אור

הנושא: וואס זאל מען "יעצט טוהן" אז ס'איז שוין דא א מדינה?!

ספר חובות הלבבות - הקדמה ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם איבריו, היה אומר הבו האור הצפון, והיה אומר על מצוות הלבבות.

ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך ולא תתקן בהן מעוות במידות נפשך.

והנה אני נשבע, כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו והאריך להוכיחו ולביישו על זה.

וחכם אחר אמר: למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה

ספר חובות הלבבות - הקדמה

ואמרתי, שמא המין הזה מן המצוות אינו מתיילד למצוות רבות, ועל כן הניחו אותן ולא חיברו בהן ספר מיוחד, כאשר חקרתי על מספרן ופרקיהן, מצאתין לרוב מאד בהתיילדן, עד שחשבתי כי מה שאמר דוד, עליו השלום (תהלים קיט צו): לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, אמרו על מצוות הלבבות, כי מצוות האברים יש להן מספר ידוע, כמו תרי"ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאד, עד כי אין לתולדותיהן מספר

ואמרתי עוד, שמא הן כל כך מבוארות וידועות לכל, וכל בני אדם דבקים בהן, עד שלא נצטרכו לחברן בספר, ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות, אלא הזריזים הפרושים (בחירי הסגולה) בהם, כפי הנזכר עליהם, אך השאר (ההמון) כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם, וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת [רוב] מצוות האברים [ועשייתן], כל שכן במצוות הלבבות. ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה הוא מתכוין [רק] לדבר, שייקרא בו חכם אצל עמי הארץ, ושיעשה לו שם אצל הגדולים, ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו, לא היה נענש עליו, והניח לעיין בשרשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת הייחוד, אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו, או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלהינו אחד, כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת, או אם אנחנו חייבים לחקור על ענין האחד האמת והאחד העובר, להבדיל הענין אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא, והענין הזה, אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו. דכתיב (דברים ד לט): וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, וכן שאר מצוות הלבבות, שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תיגמר אמונת המאמין אם לא ידען ויעשן, והיא החכמה הצפונה, אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות, ועליה אמר הכתוב (תהלים נא ח): הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני

מהר"ל חדושי אגדות על בבא מציעא דף פז/א עד אברהם לא הוי זקנה וכו'. דבר זה בארנו, פירוש כי הזקן יש בו השכל והחכמה שהרי כן אמרו אין זקן אלא שקנה חכמה כי (לדעת) [לעת] זקנתו נחלשו כחות הגופניים ומתגברים כחות השכליים, וכן אמרו תורה נקראת תושיה שהיא מתשת כחו של אדם, כי בהתגבר השכלי מתיש כחו של אדם הגופני וכמו שהוא מבואר למעלה גבי עובדא דריש לקיש ולפיכך עד אברהם, שהיה הדור חסר חכמה שלא היו מכירים בוראם באותה שעה והיה חסר השכל בעולם ולכך לא היה זקנה, הוא הסתלקות כחות הגוף, אבל אברהם היה עושה שהיה מקבל העולם מעלת השכל ועם זה הוא הזקנה. אף כי לא היה כל העולם חכמים ונבונים אין זה כלום, סוף סוף היה אל העולם מעלת השכל אשר השכל מתנגד אל כחות הגוף. לכך מן אברהם ואילך שהיה שכל בעולם היה נוהג זקנה בעולם, והבן הדברים האלו מאוד. ולכך אמר בעי רחמי והוי זקנה כי מדה עליונה היא מאוד:

ספר חובות הלבבות - הקדמה וראיתי מצד הכתוב עוד במכה נפש בשגגה (במדבר לה יא), שאינו חייב מיתה, ומי שהוא שוגג במצוות אשר לא תעשינה, שחייבים עליהן במזיד אחת מארבע מיתות בית - דין או כרת, שאינו חייב עליהן אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה, כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפים במעשה, הלב בכוונתו והגוף בתנועתו. וכן אמרו במי שעשה מצוה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר. וכיון שקוטב המעשה ועמודו בנויים על כוונת הלב ומצפונו, ראויה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים:

וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה, אמרתי, שמא המין הזה מן המצוות - אין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום, כשמיטה, וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי, מצאתי, שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו, בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו, כמו ייחוד אלהינו בלבבנו, ועבדו במצפונינו, וליראה ולאהבה אותו, ושנכסוף לעשות המצוות שאנחנו חייבין בהן, כמו שאמר הכתוב (תהלים קיט ה): אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, ושנבטח בו, ושנמסר [נפשותינו] אליו, כמו שנאמר (תהלים סב ט): בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם, ולהסיר השנאה והקנאה מלבבנו, ושנפרוש ממותרי עניני העולם שטורדים אותנו מעבודת השם, כי כל זה אנו חייבין בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל ענין, בעוד שכלנו ונשמתנו בנו

והדומה לזה: עבד שציוהו רבו לעשות שתי מלאכות, האחת בביתו והשנית בשדה, כמו עבודת האדמה, ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות ידועות, אם יעברו העתים ההן או אם לא ימצא לעשות [בעבודת האדמה] מפני דבר שימנענו, יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו, אבל המעשה שציוהו לעשות בביתו אינו מסתלק מעליו כל ימי עמדו בו ועבדו את אדוניו, כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד, וחיוב המעשה תמיד עליו כשייפנה. וכן מצוות הלב, שאנו חייבין בהן, אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן אלא אהבת העולם, ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו, כמו שנאמר (ישעיה ה יב): והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו:‏

ספר חובות הלבבות - הקדמה וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב [וחפץ הנפש] לעשותן ותאות לבנו לפעול אותן. ואם יעלה במחשבתנו, שאין לבותינו חייבים לבחור בעבודת השם [ולחפוץ בה], יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבין בהן, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר, כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו, שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכלתם, מפני שבהם גמר העבודה. ועל כן נתחייבו בחובות גלויינו ומצפונינו, כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך:‏

וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי, שמא הענין הזה אינו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר, שיורנו אותו ויראנו עניניו, עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות, כמו שנאמר (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ואמר (דברים ל כ): לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, ואמר (דברים יא יג): לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ואמר (דברים יג ה): אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו, ואמר (ויקרא יט יח): ואהבת לרעך כמוך, ואמר (דברים י יב): ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמר (דברים י יט): ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד, והיראה והאהבה מחובות הלבבות.

ואמר בלאוין שבהן (דברים ה יח): ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך, (ויקרא יט יח): לא תקום ולא תטור את בני עמך, (ויקרא יט יז): לא תשנא את אחיך בלבבך, (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, (דברים טו ז): לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ורבים כאלה. ואחר כן השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון, כמו שנאמר (דברים ל יא): כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ובשאר ספרי הנביאים האריכו בענין והשיבו אותו בכמה מקומות, ואינני צריך להביאם, מפני שהם רבים וידועים:‏

וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה, כאשר התברר מן השכל, חפשתי עליו בדבדי רבותינו, זכרונם לברכה, ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל, כמו שאמרו (סנהדרין קו ב): רחמנא לבא בעי, ואמרו (ירושלמי ברכות פ"א ה"ח): לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו וקצתו בפרט, במסכת אבות, שאין צריך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה ממנו במידותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על עניניהם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגילה כז ב): במה הארכת ימים.

ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה, במדרש (ש"ר פ' ב') אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה אלא אם כן בחנו תחלה שנאמר ה' צדיק יבחן ובמה בחנו במרעה צאן וכו

וביאור זה, לא היה לו לכתוב ומשה היה רועה את צאן יתרו, והוי למכתב ויהי משה רועה את צאן יתרו, אבל כתב ומשה היה רועה בלשון עבר, לומר לך כי בשביל שהיה רועה כבר והיה נאמן וירא מלאך ה' וגו' ונתן אליו את ישראל לרעות.

ואף כי הוא יתברך יודע הכל ואין נסתר ונעלם מעיניו, מכל מקום כאשר צדקתו בפעל שנראה בצאן דבר זה בפעל, הוא סבה להיות עולה אל גדולה בפעל, ואם לא היה הדבר שבחנו, לא היה נמצא בפעל צדקתו ולא היה כאן סבה שעל ידה יעלה לגדולה בפעל, כי צריך להיות נמצא הסבה בפעל ואז הסבה פועלת שיהיה נמצא גדולתו בפעל, כי כל דבר הוא מן השם יתברך במדה שראוי להיות אם צדקתו בפעל נמצא גדולתו בפעל גם כן, ואם אין צדקתו בפעל אין גדולתו בפעל, לכך מראש בחנו והיה נמצא צדיק בפעל נמצא גדולתו בפעל.

ובזה יתורץ לך מה שיש אנשים מקשים על כל נסיון בתורה, הרי הוא יתברך יודע הנסתרות והעתיד שיהיה, בודאי כך הוא, אבל לדבר שיהיה בפעל צריך סבה שהיא בפעל, ואם לא היה צדקת הצדיק בפעל לא היה נמשך לצדיק שכרו בפעל כל דבר המגיע והנמשך לצדיק, ודבר זה ענין עמוק והוא ענין ברור מאוד

ספר דרך חיים - פרק ה משנה ב ועוד קשה מה ענין הנסיון כי הוא יתברך יודע הכל למה צריך לנסות את הצדיק

יש לך לדעת כי הנסיון שהקב"ה מנסה את הצדיק כדי שיהיה נמצא צדקתו בפעל נגלה ולא שיהיה צדיק נסתר, ולא היה ראוי אברהם לכל המעלות אשר נתן הש"י אליו רק כאשר היה נמצא צדקתו בפעל. ולפיכך נאמר אצל הנסיון (בראשית כ"ב) והאלהים נסה את אברהם ולא כתיב וה' נסה את אברהם, כי הנסיון הוא שרצה הש"י שתהיה הידיעה בצדקתו של אברהם במדת הדין לא במדת הרחמים, ואין הידיעה במדת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפעל לגמרי ואז הידיעה בצדקתו הוא במדת הדין, וכאשר הידיעה בצדקתו במדת הדין דבר זה הוא טוב לו בודאי. וזהו שאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, פי' עתה ידעתי במדת הדין לגמרי כי ירא אלהים אתה

וזה אמרם במדרש והביאו רש"י ז"ל בפירוש החומש (בראשית כ"ב, ב') עתה ידעתי להשיב לשטן ולאומות העולם המקטרגין עליך מה היא החבה שיש לך, שזכרו השטן ואומות העולם, ומפני שהש"י מאבד האומות מפני אברהם ולפיכך השטן והאומות מקטרגים במדת הדין למה דבר זה לאבד את האומות מפני אברהם והם מקטרגים במדת הדין, ועל ידי הנסיון יש להשיב במדת הדין, כי הנסיון עושה הדבר נגלה לגמרי עד שהדבר נמצא בפעל לגמרי ודבר שהוא נמצא בפעל לגמרי יש תשובה אף למדת הדין

ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני ענינים, האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חיברו בעניני המצוות חיבורים רבים, לעמוד מהם על חכמת הענין הנסתר, וראיתי, כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלשה ענינים

האחד מהם - לפרש ספר התורה והנביאים, וזה על שני דרכים: או לבאר פירוש המלות והענינים, כמו שעשה רבינו סעדיה, זכרונו לברכה, ברוב ספרי המקרא, או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מלותיו, כספרי בן גאנח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם

והענין השני - לחבר עניני המצוות על דרך קצרה: כספר רב חפץ בן יצליח זכרונו לברכה, או מה שאנו חייבין בהן בזמן הזה, כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם, או חלק מחלקיהן, כספרי קצת הגאונים בתשובות שאלות במצוות הגוף ופסקי דינין

והענין השלישי ליישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובות האפיקורסים (החולקים עלינו), כספר "האמונות [והדעות]", ספר "שרשי הדת", וספר "המקמץ", והדומה להם

וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון. וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חיברוה בספר שיהיה כולל שרשיה,

ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי: שמא המין הזה מן המצוות - אין אנחנו חייבין בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה, וכמוהו כמו התוספות, שהן רשות, שאין אנחנו נתבעים בהן, ולא נענשים אם נתעלם מהן, ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר, עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, אם אוחנו חייבים בהן אם לאו, ומצאתין, שהן יסודי כל המצוות, ואם יארע בהן שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים

מן השכל, שאמרתי, כי כבר נתברר לנו, כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד - נראה, והשני - אינו נראה ; ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה - חובות האברים, כמו התפלה, והצום, והצדקה, ולימוד תורה ולמדה, ועשות סוכה, ולולב, וציצית, ומזוזה, ומעקה, והדומה להן ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו, ונירא אותו, ונכנע מפניו, ונבוש ממנו, ונאהב אותו, ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו‏

אך הלאוין שבחובות הלבבות, [מהם] הפך כל אלו, וגם מהם שלא נחמוד, ולא נקום, ולא נטור את בני עמנו, כדכתיב (ויקרא יט יח): לא תקום ולא תטור את בני עמך, ומהם שלא נהרהר בעבירות, ולא נתאוון, ולא נסכים לעשותן, ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם ולא ישקיף עליו זולתי הבורא, כדכתיב (ירמיה יז י): אני ה' חוקר לב בוחן כליות, וכתיב (משלי כ כז): נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן:‏

ספר חובות הלבבות - הקדמה והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלשה: האחד מהם השכל הניצל מכל פגע, והשני - ספר תורתו [האמתית] הנתונה למשה נביאו (והשני מה שהוא מוחש), והשלישי - הקבלות שקבלנו מקדמונינו, שקבלו מן הנביאים, עליהם השלום. וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבינו סעדיה, זכרונו לברכה, במה שיש בו די

אך חכמת התורה מתחלקת לשני חלקים: האחד מהם - לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית, והשני - לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה. חובות האברים ייחלקו לשני חלקים: האחד מהם: מצוות, שמחייב בהן השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה, והחלק השני - מצוות השמע, שאין השכל מחייב בהן ולא דוחה אותן, כאיסור [אכילת] בשר בחלב [ולבישת] שעטנז [וזריעת] כלאים, והדומה להן ממה שנעלמה ממנו עילת איסורן ועילת חיוב מה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות - כל שרשיהן הן מן השכל, כאשר אבאר בעזרת השם

וכל המצוות הן נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. ואין אנו צריכין לבאר את זה במצוות האברים, מפני שהן ידועות [וברורות] לכל. אבל אני זוכר ממצוות עשה וממצוות לא - תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי, כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהן, בעזרת השם

וממצוות עשה שבחובות הלבבות - שנאמין, כי יש לעולם בורא בראו מאין, ושאין כמוהו, שנקבל עלינו יחודו, ושנעבדהו בלבנו, ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיו לנו לאות עליו, ושנבטח בו, ושנכנע מפניו, ושנירא אותו, ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו, ושנכסוף לרצונו, ונייחד מעשינו לשמו, ושנאהב [אותו ואת] (את) אוהביו, כדי להתקרב אליו, ונשנא את שונאיו, והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים: