הדף היום מוקדש ע"י לורנס ומישל ברקוביץ לע"נ ג'וי רוכוואגר בלסם. "חלוצה בלימוד תורה לנשים שדאגה לכל יהודי קרוב ורחוק. יהי זכרה ברכה לכל אחייניה ואחיינותיה המשרתים בצה"ל ומגינים על עם ישראל בזמנים קשים אלו.

מהי שבועת שוא? ישנן שלוש קטגוריות בסיסיות של סוג זה של שבועה. פרטים בנוגע לקטגוריות אלה מנותחים.

המשנה משווה בין המקרים שבהם חלות שבועות ביטוי ושבועת שוא - גברים ונשים, עדים פסולים וכשרים, בבית דין או מחוץ לבית דין, מי שנשבע מעצמו או נשבע על ידי אחר, וכו'. הדינים זהים, מלבד הקרבן שחל רק על שבועות ביטוי.

שמואל קובע שמי שעונה אמן על שבועתו של אחר, זה כאילו נשבע בעצמו. הדבר נלמד משני מקומות שונים, אחד מהם הוא המשנה שלנו.

הדף היום מוקדש על ידי בתשבע ודניאל פאווה. "לפני שמונים ואחת שנים, בב' בסיון, החלה הגירוש של יהדות הונגריה לאושוויץ. יהי לימודנו מוקדש לזכר סבתא רבתי, רייזל, סבתי, בתשבע בת ישראל, משפחות שטיינמץ וווג מאפשה, וכל יהודי מרמרוש שנרצחו באושוויץ. יהי זכרם ברוך."

רבא פוסק שמי שנשבע שלא לאכול ככר לחם, אפילו אם כבר אכל את רובו, כל עוד נשאר עדיין כזית לחם, יכול האדם ללכת לחכם להתיר את השבועה למפרע. איך יכול המקרה הזה לעבוד גם עם הלשון "לא אוכל (ממנו כלום)" וגם "לא אוכלנה (אותו כולו)"?

מביאים מקור לגבי נזיר כדי להקשות על רבא. אולם היא נפתרת בשלושה אופנים אפשריים.

אמימר חולק על רבא וסובר שיש לאדם זמן אפילו יותר ארוך להתיר את השבועה, כל עוד העונש עדיין לא בוצע.

רבא מסביר שאם שבועה נעשית בתנאי, אם התנאי מתקיים בשוגג, השבועה לא חלה. אם האדם זוכר את התנאי אבל שוכח את השבועה כשאוכל את הדבר האסור, חייב להביא קרבן. אם האדם זוכר גם את התנאי וגם את השבועה כשאוכל את שניהם, ואוכל קודם את זה שמקיים את התנאי, יקבל מלקות. אם האדם אוכל קודם את האסור ואחר כך אוכל את זה שמקיים את התנאי, זה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש לגבי התראת ספק.

רבא ממשיך עם מקרה נוסף שבו אדם אמר שכל פריט אסור בתנאי שיאכל את הפריט האחר. הוא דן בארבעה מקרים אפשריים של מה שהאדם עשה בשוגג ובמזיד ומסביר את הדין בכל מקרה.

רב מרי מביא תמיכה לעקרון של רבא במקרים הנ"ל שאם התנאי מתקיים בשוגג, אין שבועה.

אבימי שואל את אחיו עיפא את הפסיקה במקרים שונים של שבועה כפולה/חופפת. בכל פעם שעיפא עונה, אבימי חולק על פסיקתו.

הדף היום מוקדש ע"י טלי אוברמן לכבוד סבתא שלה, ברברה אוברמן, שתרמה רבות לעם ישראל וחגגה השבוע יומהולדת 90.

האם חייב להביא קרבן אם נשבע שבועת ביטוי לקיים מצווה? יש מחלוקת במשנה בעניין זה בין רבי יהודה בן בתירא לרבנן.

ברייתא מלמדת שמי שנשבע לבטל מצווה או לקיים מצווה - אין זו שבועה ביטוי שחייבים עליו קרבן ומסבירה מאיפה זה נלמד. ההנחה היא שנושא הפסוק בתורה הוא מעשים של רשות. מניין נלמד דבר זה? הגמרא מביאה שלוש תשובות מוצעות, כאשר הראשונה נדחית.

אם נשבע שבועה החוזרת על עצמה בלי להוסיף דבר חדש, השבועות הבאות אינן תקפות ואם עובר עליהן בשוגג, יהיה חייב להביא קרבן אחד בלבד. אולם אם האדם ילך לחכם להתיר את השבועה, השבועה השנייה תחול.

הדף היום מוקדש ע"י טלי אוברמן לכבוד סבתה מרים סקלאר שחוגגת היום אבן דרך מדהימה - יומהולדת 90.

ברייתא מביאה גרסה מורחבת יותר של הוויכוח בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא על השאלה האם שבועת ביטוי שחייבים להביא עליה קרבן עולה ויורד כוללת שבועות על אירועים שכבר קרו (לשעבר). כל אחד משתמש בעקרון פרשני שונה בהגעתו למסקנה, על בסיס השיטה שאומצה על ידי רבותיהם: רבי נחוניא איש הקנה, כלל ופרט (רבי ישמעאל), ונחום איש גמזו, ריבוי ומיעוט (רבי עקיבא).

שבועת ביטוי מובאת רק אם האדם היה שוגג, כלומר שכח את שבועתו, אבל לא אם עשה זאת במזיד או אם היה אונס, לגמרי מחוץ לשליטתו. הגמרא מביאה דוגמה לשבועה באונס.

ברייתא דורשת מהפסוק ששבועת ביטוי מובאת רק על ידי מי ששכח את השבועה אבל לא את החפץ. האם אפשר למצוא מקרה של זכירת השבועה אבל שכחת החפץ?

רבא שואל את רב נחמן מה יהיה המקרה אם שכח גם את השבועה וגם את החפץ. שאלה זו נשארת ללא מענה שכן אפשר לטעון גם לחייב וגם לפטור.

רבא שואל את רב נחמן מה יהיה מקרה של שוגג בשבועת ביטוי על העבר? רב נחמן עונה שמי שזוכר את השבועה, אבל לא יודע שחייב להביא קרבן. זה נראה בתחילה מתאים רק לשיטת מונבז בשבת סח ע"ב שאפשר להתחייב בקרבן אם ידע ששבת ושהפעולה אסורה, אבל לא ידע שחייב להביא קרבן. אבל אז הגמרא מסבירה שאפילו חכמים יסכימו בשבועות שכן זו הלכה ייחודית, שכן בדרך כלל חייבים בשבועה רק על איסור הענוש בכרת.

שמואל פוסק שחייבים רק על שבועת ביטוי שביטא, לא אם גמר בלב. שני מקורות מובאים כדי להעלות קושי על עמדת שמואל, אבל הם נפתרים.

הדף היום מוקדש לכבוד אריאל ברוס ביום הולדתה. "בת נפלאה, אישה, ואם לשלושה ילדים יפים, חזקים ומתוקים. שתהיה שנה זו שנה של אושר ושלום לך ולכל ישראל. באהבה רבה, סבא סטיב וסבתא ליסה."

הדף היום מוקדש על ידי רבקה דרשן לע"נ אמה, הלן אייזקס, לרגל יום השנה לפטירתה. "היא עודדה לימוד תורה לנשים ובמיוחד אהבה ללמוד בירושלים בעשר השנים האחרונות של חייה. חייה היו קצרים מדי בשנים, אך מלאים בכל יום."

המשנה מפרטת סוגים שונים של שבועות ביטוי אפשריות, הן אלו הנוגעות לפעולות עתידות והן לפעולות עבר. רבי ישמעאל אינו סבור ששבועות עבר נחשבות שבועות ביטוי שעליהן חייב להביא קרבן. שבועות יכולות לחול על עניינים בלתי מוחשיים, בעוד שנדרים לא יכולים. אולם נדרים יכולים לחול על מצווה ואילו שבועה לא יכולה, שכן ניתן לאסור חפץ של מצווה, כגון סוכה, באמצעות נדר.

רב ושמואל חלוקים במקרה שבו מישהו נשבע שאחר זרק או לא זרק אבן לים. רב סבור שהשבועה תקפה כיוון שניתן לנסחה הן בחיוב והן בשלילה (לאו והן). שמואל סבור שהשבועה פסולה כיוון שלא ניתן לנסחה בעתיד (ליתיה בלהבא), שכן אי אפשר להישבע על פעולה שאינה בשליטתו של האדם, והאם אחר יזרוק אבן או לא - אינו בשליטתו.

הגמרא עושה שני ניסיונות לקשר את מחלוקת רב ושמואל למחלוקת תנאים, אך שני הניסיונות נכשלים.

הגמרא מעלה שתי קושיות על דעת שמואל ממקורות תנאיים, אך פותרת את שתי הקושיות.

הלימוד השבוע מוקדש ע"י דבורה לופז לע"נ אמה. 

הלימוד השבוע מוקדש ע"י משפחת פוטורניק לכבוד יום הולדתה ה-21 של שירה.

הלימוד השבוע מוקדש ע"י ישראל ומשה רוטמן לרפואת לאלישבע מינדל בת משה צביה.

המשנה נראית סותרת את עצמה בנושא נדרים כלליים על אכילה. היא מרמזת שנדר כללי "לא אוכל" לא יכלול מאכלים שאינם ניתנים לאכילה (מה שיכלול מאכלות לא כשרות), אך מקרה אחר במשנה פוסק שמי שנודר נדר כללי "לא אוכל" לא כולל מאכלות לא כשרות באותו איסור. שני פתרונות שונים מוצעים. הפתרון הראשון מבחין בין מי שנדר נדר כללי ("לא אוכל") למי שנדר נדר שפירש גם שלא יאכל מאכלים רגילים וגם מאכלים לא כשרים. רבי יוחנן וריש לקיש מביאים שני הסברים שונים מדוע שבועה המציינת במפורש גם מאכלים לא כשרות וגם כשרות תהיה תקפה. קשיים מועלים נגד שתי העמדות, ואחת נותרת בלי פתרון. הפתרון השני מסביר שהדיוק הקודם מהמשנה אינו נכון - "מאכלים שאינם ניתנים לאכילה" מתייחס לפריטים שאינם אכילים בלל ואינו כולל מאכלות לא כשרות, שהן ניתן לאכילה, רק לא אוכלים אותם משום איסור. המקרה האחרון במשנה מובא כהוכחה לעמדה זו אך ההוכחה נדחית.

מה ההבחנה בין איסור כולל לאיסור מוסיף? איסור כולל מתרחש כאשר איסור שני כולל פריטים אסורים נוספים, בעוד איסור מוסיף מתרחש כאשר איסור שני מוסיף הגבלות נוספות לאותו פריט או מרחיב את האיסור לאנשים נוספים. על בסיס הבחנה זו, רבא מסביר מדוע מי שמסובר שאיסור מוסיף חל לא בהכרח יסכים שאיסור כולל חל. מכיוון שאיסור מוסיף מתייחס לפריט אחד, הוספת איסור לפריט עצמו, הוא יכול גם לחול על החלק של אותו פריט שכבר אסור. אולם, כאשר אנשים או פריטים נוספים נכללים באיסור, הוא לא בהכרח יחול על מה שכבר היה אסור.

רבא מסביר עוד שכשם שאיסור כולל נכנס לתוקף, כך אותו עיקרון חל על שבועה הכוללת פריטים אחרים. הוא היה צריך לציין זאת מכיוון שאדם עלול היה להניח שאולי זה חל רק על איסורים הנוצרים באופן עצמאי, לא על שבועות שבהם אדם יוצר את האיסור.

רבא בנו של רבה מעלה קושי על דברי רבא על בסיס משנה בכריתות, המרמזת ששבועה המוסיפה איסורים נוספים לא יחול על מה שכבר היה אסור. שישה תירוצים שונים מובאים כדי לפתור את הסתירה הזו.

מהיכן ניתן ללמוד שהמילה "אכילה" כוללת שתייה? האם המשנה שלנו תומכת בהבנה זו?

במקרים במשנה שלנו שבהם מישהו פירט מספר פריטים האסורים, מדוע מניחים שהתכוון ליצור שבועה נפרדת לכל פריט ולא שהתכוון להוציא פריטים אחרים מהשבועה?

במה שונה שבועת ביטוי משבועה שבה מכחישים שיש ברשותו חפץ של אדם אחר?

הדיון בנוגע לשבועה המשלבת פריטים אסורים ומותרים, שנדון קודם לכן, נבחן כעת ביתר עומק.

רבי עקיבא והחכמים ניהלו דיון הלוך ושוב במשנה, כל אחד תומך בעמדתו שלו. החכמים טענו שאין מקום אחר בתורה שבו האוכל כל שהוא חייב. הגמרא מעלה כמה מקרים שבהם חייבים על אכילת כל שהוא, אך מסבירה מדוע אלה הם חריגים לכלל. רבי עקיבא ענה שאין מקום אחר שבו אדם מדבר וחייב להביא קרבן. הגמרא מציעה כמה מקרים שבהם זה יהיה כך ומסבירה גם כן מדוע הם לא זהים למה שרבי עקיבא התכוון.

רבא מגביל את מחלוקתם למקרים שבהם לא פירט "לא אוכל כל שהוא" או "לא אטעום". רב פפא הגביל את המקרה לשבועות, לא לקונמות. קושיה מועלית על טענת רב פפא מברייתא שבה ברור שיש שיעור נדרש לקונמות. יש שני פתרונות. האחד הוא להסביר את המקרה של קונמות בברייתא שבו השתמש בלשון אכילה. רבינא מציע תשובה חלופית ומבדיל בין חיוב מלקות (אין שיעור נדרש) לחיוב הבאת קרבן מעילה (שיעור נדרש בשווי פרוטה). עם זאת, לא כולם מסכימים שיש איסור מעילה בקונמות. אם כך, איך ניתן להסביר את הברייתא לפי רבינא?

רבא מעלה שתי דילמות לגבי השיעורים הנדרשים לשבועות במצבים מסוימים שבהם הפריט הנדון אינו נאכל או שאינו נאכל בדרך כלל לבדו. שתיהן נשארות ללא תשובה. רב אשי מעלה דילמה לגבי נזיר שנשבע לאסור גרעיני ענבים. האם השבועה פסולה כיוון שהיא כבר אסורה, או מאחר שהנזיר לא יכול לאכול כזית של גרעיני ענבים, אולי השבועה אוסרת כל שהוא. הגמרא מצטטת את המשנה הבאה המתייחסת למי שנשבע לא לאכול ואז אכל בשר לא כשר. בהתבסס על פירוש האמוראים למשנה, הם מסיקים שהשבועה לא תהיה תקפה, שכן שבועה לא מפורטת תהיה אסורה רק בכזית, וזה כבר אסור לנזיר על פי דין תורה.

המשנה דנה בלשונות שונות של פריטים האסורים בנדר ומה יהיה אסור באותה לשון.

דף נלווה שבועות כא

הדף היום מוקדש על ידי רות לאה כהנא, ג'סיקה שקלאר ואמילי מיכלסון לציון יום השנה השביעי לפטירת אמן, קדימה פרידמן מיכלסון, קדימה בת הרב אברהם זבי וחיה. "אנחנו מתגעגעים אליה בכל יום."

מה הוא סוג השבועה הכלול במצוות לא תעשה - לא תשבע בשמי לשקר? יש מחלוקת לגבי דעת רבי יוחנן בעניין זה - האם הכוונה לשבועה על מעשים עתידים או על מעשים שעברו? קשיות מועלות על שתי הגישות ונפתרות.

כאשר רבי עקיבא במשנה אומר שחייב על אי קיום שבועתו באכילת כמות זערורית, כלומר אין שיעור מינימלי, האם הוא סובר כך בכל האיסורים (כדעת רבי שמעון), או רק לגבי שבועות?

.הדף היום מוקדש על ידי הלן דנצ'ק לע"נ אמה

הדף היום מוקדש ע"י דבי ויסי גביר לכבוד הולדת נכדיהם. "בשמחה ובהודיה לה' ! מזל טוב לילדינו אלעזר ושרה לרגל הולדת בתן שקד טובה בת החודשיים, ואליאב ונויה שהכינסו את בנם אופק שלום לבריתו של אברהם אבינו אתמול. שירבו שמחות בישראל!"

סתירה מובאת בין ברייתא לבין המשנה בנוגע ללשון "שבועה שאוכל". סתירה זו נפתרת בשתי דרכים שונות.

ברייתא מסבירה מהו "מבטא" ומהו "איסר". שניהם לשונות של שבועות. אך איסר יכול להיות חייב קרבן וגם לא בהכרח. משמעות ברייתא זו היא נושא למחלוקת בין אביי ורבא החולקים האם איסר הוא לשון של מתפיס בשבועה או לא. הגמרא דנה בדברים של אביי ורבא.

רב דימי מסביר בשם רבי יוחנן אילו לאווים עוברים בסוגים שונים של שבועת ביטוי (על העבר והעתיד) ועל נדרים. הוא מסביר ששבועות על דבר שאדם יעשה בעתיד הן "שבועות שקר" ואלו שעל העבר הן "שבועות שווא". עם זאת, ישנה ברייתא האומרת ששבועות שקר ושבועות שווא הן אותו הדבר. כיצד ניתן להסביר ברייתא זו לאור דבריו של רב דימי?