ירדן ויזל חוזרת לקשיים החברתיים שחוותה בילדות, לאמירות ההן שילדים בכיתה הגיבו למראה הפרסי שלה ולחרם שחוותה בהמשך. מסבירה איך כיום זה עדיין איפשהוא משפיע עליה ולמה היא מתקשה להקריא לילד שלה בן 9 החודשים ספרי ילדים שחוטאים לטענתה בתיוג חיצוני. חוזרת לרגע ההוא שבו התגלתה נקודת חן ומה קרה לה כשהגיעה שיחת טלפון אחרי כמה חודשים טובים ועל הקו הרופאה שהתקשרה לספר לה שהתגלו תאים סרטניים באותה נקודה, נזכרת באשמה בכל הפעמים שבהן השתזפה ללא היכר אבל גם מסבירה למה היום היא עדיין לא תוותר על הגוון השזוף שהיא כל כך אוהבת עבור עצמה ואיך היום היא פועלת חכם יותר להשיג אותו ולמה בנקודה ההיא בציר הזמן שבה התקשו להביא ילדים ועברו טיפולי פוריות וחוותה ייאוש, למה דווקא שם הבינה שפלג בעלה הוא האחד והיחיד והמדוייק שלה.