פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בתורה, אחרי פרשות בראשית, נח ולך-לך.

הפרשה פותחת בהכנסת האורחים החמה של אברהם אבינו לאוהל שלו. זה שיעור גדול בצדקה, ביחס לזולת ובחסד - שמעצב את חיינו עד היום. חלק מה"אלגוריתם" של העם היהודי התעצב כאן, בסיפור המכונן הזה.

כדאי לשים לב לכל המילים בפרשה שמתארות כמה אברהם הזדרז לעשות חסד. הוא רץ, הוא הזדרז. הוא מלמד אותנו לעשות דברים בהתלהבות, באהבה, בזריזות: השאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה. מה גורם לנו להתלהב? האם נתינה לאחרים יכולה לשמח אתכם ולהלהיב אותנו?

בהמשך הפרשה, מסופר על לידת יצחק. לשרה ולאברהם יש סוף סוף בן שימשיך אותם. אבל בהמשך מתוארת גם עקידת יצחק, שמסתיימת בכך שאלוקים מכריז: "אל תשלח ידך אל הנער". אלוקים לא רוצה קורבנות של בני אדם, חלילה. הוא רוצה שיצחק, וכולנו, נחיה ונמשיך את המורשת.

הפרשה מתארת גם כיצד נחרבה העיר סדום, עיר שהיו בה הרבה רוע, אלימות ושחיתות. העיר סדום היא ממש סמל של חושך, מול האוהל של אברהם, שהיה בית של נתינה ואור. שנזכה להמשיך את דרכו המאירה של אברהם.