למרות שהשמחה במועדים היא מצווה מן התורה - "ושמחת בחגך", לא מצינו באף אחד מהחגים דגש מיוחד על עניין השמחה. אפילו בחג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו", לא מגיעה עוצמת השמחה לאופן בו שמח כל יהודי בשמחת תורה. המוני בית ישראל הולכים לשמוח בכל לב ולרקוד בכל עוז במשך שעות ארוכות בעת ההקפות.

מה פשר השמחה העצומה שמתעוררת בלב כל יהודי בשמחת תורה? איך ייתכן שאנו לא מציינים את גמרה של תורה בלימוד מעמיק, בשיעורים ובהרצאות אלא דווקא בריקוד עם ספרי התורה כשהם עטופים במעיל?

חגי תשרי הם שרשרת אחת שמובילה אותנו כברת דרך בעבודת השם ותכליתה באה לידי ביטוי בחג שמחת תורה. כל רגעי התשובה, ההתעוררות והשמחה שחווינו בחודש אלול, בימים הנוראים ובחג הסוכות, מתנקזים כולם לשעות החג של שמחת תורה שבו מתגלה עומק הקשר והאהבה שבין יהודי לקב"ה ואשר בו אפשר לשאוב דליים של כח לעבודת השם בכל השנה כולה.

תורת החסידות שמאירה כל פרט בחיינו ומגלה בהם רבדים עמוקים ונפלאים מלמדת אותנו את משמעותו העמוקה של שמחת תורה - הזדמנות של פעם בשנה לחוש את עומק הקשר שלנו עם הקב"ה.