יונה אליאן חוזרת לילדותה ביפו בשכונה הלא פשוטה בה גדלה שעיצבה אותה ומסבירה למה היא הרגישה בזמנו סוג ב׳.

מתקשה לשכוח את המבט שהיה לאביה כששאלה אותו על המשפט שלמדה בבית הספר ״הובלו כצאן לטבח״

ולמה במשך שנים סירבה לשוב לפולין עד שהגיע המסע המדוייק עבורה.

נזכרת בערב יום הכיפורים שאביה בחר לשתף אותה במה שעבר כשהיא בעיצומו של ההריון השני שלה ועל הצוואה הרוחנית שהשאיר לה.

חוזרת לסיפור ההיכרות שלה עם ששי ולמה אבא שלו הקיבוצניק היה נגד הקשר ואיזה שיעור הם בחזרה החליטו ללמד אותו.

וכמה הלב שלה מתקשה עדיין אל מול ״ההפרד ומשול״ שמתרחש כאן במדינה ואיך כל זה בא לידי ביטוי בקריירה המקצועית שלה מ"נורית" ועד "סברי מרנן" ועל הדרך נזכרת בחבר הטוב זאב רווח שהלך לעולמו לאחרונה.

על החיבור המיוחד עם דני מירן אביו של עומרי מירן שנחטף מנחל עוז ועדיין נמצא בשבי

ולמה גם כשהיא ממש מנסה להחזיק פאסון עדיין הדמעות זולגות מעצמן בכל פעם כשהיא בכיכר החטופים.