שלומי שבת מסכם את השנה הקשה שעברה עליו בצל המלחמה, ההופעות עבור משפחות החטופים והפצועים בבתי החולים.

חוזר לתקופת הקורונה שבה כמעט ואיבד את היכולת לשיר ומה קרה שם באשפוז שלו בליל הושענא רבה שכל כך ריגש אותו. נזכר בכישלון של האלבום הראשון שלו ומסביר למה הוא חייב תודה גדולה עד היום לשני המבקרים שכיסחו לו את הצורה בביקורות שכתבו עליו, למה פרש מהמוזיקה לטובת חיי המשפחה ומצא את עצמו בארה"ב עובד בחנות ומה היה שם באותו הרגע שגרם לו לומר לאשתו "אני אמות על הבמה".