטזיית הדתיות (זו הייתה אחלה מנה ראשונה).

שלב מנות הפתיחה נגמר, מנקים חך ומתקדמים אל המנה העיקרית עם אחד הדיונים הכי סוערים שהיו לנו בנוגע לפרקטיקה החילונית. מזלג, כף, סכין וצוללים:

תבשיל סמיך וקשה ללעיסה של נטורי קרתא ואחמדיניג'אד (באֵלוֹהִי קוּר בָשִי!), הרוטב המסריח של שמעון פרס על דפי פסטת נאומו של הרב שך עם שפנים וחזירים (באצוג צו דייער, דער טאוול אוט א גולדנע נשמה!), רש"י עם מנקה חך לקראת המנה האנטי-ציונית הבאה (מג'יר אדעואה!), עם מנת נקניקיות גרמניות בסגנון מרקס עם כרוב אנטי דתי-אידיאולוגי (האלט די קלאפה!), ונקנח עם כרס מלאה בשאלות – האם יש קשר בין חילוניות ודמוקרטיה? ומה זה אומר להיות יהודי-חילוני בארץ ישראל של ימינו?

וכמובן, אי אפשר לאכול ארוחה כזו מלאה, מבלי לשלם את החשבון (אל ראלי ראחס, ולראחס ראלי!). אז תביאו איזה לייק, הגיבו עם מחשבותיכם ו... יאללה, מתחילים.

קריאה נוספת:

לאקאן סמינר 11.

שלמון, יוסף. אם תעירו ואם תתעוררו: אורתודוקסיה במצרי הלאומיות. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

רש"י, בראשית פרק א, פסוק א

בבלי, יבמות, סב, ע"ב

מתוך התוכנית "כל שני וחמישי". רפי רשף מראיין את הרב צפניה דרורי, אל"מ גידי נצר, אמנון לוי ואת ליבוביץ בעניין "פסק הלכה" שהוציאו רבנים כנגד תוכניתו של רבין לפינוי ישובים עתידי

מרקס, האידיאולוגיה הגרמנית