אור

אמר המחבר: אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי החכמה, ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת, כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, ומתחלקים מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, וכמים שמשקין מהם הפרדס, שפרחיו שונים זה מזה במראה שהם נראים עליהם במראיהם.

על כן התבונן בבריאות הבורא מקטנן ועד גדולן, והתיישב בנעלם ממך מהם, תמצאם כאשר סיפרתי לך בעזרת השם. ומפני שהם מתחלקים בברואים, התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם, עד שיתיישב ענינה בנפשותינו וינוח ברעיונינו. ואילו היו סימניה על דרך אחת בברואים כולם, לא היה ענינה מסתפק על אחד מהם, והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם.

והעילה בזה, שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, מורה שמעשהו אינו לרצונו, אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד, ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו, כאש אשר כחה השרפה בלבד, וכמים אשר הם מקררים בטבעם בלבד. ואשר הוא עושה כחפצו, יראו ממנו מעשים משתנים.

ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו, ואיננו מוכרח, ולא צריך, ולא מוטבע, עשה הדברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו [בכל עת], כדי שתורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו, כמו שאמר (תהלים קלה ו): כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, והאלקים יודע, אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת. והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים, וחכמתו יתברך נעלמה מהשיג, אך זכרנו אחד מהרבה פנים שלא הגענו אליהם, ולו יתעלה החכמה המגעת ואין אלוקי מבלעדיו:‏

הראהו קשר של תפילין (רש"י)

דע כי חז"ל דקדקו מאוד בדברי התורה, והם שהבינו דברי תורה, ולא זולתם. ופירוש ענין קשר תפילין, דע כי משה אמר "הראיני נא את כבודך" (פסוק יח), הכבוד הזה הוא מדריגתו ומעלתו יתברך, וכבר ידעת כי שם התפילין הם פאר וכבוד ויקר, שכך נקרא בפסוק (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", וכן נקראו "יקר", כמו שדרשו ז"ל במסכת מגילה (טז ע"ב) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז) זה תפילין, ואין חילוק בין כבוד ויקר, שהכל אחד, ואין חילוק ביניהם. ולכם כאשר אמר לו "הראיני נא את כבודך" השיב לו הקב"ה "לא תוכל לראות את פני", פירוש "פנים" הוא הכרת אמיתת כבודו יתברך, שבו נבדל מזולתו, והוא עצם כבודו. אבל אחורים הוא נקרא 'קשר תפילין', פירוש כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת הכבוד, כמו שהאחור אין בו הכרה אמיתית, רק ההכרה האמיתית הוא בפנים, והכבוד שאין אמיתת הכבוד נקרא 'קשר תפילין', לפי שהקשר הוא אחורי הפנים (מנחות לה ע"ב), והתפילין עצמם הם כנוי לאמיתת הכבוד, לפי שהם בפנים, שהפנים יש בו הכרה אמיתית:

וכאשר תעמיק עוד בדברי חכמים (ברכות ז.) שנקרא הכבוד הזה - שאינה אמיתת הכבוד - בשם (זה ונקרא) 'קשר תפילין', לפי שהכבוד - כל שהוא יתואר שהוא קשור בבעל הכבוד, אין הכבוד כל כך כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו, לפי גודל הכבוד מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו", שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים. ולפיכך קשר תפילין הוא כבודו יתברך, אבל אין זה אמיתת כבודו. ולפיכך הוא מקושר בו, שהכבוד המקושר אינה אמיתת הכבוד, שכבר אמרנו כי זהו אמיתת הכבוד - התפשטות הכבוד בזולתו. ולפיכך קשר של תפילין הוא אחורי האדם. וזהו שאמרו שהראה למשה קשר תפילין, שרוצה לומר כבודו יתברך הראה לו, אבל אינו אמיתת הכבוד, רק שיתואר בו הוא יתברך, ואין זה התפשטות הכבוד שלו, רק התפילין עצמם הם אמיתת כבודו יתברך, ודברים אלו עמוקים מאד, ומה שאפשר להבין נרמז לך פה. ‏:

וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונן בדרך שכלם

כי כמה טובות מנע בעליהן ליהנות מהן וערבב שמחתו בהן חסרון הכרתו אותן וידיעתו מעלותן, וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונן ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהן, יגדל שבחם ותרבה הודאתם למטיב להם וישיגו בזה אל התענוג וההנאה בהן בעולם הזה ולשכר טוב לעולם הבא

וכבר אמר החכם בענין הזה (קהלת יב יא): דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות, דימה החכם דברי החכמים לדרבונות בענין ההערה, ודימה אותם למסמרות נטועים בעלי אסופות בעבור קיום עניניהם בלבבות וקיום אופני החכמה בהם [בנפשות]. וכבר פירשו ב"בעלי אסופות": בעלי החיבורים, בהסתרת "דברי" אשר בתחילת הפסוק, והטעם: וכמסמרות קבועים דברי בעלי אסופות, כי הספרים המחוברים במיני החכמה קיימים עומדים, אין תועלתם נפסקת, ועל כן דימה אותם למסמרות נטועים‏

וצריך שנבאר עתה מענין הבחינה ששה ענינים: הראשון מהם - מהות הבחינה ואמיתתה, והשני - אם אנחנו חייבין לבחון בברואים אם לא, והשלישי - איך אופני הבחינה בברואים, והרביעי - כמה מיני סימני החכמה בברואים אשר נוכל לבחון מהם (בהם), והחמישי - איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם, והששי - במפסידי הבחינה והדברים התלויים בה:‏

והשלישי - מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים, ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם - ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם ותועלות הנסיון והמוסר להם, כדברי הכתוב (תהלים צד יב): אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ושכחו, כי הם וכל אשר להם - טובות שהטיב להם הבורא, נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו, וקצו בהראות צדקו בהם, ולא שבחוהו בהיגלות חסדו עליהם, והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמטיב בה להם. ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריאות אשר בראן לתקנתם

ומה נדמו בזה אל אנשים עיורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה, והותקן על התיקון הנאה והנאהת לתועלותם וכוונת תקנותם, וזומן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם כדי שייטב ראותם, והם התעלמו מעסוק ברפואת עיניהם, ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם, והיו הולכים בבית בענין רע מעיורונם, וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם, ונפלו על פניהם, והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר, ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו, וגינו את מעשהו, והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע, וחשבו כי לא כיון בהם כוונת טובה וחסד, כי אם כוונת הצער והנזק, וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו, כמו שאמר החכם (קהלת י ג): וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא

וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונן בדרך שכלם. כי כמה טובות מנע בעליהן ליהנות מהן וערבב שמחתו בהן חסרון הכרתו אותן וידיעתו מעלותן, וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונן ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהן

תוכן השיעור

ספר שמות פרק כה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

גור אריה ‏על רש"י על שמות פרק כה פסוק ב

אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז"ל (קידושין מ.) "למען תפוס ישראל בלבם" (ר' יחזקאל יד, ה), במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו (להלן לב, ו).....

וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא (רש"י להלן לב, לא) שאמר משה "עשו להם אלהי זהב", כלומר 'אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו'', כמו שנתבאר לשם. וכו'

ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב - הרבה, ואותו שיש לו מעט - מעט.

כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו - נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט - נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י/א

כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פוש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו אמרי ליה מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו א"ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו] אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה....

אור החיים על שמות פרק כה פסוק ב

עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי, אלא תרומה, דכתיב ויקחו לי תרומה

ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - הקדמה

והשני - צאתם אל העולם הזה, והם נמשלים כבהמות סכלות וכעיר, כמו שאמר הכתוב (איוב יא יב): ועיר פרא אדם יולד, והתגדלם בטובות האלהים העודפות, והתגלגלם בהן, עד ששבו אצלם רגילות וידועות, כאילו הן עצמיות להם בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם

וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם, יסכלו טובות הבורא עליהם, ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה (עליהן), מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם. ומשלם בזה לתינוק, שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר, וחמל עליו, ויאספהו אל ביתו, ויגדלהו, ויאכילהו, וילבישהו, ויתנדב עליו בכל הטוב לו, עד שהשכיל והבין אופני דרכי טובתו

ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר שנפל ביד שונאו, והגיעהו אל תכלית הצער, והרעב, והעירום ימים רבים, ונכמרו רחמיו על צערו, ופייס לשונאו, עד שהתירו ומחל לו את דמיו, ויאספהו האיש אל ביתו, והיטיב לו במקצת הטוב אשר היטיב בו לתינוק, והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו, ומודה עליה יותר מן התינוק שגדל [וחונך] בה, מפני שיצא מענין העוני והצער אל ענין הטובה והשלוה בעת שהכרתו בה גמורה, על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאד

והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו, אף על פי שהתחזקה הכרתו והתיישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק, שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר, ושהוא חייב בהתמדת ההודאה והשבח עליהם יותר. וזה דומה למה שאמר הכתוב (הושע יא ג): ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים

ספר נתיבות עולם א - נתיב האמת - פרק א

ועוד אמרו בפ"ב דכתובות (י"ז, ב') תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמר להם בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן

פי' כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו. וזה שאמר מי שלקח מקח מן השוק ישבחנו או יגננו בעיניו, כלו' שאין ראוי שיגננו אחר שלקח המקח הרי הי' נאה בעיניו, וכן גבי כלה אין אנו רוצים לשבח הכלה מצד עצמה רק כאשר הוא מצד החתן אע"ג שהאמת היא שהכלה אינה נאה מכל מקום מצד החתן היא נאה

אבל במערבא היו אומרים לא כחל ולא שרק ויעלת חן, דבר זה יותר ראוי לאומרו שהרי באמת היא מעלת חן בעיני החתן ואין כאן מדבר שקר תרחק כי החן הוא אצל החתן שנשאה. וזה שאמר הכתוב מדבר שקר תרחק כי יש להרחיק השקר בכל מה שאפשר, כי אין לומר דבר שהוא שקר גמור רק כמו זה כלה נאה וחסודה שהיא נושאת חן בעיני הרואה או בלא כחל ובלא שרק ויעלת חן והחן הוא אל הרואה, כדכתיב (אסתר ב') ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אע"ג שאינו ודאי כך אל הכל, סוף סוף הרי הכלה מצאה חן בעיני הרואה הוא החתן לכך אין זה שקר, וזה מבואר

וכ"ה בחידושי אגדות על הגמרא הנ"ל

ספר חובות הלבבות - השער השמיני - שער חשבון הנפש - פרק ג

והתשעה ועשרים - שיתבונן יתרון נפשו על גופו, ויכיר יתרון קצת בני אדם על קצתם, עד שאדם אחד שקול כנגד אלף בני אדם, וידע, כי יתרונו אינו מכחות גופו, אך מצד מעלות נפשו, כמו שנאמר לדוד (שמואל ב יח ג): כי עתה כמונו עשרה אלפים. אף [כי] הנשים, שיש להן יתרון ביפין, כאשר תחסרנה מעלות הנפשות אין יפין נאה ונויין מתגנה, כמו שאמר החכם (משלי יא כב): נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואמר (משלי לא ל): שקר החן והבל היופי. וכפי הכרתך ביתרון נפשך על גופך, ראוי לך להשתדל בתיקוניה וכו'... על כן פקוד עניניה תמיד יותר מפקדך ענין גופך, ודע, כי גופך יותר קרוב להירפא מן הקשה שבחלאים כשיפול בו, מרפואת נפשך ממדוה היצר, כשהוא גובר עליה, כמו שאמר החכם (משלי יח יד): רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, ואמר (משלי ד כג): מכל משמר נצור לבך:‏

ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - הקדמה בבאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלקים עליהם

ויחלק לפתיחה וששה פרקים‏

אמר המחבר: מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני ייחוד האלקים בלב שלם, והיתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאות הבורא יתעלה הדרך הקרובה אל ברור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמיתתו, התחייבנו להדביקו אליו, כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל ענין מה שיאות לו מן הענינים, אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה, אשר בראנו לה, כמו שאמר החכם (קהלת ג יד): והאלקים עשה שייראו מלפניו. ונאמר תחילה, כי טובות האל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כולם, כמו שאמר הכתוב (תהלים קמה ט): טוב ה' לכל, רובם כעיורים מהכירן ומהבין גודל מעלותן, ואינם משכילים ענינן מפני שלשה דברים

אחד מהם - רוב התעסקם בענין העולם ותענוגיו (והרבותם נכסים) והתאוותם מה שלא יגיעו [אליו] ממנו והתעלמם מהביט אל טובת הבורא עליהם, מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים ממלאות תאוותם והשלמת משאלותם, כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה, מבקשים מה שהוא למעלה ממנו ודורשים מה שאחריה, ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטננה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם, ומה שהגיע אליהם ממנה - רעות מוצאות אותם, ולא יבינו אל פעולות ה' המטיב בהן אליהם, כמו שאמר הכתוב (תהלים י ד): רשע כגבה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזמותיו

ספר חובות הלבבות - השער הרביעי - שער הבטחון - פרק ה

והששי כי הבוטח באלקים הוא אהוב לכל כיתות בני אדם, ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מהזקתו, ולבם שלם מחמתו, ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם. והוא גם כן בטוח מהם, מפני שיודע, שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו, ועל כן איננו מפחד מהזקתם, כאשר איננו מקוה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו, יאהבם ויאהבוהו, כמו שכתוב (תהלים לב י): והבוטח בה' חסד יסובבנו. ומי שאיננו בוטח באלהים, אין לו אוהב , מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם, וחושב כל טובה שהגיעה אליהם - סרה ממנו, ושטרפיהם לקוחים מטרפו, וכל מה שנמנע ממנו מתאוותיו הוא בעבורם ובידם להגיעו אל תאוותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו, יחשוב כי הוא מאתם, ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו. וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו, יבוא בעבור זה למאוס אותם, ולדבר בהם, ולקללם ולשנוא אותם, והוא הנמאס בשני העולמים והמגונה בשני המעונים, כמו שאמר הכתוב (משלי יז כ): עקש לב לא ימצא טוב:‏

מהר"ל חדושי אגדות על קידושין דף לא/א מה עשה גוי א' באשקלון וכו'. והביא ראיה מן גוי באשקלון ולא מן ישראל, ומזה תדע כי הגוי מוכן ביותר לכבוד אב ואם מן ישראל, ודבר זה קשיא ואי אפשר בלא טעם. לכן יש לפרש, כי דבר זה מה שהביאו ראייה מן הגוי שהיה מכבד את אביו ואמו מאוד, וכן אמר במדרש על עשו [שהיה] מכבד את אביו ביותר ממה שמכבד הישראל את אביו. דבר זה הטעם, כי הש"י ציוה שיכבד אדם את אביו מפני שהביא אותו אל עולם הזה, וכך אמרו במסכת בבא מציע' (ל"ג א') אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת מפני שהוא הביא אותו אל עה"ז ואלו רבו הביאו לחיי עולם הבא, מוכח כי לכך אמרה תורה שיכבד את אביו ואמו מפני שהביאו אותו לחיי עולם הזה, ומפני כי מיוחד האב שמביאו לחיי עולם הזה, ודבר זה מיוחד בו הגוים שאליהם נתנה העולם הזה, ובפרט כי עולם הזה הוא מיוחד לעשו כמו שאמרו ז"ל במדרש (אבכיר) ויתרוצצו הבנים שהיו מריבין בנחלת שני עולמים ואמרו כי יעקב היה לחלקו עולם הבא ולעשו עולם הזה, לכך היה עשו מכבד את אביו ביותר מפני כי עולם הזה הוא לחלקו והאב מביא אותו לעולם הזה שהוא לחלקו, לכך כל האומות אשר חלקם הוא עולם הזה ואביו בשר ודם הוא שמביא אותו לעולם הזה לכך אצלו נמצא הכבוד לאביו בשר ודם. אבל ישראל שיש לו עולם הבא ולא עה"ז, לא נמצא בהם כ"כ הזריזות למצוה זאת כמו שנמצא באומות שיש בהם הזריזות למצוה זאת ביותר מאוד

אמנם יש לך לדעת, כי אין מצוה לפי הדעת והשכל כמו שהיא מצות כבוד אב ואם, שהדעת מחייב מצוה זאת, ולכך פרש"י ז"ל כמו שהביא רש"י בפרשת בשלח (שמות ט"ו) שם שם לו חוק ומשפט שנקרא כבוד אב ואם משפט, ודבר זה מפני כי המשפט נותנת מצוה זאת והשכל מחייב מצוה זאת. ואלמלא (לא) נתנה תורה מפי הש"י, השכל מחייב אותה, והדבר שהוא נותן שכל האדם, מוכנים לזה הגוים בפרט שאין להם השכל העליון היא שכל התורה שהיא שכל עליון אלקי, ולפיכך הגוים בפרט דביקים במצוה זאת. לכך אמרו ז"ל ג"כ הגוים מדקדקים על פחות משוה פרוטה ובן נח נהרג על פחות משוה פרוטה (סנהדרין נ"ז א'), כי הגזל יוצא מן המשפט, ואין נחשב זה לאומות מעלה, כי אין להם לאומות דבר זה מצד מעלתם, רק מצד פחיתות שאינם רוצים לוותר כי מדת הוותור הוא מעלה עליונה לאדם כאשר התבאר בכמה מקומות, ולפיכך האומות שהם דביקים במדה זאת, אין זה מצד מעלתם רק שאין להם מדת הוותור וכבוד אב ואם אשר מחייב הדעת והשכל במדת המשפט ויוצא (מזה) מוותר המשפט, לכך האומות הם זריזין במצוה זאת מפני שאין בהם מידת הוויתור כמו שאין מוותרין על הגזל בפחות משוה פרוטה

ועוד תדע להבין ענין זה, כי האב ואם הם סבה חמריית לבן שנותנים את הזרע וכמו שמבואר בפרק המפלת (נדה ל"א א') ומן אב ואם נוצר הגוף והנשמה נותן הש"י, ומפני שהגוי עיקר שלו הגוף, וסבתו הוא האב ואם לכך מכבד אב ואם ביותר, ואין עיקר של הגוי הנשמה ואין מכבדין את אביהם שבשמים, אבל ישראל עיקר שלו הוא הנשמה והש"י נותן הנשמה לא אב ואם, וישראל נקראים בנים למקום מה שאין זה באומות, לכך הגוי יותר דבק בכבוד אב ואם במה שהם חמריים יותר מן ישראל, ופי' זה קרוב לפירוש שנזכר לפני זה

ויש עוד בזה דבר עמוק, מה שהאומות זריזים במצוה זאת, וראיה לזה כי עשו שהיה ראש האומות היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם, וזה שאמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו כי היה מכבד את אביו בצידו, ובמדרש (ב"ר פס"ה) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו הרשע את אביו אני ששמשתי את אבי הייתי משמש לו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדי' נקיים, עשו הרשע כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות עד כאן. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה, כי אין דברים כאלו במקרה, מכל שכן שהיה רשע גמור והיה זריז במצוה כמו זאת. אבל דבר זה תבין לכל הפרושים אשר אמרנו

ותדע עוד דבר עמוק כי התולדות מתחייבים מן האבות, וכל דבר המתחייב מאחר מתחייב בכח דין, ולכך אמרה תורה (ויקרא י"ט) איש אמו ואביו תיראו, ויש לשאול אחר שהוקש כבודם לכבוד המקום, ולכך הזהיר באב ואם על המורא כמו שנאמר אצל הקב"ה את ה' תירא (דברים כ') ואלו על האהבה לא הזהיר לאהוב אביו ואמו כמו שהזהיר על הקב"ה ואהבת את ה' אלקיך (שם ו'). אבל הדבר הזה, כי התולדות מתחייבין מן האבות בכח דין, ולכך שייך בזה מדת היראה שהוא דין, ולכך אמר איש אמו ואביו תיראו, כמי שמכבד אדם גדול ממנו מחמת היראה, ומאחר שהתולדות מתחייבים בכח דין מיוחדים בזה האומות ביותר וכל זה כמו שאמרנו כי אין בהם מדת הוויתר ומה שנותן ומחייב השכל (אלו) [אינן] מוותרין, ולכך האומות שהם דביקים בכח דין נמצא באומות היראה יותר ולכך מכבדין את האב

וכ"ה בתפארת ישראל למהר"ל פרק מ"ב

ספר חובות הלבבות - הקדמה וראוי שתדע, כי כל חובות הלבבות ומוסרי הנפשות נכנסים תחת אלה העשרה שרשים אשר חיברתי בספר הזה, צווייהם ולאויהם, כהכנסת הרבה מן המצות תחת ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) ותחת דברי הכתוב (תהלים טו ג) לא עשה לרעהו רעה, ותחת מה שנאמר (תהלים לד טו): סור מרע ועשה טוב. הדבק אותם אל מחשבתך, והשיבם אל רעיונך תמיד, וייראו לך תולדותיהם בעזרת השם, כשייראה מלבך שאתה חפץ בהם ונוטה אליהם, כמו שכתוב (תהלים כה יב): מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם

וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה, יזרז אותך לעמוד על עניניו, ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה, והבינהו בקראך אותו, והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם. והוא שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי לבחון בהם את דעתם, הזריז מהם והנלבב שבהם בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלשה מינים: טוב ובינוני ופחות, ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים (השונים לסוגיהם) בגדי חופש (משי) מענינים (מגוונים) שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה, וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם. והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו, ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו, וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו, והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו, וירע בעיניו מעשה הכסיל, ויגרשהו, והרחיקו אל שוממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו

וכן האלהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם, והמשכיל הפיקח, כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה, יחלקהו לשלשה חלקים: האחד מהם - לדעת הענינים הדקים הרוחניים, אשר הם מחכמת המצפון, כחובות הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר, ואחרי כן יברור ממנו חלק שני - והיא חכמת חובות האברים בזמנן ובמקומן, ואחרי כן ישמש בחלק השלישי בעניני דברי הימים לדעת כתות בני אדם ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים, וישמש בכל ענין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו, וייעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת, אשר בחכמת (ובחכמת) הדיבור, שמהן תהיינה ההקדמות לחכמה האלהית. כי מי שאינו בקי בהן, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע עניני גופו, כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותן מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעמדו על ספר האלהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי [ימי] הקדמונים, וימהר ליהנות בו בעניני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאוה, ולהניח דרך הפרישות, ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם, והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה כג) הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה

בחון, אחי, המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך, והתבונן מספר תורת אלהיך מה שהעירותיך עליו, והיעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה, זכרונו לברכה, שהמה מאירים השכל, ומחדדים הבינה, ומורים הפתי, ומזרזים העצל

והאלהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו (תהלים טז יא): תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח:‏