אור

ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ח

...ובפרק חלק (סנהדרין צ"א ע"ב) אמר רב יהודה כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו' מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית ... ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכה כיוסף שנאמר וברכה לראש משביר ואין משביר אלא יוסף שנאמר ויוסף הוא המשביר

... ומה שאמר וברכה לראש משביר, פירוש מי שהוא משפיע לאחר הוא זוכה לברכת יוסף, כי ברכה של יוסף בשביל שהיה משפיע אל כל ישראל וכדכתיב (בראשית מ"ט) משם רועה אבן ישראל ותרגם אונקלוס דזן אב ובנין, והוא השפעה עליונה ולכך ברכתו של יוסף ברכה עליונה גם כן דכתיב (שם) ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת וגו', והכל בשביל שהיה יוסף המשביר והמשפיע לכל ישראל, ומי שהוא משפיע את התורה הוא נחשב גם כן ההשפעה הזאת כמו השפעת יוסף לכל ישראל לכך זוכה לברכת יוסף. ויש לך להבין את זה, כי המשפיע השכל אפשר להיות מקבלים ולהיות נהנים מזה כל העולם בהשפעה הזאת ולכך זוכה לברכת יוסף

ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ח

ריש הפרק

כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה תורת חסד כאשר משפיע לאחר כי החסד הוא אל הכל ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר. לכך אמרו (תענית י' ע"א) גם כן כי התורה היא נמשלת למים אשר אין להם גבול רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול, וכך התורה השכלית מפני שהיא שכלי אין לה ענין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים ולא כן השכלית שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל. ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול, וזה מצד הרב המלמד שאם אינו משפיע לאחרים, אינו נותן לתורה ענין השכל שהוא משפיע אל הכל ומוציא אחר מן הכח אל הפועל.

ספר חובות הלבבות - הקדמה

וכאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצוות הלבבות, החילותי להרגיל את נפשי בהן, ועמסתי עליה משא ידיעתן ועשייתן, וכל אשר נגלה אלי מהן ענין גילה לי את הסמוך לו, והסמוך לו את הסמוך לו, עד אשר רחב הענין, והיה לי קשה לזכור אותו תמיד מלבי

ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהן, והתכת מה שקפא ברעיוני מעניניהן, עם מיעוט העוזרים מאנשי דורנו עליהן, והסכמתי לכתבן על ספר ושאחברן בחיבור, שיהיה כולל שרשיהן וסובב פרקיהן והרבה מתולדותיהן, כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתן ואחייבנה לעשותן. ובמה שיהיה מהן פעלי שוה עם דיבורי - אודה לאל העוזר אותי עליו והמורה לי את שביליו, ובמה שיהיה מהן חולק עליו מקצר מהגיע אליו - אאשים את נפשי, ואוכיחנה, ואטעון עליה ממנו, עד שיתבאר לה עולה מצדקו, ונטותה מיושרו, ועוותה מתיקונו, וקוצר מעשיה מתמותו

וראיתי לשומו דבר קיים, ומטמון צפון, ונר שיאיר לבני אדם ויורה להם הדרך אשר ילכו בה, וקויתי שתהיה תועלת זולתי בו [יותר] מתועלתי והוראת בלעדי מהשלמת חפצי. ואמרתי בלבי, שאחבר בענין הזה ספר, שיהיה מתחלק על שרשי חובות הלבבות ומצוות המצפונים, ולשומו מאסף לכל, ושיהיה מספיק בענינן, ומורה הדרך הטובה והישרה, ומנהיג במנהגי הקדמונים ומוסר החסידים, ומעיר משינת הפתיות, ומעמיק בדקדוקי החכמה הזאת, ומזכיר דעת האלהים ותורותיו, וגורם להצלת הנפש, ומזרז העושה, ומעורר המתעלם, ומיישר המקדים, ומרגיל המתאחר, ומאשר המתחילים, ומראה הדרך לנבוכים:‏

ספר חובות הלבבות - הקדמה ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו ומכזיב קצתו את קצתו בדיבור או במעשה, אין מאמינים בצדקו, ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו.

וכן אם יחלוק גלויינו על נסתרינו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפונינו לא תהיה עבודתנו לאלקינו שלמה, מפני שאינו מקבל [ממנו] עבודה מזויפת, כמו שנאמר (ישעיה א יג): לא אוכל און ועצרה, ואמר (ישעיה סא ח): כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ואמר (מלאכי א ח): וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואמר (שמואל א טו כב): הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים

ומפני זה תהיה מצוה אחת שקולה כמצוות רבות כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצוה והכוסף לעשותה מיראת אלקים שוקלת מצוות רבות מזולתה, כאשר אמר ה' לדוד (דברי הימים ב ו ח): יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך, ואמר (מלאכי ג טז): אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, ואמרו זכרונם לברכה, בפירושו (שבת סג א): מאי ולחושבי שמו ? אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה‏:‏

ספר חובות הלבבות - הקדמה

והתברר לי, כי [כל] שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב (ישעיה א טו): גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע, ואומר (דברים ל יד): כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ואומר (משלי כג כו): תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו קדמונינו, זכרונם לברכה, בזה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה): אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי, ואמר הכתוב (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; ואומר (מיכה ו ו): במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות, והיתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך; ואומר (ירמיה ט כג): כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ופירוש ענין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי (בנבראים) ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הן ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות

וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הן שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה, ויצדיק כל אחד מהם את חבירו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו, ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראהו הכתוב "תמים", באמרו (דברים יח יג): תמים תהיה עם ה' אלהיך, ואמר (בראשית ו ט): תמים היה בדורותיו, ואמר (תהלים טו ב): הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, ואמר (תהלים קא ב): אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א יא ד): ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו, ואמר (תהלים עח לו): ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו.

ספר חובות הלבבות - הקדמה אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצוות חובות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהן ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהן ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקוצר דעתם להבינן, כל שכן לעשותן ולהתעסק בהן, והיה מחסד האלהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.

וראיתי במעשי קדמונינו, זכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות (הקשות), ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים, ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהיתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו עניני העולם נקלים בעיניהם, וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בענין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים, עליהם השלום - היו פוסקים אותו על הדרך ההיא, ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינן מן היסודות ההם - היו מעיינים בה דרך סברתם, ואם יסכימו כולם לדעת אחת - היו פוסקים, ואם היו חולקים בדין היו פוסקים כדעת הרוב, כמו שאמרו על הסנהדרין (סנהדרין פח ב): נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדים למנין: רבו המטהרין - טהרו, רבו המטמאים - טמאו, מעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים.

וחיברו במסכת אבות מוסרם ויושר מידותם המקובלות מהם, כל איש בזמנו ובמקומו

ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם, מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם, והוא שאמרו (ברכות כ א): בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן טובא, ואילו רב יהודה כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא, ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא [מאן] דמשגח בן, אמרי ליה: קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם, ואמרו (עבודה זרה יז ב): אמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (דברי הימים ב טו ג): וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ

אמר ר' עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל כתיב ויזרח לו השמש וכי שמש לו לבד זרחה והלא לכל העולם זרחה אמר ר' יצחק שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום כד צלי בעי למיהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש - חולין דף צא/ב

ביאור בגמרא הנ"ל

ספר חובות הלבבות - הקדמה

והשני - ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ כח): הלוא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ, אמר: הלוא ידעת - על הידיעה שהיא מצד הראיה, ואמר אם לא שמעת - על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר (ישעיה מ כא): הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם, הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה. וכן אמר משה רבינו (דברים לב ו): הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם - זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך.

וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחילה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו למי שיש לו יכולת לעשות כן:‏

ספר חובות הלבבות - הקדמה האחד מהם - ממה שאמר הכתוב (דברים יז ח): כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך - ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. וכשאתה משתכל במה שכולל הפסוק הראשון מעניני הדינין, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל.

הלא תראה, שלא הזכיר בכללם ענין מן הענינים, אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר כשתסתפק בענין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש משרשי הדת, כעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד, ועניני התשובה מן העבירות, ולירא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד. אבל אמר, שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שידומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושרשיהן ופרקיהן. ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שתתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב (דברים ד לט):‏

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וכן אומר במה (בכל מה) שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ז א):‏ כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת ענין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, וכיון (ומה) שיתחייב בו - יתחייב בכולם:‏

ספר נצח ישראל - פרק יז

ובפרקי רבי אליעזר (פרק לה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב), הראה לו הקב"ה ד' מלכיות, משלן ואבדן; והראה לו שר מלכות בבל עולה שבעים עקלים, ויורד. שר מלכות מדי עולה נ"ב עקלים, ויורד. שר מלכות יון [עולה] ק' עקלים, ויורד. הראה לו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. ואמר (ר' ישעיה יד, יד) "אעלה על במותי אדמה לעליון". אמר לו יעקב "אך אל שאול תורד" (שם שם טו). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, "אם תגביה כנשר וגו'" (עובדיה א, ד), עד כאן המדרש:

והנה בטרם אשר היה ועדיין לא יצא לפעל הממשלה של המלכות הרביעית, כי רבי אליעזר הגדול היה בעת החורבן ובסמוך לו, ועם כל זה הגידו חכמים כח החיה הזאת, ואריכות אשר נתן לה מן השמים. ואם כן מה לך לשאול עוד על אריכות הגלות, כי אין ראוי שיצמיח קרן יהודה בממשלה החיה הרביעית (דניאל ז, ז). וכמו שהתבאר למעלה כי אין זמן אחד לשני דברים אשר הם מחולקים והם הפכים. ואין צריך ראיה אל מה שהכתוב אומר בפירוש, שכן כתוב בספר דניאל (ז, יא-יג) "עד כי קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא וגו' חזה הוית בחזו ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'". הרי בפירוש כי מלכות המשיח לא יקום עד שיגמרו ד' מלכיות מלכותם. וכשיהיה תם וכלה מלכותם, אז יתגלה מלכות המשיח. ומאחר שהמלכות של החיה הרביעית נמשכת, וארכא מן שמיא ניתן לה, הוסר השאלה הזאת לגמרי על אריכות הגלות, שהוא נמשך כל ימי שלטון של חיה רביעית:

והודיעו לנו חכמים במדרש ענין החיה הרביעית. כי כל שלשה מלכיות הראשונים ראה יעקב עלייתן, וראה גם כן ירידתן. חוץ מן המלכות הרביעית, שראה עלייתה, ולא ראה ירידתה. וזה מפני כי שאר המלכיות נתן להם השם יתברך ירידה מצד עולם הזה, ולפיכך יעקב שהיה באותו זמן בעולם הזה, ראה הירידה שלהם. אבל מלכות הרביעית ירידתה מן העולם העליון, והשם יתברך בעצמו מוריד אותה, וכדכתיב (עובדיה א, ד) "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך", ואין ירידתה מצד עולם הזה כלל. לכך לא שייך לה הירידה מצד עולם הזה, רק מצד עולם העליון, אשר אין האדם שהוא בעולם הזה שולט בו. ולכך לא ראה יעקב, שהוא בעולם הזה, ירידת המלכות. רק ראה ירידת המלכות הרביעית מצד השם יתברך, אשר אי אפשר בשום צד שלא יהיה בטל מלכות חיה רביעית, כמו שיתבאר. ולכך אמר הקב"ה "אם תגביה כנשר וגו'". ולא יהיה ירידתה רק על ידי מלך המשיח, אשר מעלתו ומדריגתו מן עולם העליון, כמו שיתבאר. כלל הדבר, כי מאחר כי ארכא נתן למלכות רביעית, אין עוד שאלה כלל. ולכך גלו חכמים בחכמתם כח החיה הרביעית ותוקף שלה, שמזה תדע על אריכות ממשלתה

ספר חובות הלבבות - הקדמה ואמר חכם אחר: יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו - לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו - לא ייעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב (משלי כ ה): מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו כמים הטמונים בלב הארץ, והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותה ולהראותה וישאבנה מלבו, כאשר יחקור על המים אשר במעמקי הארץ.

ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמת המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מיעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים, אך מי שבכח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצוות האל ובתורתו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו,

וזה הדבר דומה לעבד, שציוהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו, ושימנה המעות וישקלן וירצן, והיה העבד פקח ומומחה בכל אשר ציוהו המלך, ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים עד אשר האמין בהם, והביאו הממון אליו ואמרו לו כי הוא שלם במנינו ובמשקלו ובמרצהו, והאמין להם, והתעצל לעמוד על ברור דבריהם, והקל במצות המלך, וכאשר הגיע הדבר אל המלך, ציוה להביא הממון לפניו, וכאשר שאל אותו על משקלו ומנינו [ומרוצו], לא יכול להשיב על הדבר, וחייבו המלך על אשר הקל במצוותו וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם, ואילו לא היה בקי בענין - לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם

וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל ענין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצוות השמע, היתה טענתך טענה בעמדך מחקור עליו, וכן, אם היתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים אשר הוא בידיהם דרך קבלה, אבל, אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהן על ברור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהן [עד שתעמוד על הענין], ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד, ואם תתעלם [ותפשע] בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך. וזה יתבאר משני פנים:‏