הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

By אורי בריליאנטReligion & SpiritualityJudaism
Download on the App Store

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא episodes

  • שבועות דף מט, גמרא הדף היומי

    לרפואת רפאל ישי אליהו בן רונית הי"ו

    בתוך שאר חולי ישראל

    רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_049.mp3

    Download

    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

    לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
    להדפסת התרשים של הדף

     

    סיכום הדף יומי, שבועות דף מט

    (מט. מתחילת הפרק ועד מט: בסיום המסכת (כל הדף הוא פרק אחד))

    המשנה – מתי שומרים חייבים חומש ואשם (שבועת הפקדון)

    זה הכלל (מסוף המשנה) –

    אם השבועה הועילה להם – חייבים

    (כלומר שמצד האמת חייבים, ונשבעו על טענה שפוטרת אותם, ואז הודו (אפילו אם הודו אחרי שבאו העדים).

    אבל אם השבועה לא הועילה אלא השאירה מצב קיים – פטורים

    (כלומר שמצד האמת פטורים ונשבעו על טענה אחרת שפוטרת, או להפך).

     

    ועכשיו נחזור לתחילת המשנה לפירוט –

    פתיחה – ארבעה שומרים הם –

    שומר חינם – נשבע על הכל ונפטר (אונס, גניבה ואבידה)

    שואל – משלם את הכל.

    שומר שכר ושוכר – נשבע על אונס (שבורה (נטרפה), שבויה ומתה), אבל חייבים על גניבה ואבידה.

                ועכשיו, מה אם נשבעו לשקר:

    • שומר חינם –
      • נשבע על אחת האפשרויות שפוטרות אותו מלשלם (מת, נשבר, נשבה, נגנב או אבד, או איני יודע מה אתה סח)

      אם גם באמת פטור (אחת האפשרויות הנ"ל) – פטור מחומש ואשם,

      אם באמת מחייב (הוא גנבו) – חייב.

      [ואם נשבע שנגנב והוא זה שגנבו חייב כפל (ולא חומש),

      אא"כ הודה לפני העדים – שאז פטור מכפל וחייב חומש].

      (ואגב, גם גנב רגיל שהודה לפני שבאו עדים נפטר מכפל (ומתשלומי דו"ה).

      • שואל –
        • נשבע על אפשרות שמחייבת אותו לשלם (מת, נשבר, נשבה, נגנב, אבד),
        וגם באמת חייב אותו (אחד מהנ"ל) – פטור מחומש ואשם.

        נשבע על אפשרות שפוטרת אותו ("מה אתה סח" – כופר בכל), ובאמת מה שקרה מחייב אותו – חייב חומש ואשם.

        (מט: רבע)

        • שומר שכר –
          • נשבע על אפשרות שפוטרת (מת, נשבר, נשבה),

          אם באמת פטור (אחת האפשרויות הנ"ל) – פטור מחומש ואשם

          אם באמת חייב (נגנב או אבד) – חייב חומש ואשם

          נשבע על אפשרות שמחייבת (אבד או נגנב),

          בין אם באמת פטור (מת, נשבר או נשבה),

          ובין אם באמת חייב (באפשרות האחרת) – פטור מחומש ואשם, כי השבועה לא באה להועיל לו.

           

          גמרא –
          • לגבי שוכר – יש מחלוקת:

            • ר"י – כשומר חינם,

            ר"מ – כשומר שכר,

            לכן אומר רבה בר אבוה – משנתנו כר"מ (ששוכר כשומר שכר).

            (ויש גורסים להפך).

            • למה כתוב ארבעה שומרים אם בעצם יש 3 דרגות?

              • הכוונה 4 שומרים עם 3 דינים.

              • במקרים בהם פטור על שבועת הפקדון (חומש ואשם), האם לפחות חייב על שבועת ביטוי (קרבן עולה ויורד)?

                • שמואל – פטור

                כי שבועת ביטוי זה דווקא כשיכול להיות גם לשעבר וגם להבא (וכאן לא יכול להישבע להבא שהחמור ימות),

                רב (ור' אלעזר בהמשך) – חייב

                לא צריך שיהיה גם אפשרות להבא,

                מספיק שיכול להישבע הן ולאו (מת או לא מת).

                והרי הם כבר אמרו את זה לגבי שבועה שפלוני זרק ארנקו לים?

                צריכא – כי אצלנו יש סיבה נוספת לפטור – סברת ר' אמי:

                שאומר שאין שבועת ביטוי בשבועת בי"ד ("או נפש כי תישבע לבטא בשפתייים", "כי" = "אם", כלומר שנשבע מעצמו ולא כי בי"ד הכריחו אותו),

                ולכן צריך להשמיע את המחלוקת פעמיים – שנדע שזה לא קשור לר' אמי:

                ששמואל פוטר גם בים (כלומר גם בלי ר' אמי), ושרב מחייב גם אצלנו (כי חולק גם על שמואל וגם על ר' אמי).

                 

                הדרן עלך ארבעה שומרין וסליקא לה מסכת שבועות

                 

                 

                השיעור שבועות דף מט, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                0 min
              • שבועות דף מח, גמרא הדף היומי

                לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_048.mp3

                Download

                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                להדפסת התרשים של הדף

                 

                סיכום הדף יומי, שבועות דף מח

                (מח 7+ עד מט. סיום פרק כל הנשבעין)

                חלק א – כשמוכר והקונה מתכווחים אם שילם לו או אם מסר את הפירות – הנתבע נשבע ונפטר
                1. נתן קודם את הסחורה, ויש וויכוח אם הקונה שילם –

                  2. רבנן – הקונה יישבע שנתן וייפטר

                  ר"י – הקונה פטור בלא שבועה (כי סביר שהמוכר לא נתן בהקפה, אלא הקונה שילם)

                  גמרא – אבל מודה ר"י בברייתא – זה דווקא כשהפירות כבר אצל הקונה, אבל אם שמו ברה"ר ועוד לא מוחזק – גם לר"י הקונה צריך שבועה.

                  1. B. נתן קודם את הכסף, ויש וויכוח אם המוכר נתן אחר כך את הסחורה – המוכר (הנתבע) יישבע וייפטר.

                    2. גמרא – למה צריך עוד מקרה?

                    כי בפירות מסתבר כת"ק שהמוכר נתן מיד בלי לחכות לכסף, לפני שהפירות ירקבו,
                    ואילו בשולחני כי יותר מסתבר כר"י שהמוכר לא נתן לפני ששילם,

                    לכן צריך להשמיע שנחלקו בשני המקרים.

                     

                    (מח: שליש תחתון)

                    חלק ב – שבועת היתומים

                    שיתומי המלווה גובים מיתומי הלווה בשבועה.

                    ואמרו רב ושמואל – תלוי מי מת קודם:

                    אם מלווה מת קודם – אכן נשבעים ונוטלים,

                    כי ירשו מהאבא שטר שלא מצריך שבועה, ורק עכשיו התחייבו כי הלווה מת עכשיו.

                    אבל הלווה מת קודם – היתומים לא יכולים להישבע ולא יקבלו

                    כי ירשו מהאבא שטר שמצריך שבועה ודאית (שאינו פרוע), ואילו הם יכולים להישבע רק שבועה מסופקת (שהאבא לא אמר להם שהוא פרוע)

                    [יש פה שתי הנחות:

                    1. שזה נחשב שלא יכולים להישבע (כי השבועה שלהם שונה משל האב)

                      2. ניתן לחלוק – זה נחשב שיכולים (כך יאמר ר' אלעזר)

                      1. שכשלא יכולים להישבע – לא מקבלים.

                        2. ניתן לחלוק –

                        לפי ר' יוסי כשלא יכולים להישבע חולקים (כך יאמר רב נחמן)
                        ולפי ר' אבא כשלא יכולים להישבע – הלווה ישלם גם בלי שבועה.

                        דיונים בגמרא:

                         

                        • ר' אלעזר חולק – יישבעו את השבועה שלהם ויטלו

                          • זה נחשב שיכולים להישבע.

                          • ר' אמי מגביל את רב ושמואל – דווקא אם האבא (המלווה) כבר עמד בדין והתחייב שבועה,
                            • אבל אם מת לפני שהתחייב בבי"ד – גם לרב ושמואל הילדים יישבעו ויטלו.

                            אך ר"נ – אין הבדל, כי מה שמחייב תא האבא (המלווה) שבועה זה עצם זה שהלווה מת, גם אם עוד לא עמד בין.

                            [ר"נ עצמו בכלל חולק, כי פוסק כר' יוסי – שאפילו שלא יכולים להישבע – יחלוקו].

                            • קושיות רב אושעיא על רב ושמואל –
                              • מקרים בהם מת הלווה לפני המלווה (מת הבעל לפני האישה) – ובכ"ז נשבעים ונוטלים (שלוש הקושיות הראשונות מאישה, שכיוון שיש כתובה ברור שהבעל מת קודם) –

                               

                              1. משנה בכתובות קד. – יתומי האישה גובים כתובה מיתומי הבעל (עד 25 שנה)
                              2. משנה כתובות צ – ראובן נשא את רחל ונולדו ילדים ומתה (לא חייב כתובה),
                                3. ואח"כ נשא את לאה ונולדו ילדים והוא מת, ואז היא מתה,
                                ילדי לאה קודם יקבלו את הכתובה, ואח"כ יחלקו את שאר הירושה.

                                תשובה לשתי הקושיות: מדובר שהאישה (=המלווה) נשבעה לפני שמתה, כך שהילדים שלה לא צריכים כלל שבועה.

                                1. משנה כתובות פו: – התנה הבעל עם אשתו שהיא לא תצטרך להישבע (למשל – אם תפגום כתובתה) – רק כלפיו היא לא צריכה, אבל היא או יורשיה כלפי היתומים שלו – צריכים.

                                  2. תשובה: מדובר שקודם גירש אותה, והתחייב בכתובה, ואז מתה לפניו (מת המלווה לפני הלווה) – שהיתומים נשבעים ונוטלים.

                                  1. ברייתא – יפה כח הבן מכח האב (המלווה) – שאם מת הלווה –
                                    2. האב המלווה להישבע ליתומי הלווה,
                                    ואילו יתומי הלווה יכולים או להישבע או לסמוך על רשב"ג (שאם יש עדים שהאב אמר לפני מותו שהשטר לא פרוע)

                                    תשובה: הברייתא כבית שמאי – ששטר העומד ליגבות כגבוי, ולכן אפילו שלא יכולים להישבע גובים.

                                    • מה ההלכה לפי ר"נ –
                                      • רב חסדא ורבה בר אבוה רצו לבטל את רב ושמואל,
                                      אך ר"נ לא רצה לפסוק נגדם, לכן פוסק כמותם רק במקרה המדויק עליו דיברו.

                                      אבל – אם הלווה לא מת,

                                      אלא המלווה היה אמור להישבע כי פגם את שטרו (הודה שחלקו פרוע),
                                      אם מת – היתומים כן יישבעו ויטלו, אפילו שלפי ההגיון של ר"נ לא יכולים.

                                      מה לגבי המקרים הבאים – האם הם נחשבים כאותו מקרה של רב ושמואל:

                                      1. אם הלווה השאיר ערב, כך שהיתומים נשבעים לערב?

                                        2. רב פפא חשב שזה לא אותו מקרה, ונפסוק נגד רב ושמואל,

                                        אך רב הונא בריה דרב יהושע – זה כן אותו מקרה (כי הערב יתבע את היתומים)

                                        1. אם היורש של המללוה זה לא הבנים שלו אלא אחיו?

                                          2. רמי בר חמא חשב שזה לא אותו מקרה, ונפסוק נגד רב ושמואל

                                          אך רבא – זה אותו דבר, והלכה כרב ושמואל.

                                          • רב חמא – בדיעבד אפשר לפסוק גם כר' אלעזר ולא כרב ושמואל

                                            • ולכן:

                                            1. רב פפא – לא קורעים ליתומי המלווה את השטר, כי אולי ימצאו דיין שיפסוק להם כר' אלעזר שיישבעו ויטלו.
                                            2. סיפור על דיין שפסק כר' אלעזר, ותלמיד אחד יצא נגדו ואמר לו רב חמא שכאמור – בדיעבד זה בסדר.

                                              3.  

                                              (מח: שליש תחתון)

                                              חלק ג – הנשבעין ללא טענה

                                              שותפין, אפוטרופסין, אישה שמנהל את נכסי בעלה או אח שמנהל את נכסי האחים.

                                              • למה שיישבעו ללא טענה?

                                                • הסבר (כאמור) – הכוונה בטענת שמא, שהבעל והאפוטרופסים וכו' אולי לוקחים יותר ממה שאמורים.

                                                • לגבי בן בית (אח) – זה דווקא אם טורח ומביא פועלים וכד', ולא שסתם מסתכל על השדה.
                                                • כי הסברא – כיוון שהם טורחים (מח' במפרשים אם בחינם או בשכר) – הם מורים היתר לעצמם לקחת קצת יותר כי חושבים שמגיע להם.
                                                • מחדש רב נחמן – השבועה הזאת דווקא במודה במקצת – שהאחים למשל אומרים אולי לקחת X יותר, והוא מודה בחלק (שרק בזה תיקנו שבועה, כי דומה לשבועה דאורייתא).

                                                  • וכמה טענו אותו (בטענת השמא) –

                                                  תחילה ר"נ אמר – טענו 2 כסף, והודה בפרוטה – כשמואל (לט:)
                                                  אך אח"כ מתקנים – שטענו 2 כסף + פרוטה, והודה בפרוטה  – כרב שם, כי משמע שהלכה כרב.

                                                  • במשנה: אם כבר סיימו את החלוקה – כבר לא יכולים להשביע, אך יכולים לגלגל שבועה ממקום אחר.

                                                    •  

                                                    חלק ד – האם מגלגלים שבועה משבועה דרבנן

                                                    (כמו שבועת היסת, שבועות המשנה, השבועות ללא הטענה וכו')

                                                    וזה מוביל לנושא הבא.

                                                    • ראיה מברייתא שכן מגלגלים משבועה דרבנן –

                                                      • רישא –

                                                      לווה לפני השמיטה וכפר בכל – כרגע פטור לגמרי משבועה (לפני שבועת היסת)

                                                      ואחרי השמיטה נעשה שותף אחרי השמיטה – והתחייב שבועה דרבנן,

                                                      לא מגלגלים עליו את השבועה של ההלוואה שלפני.

                                                      למה לא? (ולמה המשנה דיברה על שבועה דרבנן ועל שמיטה) –

                                                      נדייק:

                                                      כאן לא מגלגלים, כי השמיטה שמטה את החוב שלפני,
                                                      אבל נדייק שבשאר שנים – מגלגלים,
                                                      ויוצא: מגלגלים אפילו בדרבנן!

                                                      דחייה – אולי גם בשאר שנים לא מגלגלים,

                                                      והברייתא באה לחדש משהו אחר –
                                                      שכאן לא מגלגלים כי לא מגלגלים משבועה דרבנן,
                                                      אבל אם זה היה מקרה הפוך –

                                                      שלפני השמיטה נעשה שותף (והתחייב שבועה דרבנן),

                                                      ואחרי השמיטה לקח חוב – כן מגלגלים,
                                                      כי שמיטה לא משמטת חיוב שנובע מעבודה ולא מהלוואה.

                                                      דחיית הדחייה – זה כבר מפורש בסיפא,

                                                      אלא למה יש את הרישא? כדי ללמד כנ"ל – שבשאר שנים מגלגלים גם מדרבנן.

                                                      (מט. 1+)

                                                      • אכן מגלגלים גם משבועה דרבנן, אבל גלגול משבועת שכיר היא חלשה יותר

                                                        • כי כמו שראינו (מה.) שעקרונית יכול ליטול ללא שבועה, ורק נשבע כדי להפיס דעתו של בעה"ב.

                                                        ויש שתי דעות בזה:

                                                        רב הונא –

                                                        מכל השבועות (גם דרבנן) – בי"ד מציעים לתובע לגלגל,

                                                        חוץ משבועת שכיר – שלא מציעים אבל אם תבע מעצמו מגלגלין.

                                                        רב חסדא (מוריד את דרישת הגלגול)

                                                        מכל השבועות (גם דרבנן) – אם תבע לגלגל מגלגלין (אבל לא מציעים)

                                                        חוץ משכיר – שאפילו אם התובע דרש, לא מגלגלין.

                                                         

                                                         

                                                        חלק ה – השביעית משמטת חיוב שבועה

                                                        מקור – "וזה דבר השמיטה" – אפילו דיבור (שבועה) משמטת.

                                                        ושואלים הראשונים – הרי זה ברור – אם השביעית שימטה את החוב, אז כבר אין על מה להישבע (גם אם אכן לווה – הוא פטור מלשלם!)

                                                        ועונים – המקצת שכפר בו אינו נשמט, כי כיוון שכפר – המלווה לא יכול ליגוש אלא צריך ללכת לבי"ד, וזה לא נכנס ל"לא יגוש", ומחדשת התורה שבכ"ז אחרי השמיטה לא יכול להשביעו על חלק זה.

                                                         

                                                        הדרן עלך כל הנשבעין

                                                        השיעור שבועות דף מח, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                        42 min
                                                      • שבועות דף מז, גמרא הדף היומי

                                                        לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                        ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                        ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                        רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_047.mp3

                                                        Download

                                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                        לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                        להדפסת התרשים של הדף

                                                         

                                                        סיכום הדף יומי, שבועות דף מז

                                                        (מז. 3+ עד מח. 6+)

                                                        חלק א – היו שניהם חשודים – מה עושים כשאי אפשר להישבע

                                                        א. הדעות –

                                                        משנתנו –

                                                        רי"ס – חזרה שבועה למקומה

                                                        ר"מ – יחלוקו

                                                        אבל ר"נ מתלבט, ובסוף מכריע להפך –

                                                        ר"מ – חזרה שבועה למקומה

                                                        רי"ס – יחלוקו – וכן הלכה (כי הלכה כרי"ס מול ר"מ).

                                                         

                                                        ב. מה הכוונה "חזרה שבועה למקומה" –

                                                        רבותינו שבבבל – פטור מלשלם

                                                        (כלומר שלבי"ד אין פתרון ולכן חזרה השבועה להר סיני – שהתורה אמרה לא לגזול, וה' ייפרע מהגזלן)

                                                        רב פפא – זה רב ושמואל –

                                                        במשנתנו יש שני מקרים של יתומים –

                                                        1. אישה נפרעת מהיתומים של בעלה בשבועה (שלא קיבלה)

                                                          2. כלומר: אם המלווה תובע יתומים – המלווה צריך להישבע.

                                                          1. וכן היתומים נפרעים בשבועה (שהם לא יודעים שהאבא כבר קיבל)

                                                            2. לכאורה הכוונה למקרה ההפוך, אבל אומרים רב ושמואל – אם יתומי המלווה תובעים את הלווה – הם לא צריכים שבועה, כי גם אבא שלהם לא היה צריך שבועה והוא הוריש להם שטר שלא צריך שבועה.

                                                            אלא מדובר ששניהם מתו, והיתומים נפרעים מהיתומים, והדין תלוי במי מת קודם:

                                                            המלווה מת קודם –

                                                            • בהתחלה כשכולם היו בחיים – המלווה לא היה צריך שבועה,
                                                            • כשמת המלווה הוא הוריש לילדיו שטר שלא צריך שבועה (כנ"ל)
                                                            • אח"כ כשמת הלווה – יתומי המלווה מתחייבים בשבועה – צריכים שבועה – ועל זה דיברה המשנה.

                                                              • הלווה מת קודם –

                                                              • בהתחלה המלווה עצמו היה צריך שבועה
                                                              • אחרי שגם המלווה מת – המלווה הוריש ליתומים שטר שמצריך שבועה – אך היתומים לא יכולים להישבע (כי האבא היה אמור להישבע שבועה ודאית ואילו היתומים יכולים להישבע רק שבועה מסופקת – שאבא לא אמר לנו ששילם) – ואומרים רב ושמואל – כשא"א להישבע – פטורים.[1]

                                                                •  

                                                                רבותינו שבארץ ישראל – חייב לשלם

                                                                (כלומר חזרה השבועה לנתבע, וכיוון שלא יכול להישבע – ישלם).

                                                                רב פפא – זה ר' אבא –

                                                                במקרה של נסכא דר' אבא (חטף חתיכת כסף, ומודה שחטף אבל אומר שזה שלו, ויש עד אחד שחטף –

                                                                לחוטף אין מיגו (שיכל לומר שלא חטף) – כי אם היה אומר את זה היה מריך שבועה
                                                                והחוטף לא יכול להישבע שלא חטף – שהרי מודה שחטף
                                                                ולכן – מתוך שהנתבע אינו יכול להישבע – משלם.

                                                                רבא – ראיה לר' אבא – "שבועת ה' תהיה בין שניהם" – ולא בין היורשים, ומסביר רבא – מדובר במודה במקצת:

                                                                אם זה מודה במקצת רגיל – גם האבא וגם היתומים נשבעים,

                                                                אלא מדובר שאומר – חמישים אני חייב וחמישים איני יודע, שבזה יש הבדל בין האבא ליתומים:

                                                                האבא (הלווה) – עקרונית חייב שבועת מודה במקצת, אך לא יכול להישבע על השאר כי לא יודע, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם!

                                                                וזאת הראיה לר' אבא!

                                                                אך היתומים – חידשה התורה שפטורים.

                                                                ואילו רב ושמואל – ידרשו מהפסוק כמו בברייתא של שמעון בן טרפון – "שבועת ה' תהיה בי שניהם" – שחטא שבועת השקר דבק בשניהם.

                                                                [אגב זה – עוד דרשות של שמעון בן טרפון:

                                                                1. ״לֹא תִּנְאָף״ – לֹא תַּנְאִיף
                                                                2. ״וַתֵּרָגְנוּ בְּאׇהֳלֵיכֶם״ – תרתם וגיניתם אהלו של מקום.
                                                                3. "עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת" – נקרא גדול כי הוא צמוד לארץ ישראל (כמו אדם שנוגע באדם משוח בשמן – שגם בו דבק השמן)].

                                                                  4. (מז: באמצע)

                                                                  חלק ב – חנווני על פנקסו

                                                                  תזכורת:

                                                                  בעה"ב שלח את הפועל לקבל כסף מהחנווני, ובעה"ב יחזיר לחנווני.

                                                                  החנווני טוען שנתן, הפועל טוען שלא קיבל, ושניהם תובעים את בעה"ב.

                                                                  רבנן – בעה"ב והפועל יישבעו – ושניהם יטלו מבעה"ב.

                                                                  בן ננס – כיצד אלו ואלו באים לידי שבועת שווא – אלא יטלו ללא שבועה.

                                                                   

                                                                  א. דעת רבי –

                                                                  1. תניא – "טורח שבועה זו למה?" – משמע שסובר כבן ננס שללא שבועה.
                                                                  2. מצד שני מקשה ר' חייא – והרי סתמת במשנה כרבנן שיטלו עם שבועה.

                                                                    3. ולא ברור האם רבי חזר בו או לא, לכן מביאים עוד ברייתא.

                                                                    1. עוד ברייתא – "הפועלים יישבעו לחנווני",
                                                                      2. שזה לא כרבנן (ששניהם נשבעים לבעה"ב),
                                                                      ולא כבן ננס (ששניהם נוטלים ללא שבועה),

                                                                      אלא זו דעה שלישית – שרק הפועל יישבע שלא קיבל, בעה"ב ישלם לו, והחנווני יפסיד.

                                                                      (ולכן כתוב שהפועלים נשבעים לחנווני – כי הוא זה שמפסיד מהשבועה).

                                                                      דחייה – גם כאן רבי כרבנן ששניהם נשבעים לבעה"ב,

                                                                      וזה שכתוב שהפועלים נשבעים לחנווני – הכוונה רק שנשבעים בפני החנווני (וגם הוא נשבע בפניהם), כדי שיתביישו לשקר.

                                                                      (מז: רבע תחתון)

                                                                      ב. איתמר (נושא שיתקשר לחנווני על פנקסו) – עדים שהכחישו אלו את אלו

                                                                      כל כת ספק פסולה ספק כשרה ולכן –

                                                                      רב הונא – כל כת כשירה להעיד בפני עצמה, כי היא ספק כשרה (אבל לא ביחד, כי אחת ודאי פסולה).

                                                                      רב חסדא – שתי הכתות פסולות להעיד, כי היא ספק פסולה (כל אחד יאמר שהשני כשר ושלו פסול).

                                                                      1. A. מה הדין אם חתמו על שני שטרות הלוואה –
                                                                      2. שני מלווים ושני לווים – זה כמו שבאו שלא יחד, ובזה בדיוק המחלוקת:

                                                                        3. רב חסדא – פסול

                                                                        רב הונא – כשר.

                                                                        1. מלווה אחד ולווה אחד – לפי שניהם אחד השטרות כשר (מספק – הקטן).

                                                                          2. כי מצד אחד – זה כמו "בבת אחת", ולכן גם רב הונא לא מכשיר את שניהם,

                                                                          אך מצד שני – כיוון שזה מלווה ולווה אחד – אין לו על מי לזרוק את האשמה, ולכן גם רב חסדא מכשיר אחד מהם (הקטן).

                                                                          1. שני מלווים ולווה אחד – גם בזה המחלוקת:

                                                                            2. לרב חסדא – שניהם פסולים (הלווה יאמר לכל מלווה ששלו הפסול),

                                                                            לרב הונא – שניהם כשרים.

                                                                            אך קצת קשה – הרי כאן שזה לווה אחד, ויוצא שמחייבים אותו אדם לשלí פעמיים למרות שברור שרק אחד כשר (אז זה קצת כמו באו בבת אחת, שפסולים).

                                                                            אלא שזה כמו חנווני על פנקסו – שגם שם החנווני משלם פעמיים למרות שברור שאחד מהתובעים משקר.

                                                                            1. מלווה אחד ושני לווים –

                                                                              2. רב חסדא – שניהם פסולים (כל לווה יאמר ששלו הפסול).

                                                                              רב הונא – ספק (האם נחשב כמו שניים נפרדים או בבת אחת) – תיקו.

                                                                              לסיכום –

                                                                              רב חסדא – בכל המקרים פסול כי כל אחד זורק את ה"כשר" על השני,

                                                                              חוץ ממקרה 2 – ממלווה אחד ולווה אחד – ששם אין לו על מי לזרוק.

                                                                              רב הונא – הכל כשר,

                                                                              חוץ ממקרה 2 – ממלווה אחד ולווה אחד – ששם רק הקטן כשר,

                                                                              וחוץ ממקרה 4 – ששם זה ספק.

                                                                               

                                                                              (מז: 1-, מתיב רב הונא בר יהודה)

                                                                              1. B. קושיא על רב חסדא -– אם עדי הלבנה הכחישו זה את זה (3 או 5 מרדעות) – העדות פסולה, אבל "ומצטרפין לעדות אחרת" – לכאורה הכוונה שכל אחד ממצטרף לאחד אחר לעדות ממון.

                                                                                2. עונה רבא – הכוונה לגבי אותה עדות של הלבנה, שאם אח"כ יבוא עד 3 שיצטרף לאחד מהם – הם ינצחו את העד האחר.

                                                                                [1] ולכאורה קשה, כי יש לחלק:

                                                                                אצל רב ושמואל (במקרה היתומים) – שהשבועה על התובע – הגיוני שאם לא יכול להישבע אז הפסיד.
                                                                                אבל במשנה (מודה במקצת חשוד) – שעיקר השבועה על הנתבע – אם לא יכול להישבע וגם התובע לא יכול – אז אולי שישלם!

                                                                                ותירץ הרשב"א שרב ושמואל הסבירו בפירוש את דעתם ביתומים שבכל מקרה שא"א להישבע – חזרה השבועה לסיני ופטור.

                                                                                השיעור שבועות דף מז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                33 min
                                                                              2. שבועות דף מו, גמרא הדף היומי

                                                                                לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_046.mp3

                                                                                Download

                                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                                 

                                                                                סיכום הדף יומי, שבועות דף מו

                                                                                (מו. 2+ עד מז. 3+)

                                                                                 

                                                                                חלק א – המשך שבועת השכיר, לגבי קצצו

                                                                                שמואל – כמו שאמרנו אתמול – בוויכוח על כמה קצצו – 1. לא תקנו שבועת המשנה לשכיר. 2. אלא – בעה"ב יישבע מודה במקצת.

                                                                                קושיות:

                                                                                1. קושיא על השבועה של בעה"ב –
                                                                                  2. "קצץ – המוציא מחברו עליו הראיה" – משמע שאם לשכיר אין ראיה – אין לו מה לעשות, כלומר שלא מקבל מבעה"ב שבועה.

                                                                                  עונה ר"נ – הברייתא התכוונה כמו שמואל –

                                                                                  שאם יש לשכיר ראיה – שיביא ראיה,
                                                                                  אם אין לו – אז בעה"ב נשבע מודה במקצת.

                                                                                   

                                                                                  1. קושיא חזיתית על זה שלא תיקנו שבועה לשכיר –
                                                                                    2. הנותן טליתו לאומן, גם בוויכוח כמה קצץ (אם זה בתוך הזמן והטלית כבר אצל בעה"ב) – השכיר נשבע ונוטל!

                                                                                    תשובה – אכן זאת מחלוקת תנאים –

                                                                                    לרבנן – לא תיקנו בקציצה (כמו בברייתא הקודמת, ובברייתא שהבאנו אתמול)
                                                                                    אבל לר"י – כן תיקנו גם בקציצה! (ומביאים ברייתא מפורשת ששם ר"י אמר את זה (שתיים קצתת לי…)).

                                                                                    מתקיף רב שישא – משהו פה לא הגיוני –

                                                                                    (ורבא מסביר שזה כן הגיוני כי יש כאן שתי מחלוקות נפרדות)

                                                                                    מצד אחד ר"י מחמיר על השכיר (במשנה ובברייתא) – ואומר שיכול להישבע רק במקרה של מודה במקצת

                                                                                    מסביר רבא – זה הגיוני –

                                                                                    לרבנן – חז"ל עשו כאן שני חידושים: 1. תיקנו שבועה שלא קיימת. 2. הטילו אותה על התובע (השכיר) ולא כמו בשבועת דאורייתא על הנתבע.

                                                                                    לר"י – חז"ל לא חידשו שני דברים (זה כמו תקנה לתקנה) אלא רק חידוש אחד – שבמקרה שבו כבר ממילא יש שבועה מהתורה (בעה"ב מודה במקצת), העבירו אותה מבעה"ב אל השכיר,

                                                                                    מצד שני ר"י מקל על השוכר (בברייתא) – ואומר שנשבע גם במקרה של קציצה.

                                                                                    מסביר רבא – זה הגיוני –

                                                                                    לרבנן – בקציצה לא תיקנ וכי את זה בעה"ב זוכר.

                                                                                    לר"י – כן תיקנו, כי גם  את זה לא זוכר.

                                                                                     

                                                                                    (מו. 7-)

                                                                                    חלק ב – שבועת הנגזל

                                                                                    א. עדים ראו שראובן נכנס לבית שמעון ואמר שזה כדי לגזול/למשכן שלא כדין (בי"ד צריכים למשכן, לא המלווה) – הנגזל נשבע ונוטל.

                                                                                    1. A. הסבר המקרה – ואולי בסוף לא לקח? (כמו שאדם שאמר שהולך לקצוץ עת חברו ומצאוהו קצוץ – אומרים שאולי בסוף לא קצץ)

                                                                                      2. תשובה – צריך שגם ראו שגם ראו שיצא עם חפץ תחת בגדו (יש מפרשים שראו שזה כלי כלשהו, ויש מפרשים שאפילו את זה לא ראו) וכיוון שזה היה מוחבא א"א פשוט לתבוע שיחזיר – אלא הנגזל נשבע.

                                                                                                  (דילוג מו. 1- עד מעל מו: באמצע)

                                                                                      1. B. רבא – גם שומר של בעה"ב או אשתו ובניו שראו שראובן נכנס יכולים להישבע.

                                                                                        2. ומה עם שכירו ולקיטו? תיקו.

                                                                                        1. C. אם נשבע על משהו מאוד יקר (כוס כסף)?

                                                                                          2. בודקים – אם הוא אדם אמיד/אמין (שמפקידים אצלו) – נאמן.

                                                                                           

                                                                                          (חזרה ממו: מתחת לאמצע למו. 1-)

                                                                                          ב. נושא אחר דומה – עדים ראו שראובן יוצא מבית שמעון עם חפץ תחת בגדו (בלי ששמעו למה נכנס). ראובן טוען שמכר לו (ויש לו חזקת מוחזק), ושמעון טוען שרק השאיל/השכיר לו.

                                                                                          רב יהודה: ראובן צריך להחזיר את החפץ לשמעון, ב5 תנאים:

                                                                                          1. שיש סבירות שאכן השאילם –

                                                                                            2. ששמעון (בעה"ב) אינו רגיל למכור דברים

                                                                                            ואינו טוען שגנבם אלא שהשאילם (כי אין סיבה להחזיק את ראובן כגנב)

                                                                                            וזה כלים שנוהגים להשאילם/להשכירם.

                                                                                            1. שזה שהם תחת בגדו זה מחשיד –

                                                                                              2. כי זה כלים שלא מתביישים ללכת איתם ברחוב,

                                                                                              וגם שראובן לא אדם צנוע במיוחד שמחביא כלים כאלה.

                                                                                              (דילוג על מה שראינו – מו: מעל האמצע (אמר רבא) ל7 שורות אח"כ (נחבל כיצד))

                                                                                              חלק ג – שבועת הנחבל

                                                                                              עדים ראו שראובן נכנס עם שמעון למקום, ושמעון יוצא חבול ואומר שראובן חבל בו.

                                                                                              ומחדש שמואל – אם זה במקום שהנחבל לא יכול לחבל בעצמו (נשיכה בגב) + לא היה שם אדם אחר – נוטל גם בלי שבועה!

                                                                                              (יש מחלוקת בראשונים האם זאת עדות מדאורייתא או קנס שקנסו בעלי זרוע).

                                                                                               

                                                                                              חלק ד – שכנגדו חשוד על השבועה

                                                                                              (שנשבע לשקר, ואפילו בשבועת שווא או  (למשל שנשבע על דבר שברור שאינו), או משחק בקוביא וכד' שהוא פסול לעדות)

                                                                                              1. למה זה "אפילו" שבועת שווא?

                                                                                                2. שאפילו שלא כפר בממון, בכ"ז הוא חשוד על שבועת שקר.

                                                                                                ולמה לא כתוב גם "ואפילו שבועת ביטוי"? (שבעוה שלא אכלתי/שלא אוכל)

                                                                                                1. בשבעת ביטוי על העתיד – בשבועה עצמה כלל אל שיקר.

                                                                                                  2. אבל הרי לגבי שבועה על העבר – כן שיקר!

                                                                                                  1. המשנה הזכירה שבועת שווא, והתכוונה גם לשבועת ביטוי שדומה לה.

                                                                                                    2.  

                                                                                                    1. מה משחק בקוביא ומלווי ריבית וכו' בא להוסיף?

                                                                                                      2. המקרים הראשונים (נשבע לשקר) – פסולים מדאורייתא

                                                                                                      המקרים השניים (קובייה, ריבית) – פסולים מדרבנן.[1]

                                                                                                       

                                                                                                       

                                                                                                      [1] זה בפשטות, אך יש בראשונים דעות שגם הראשונים מדרבנן ויש דעות שחלק מהשניים דאורייתא.

                                                                                                       

                                                                                                      השיעור שבועות דף מו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                      0 min
                                                                                                    2. שבועות דף מה, גמרא הדף היומי

                                                                                                      לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                      ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                      ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                      רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                      https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_045.mp3

                                                                                                      Download

                                                                                                      לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                      לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                      להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                       

                                                                                                      סיכום הדף יומי, שבועות דף מה

                                                                                                      (מד: תחילת פרק כל הנשבעין – מו. 2+)

                                                                                                      חלק א – המשנה – "שבועות המשנה" (-שבועות מדרבנן)

                                                                                                      כזכור – בדאורייתא יש 3 שבועות שהנתבע נשבע ונפטר (מודה במקצת, שומר, שבועת עד אחד),

                                                                                                      עכשיו נראה שבועות מהמשנה (א,ג – התובע נשבע ונוטל, ב,ד – הנתבע נשבע ונפטר)
                                                                                                      כל זה לפני שבא ר' נחמן ותיקן שבועת היסת לכל כופר בכל.

                                                                                                      • שבועות דרבנן שהתובע נשבע ונוטל (ואילו מהתורה הנתבע פטור) –
                                                                                                        1. מקרים יום יומיים שיש רגליים לדבר שאכן חייב ואין איך להוכיח –
                                                                                                          2. (בשלושתם ר"י אומר שדווקא אם הנתבע מודה במקצת, כך שמהתורה אמור להישבע, וחכמים העבירו את השבועה לתובע).
                                                                                                        2. שכיר – שטוען שהמעסיק לא שילם לו
                                                                                                        3. נגזל – יש עדים שראובן נכנס לבית שמעון שלא ברשות, ושמעון טוען שלקח לו כלים.
                                                                                                        4. נחבל – יש עדים שנכנס שלם ויצא חבול.
                                                                                                        5. שכנגדו (הנתבע) חשוד על השבועה

                                                                                                          6. כי שיקר בעבר בשבועה – שבועת העדות, הפקדון, או אפילו שבועת שווא (אפילו שזה לא ממוני).

                                                                                                          כי פסול לעדות מדרבנן – משחק בקוביה, מלווה בריבית, מפריחי יוני, סוחרים בפירות שביעית.

                                                                                                          (אגב, אם שניהם חשודים –

                                                                                                          רי"ס – חזרה השבועה למקומה,

                                                                                                          ר"מ – יחלוקו).

                                                                                                          1. חנווני על פנקסו (המקרה המפורסם מתחילת ב"מ)

                                                                                                            2. בעה"ב אמר לחנווני לתת לפועל כסף,

                                                                                                            החנווני אומר שנתן, הפועל אומר שלא,

                                                                                                            ת"ק – כל אחד יישבע ויטול,

                                                                                                            בן ננס – יטלו בלי שבועה (כי "כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שווא").

                                                                                                             

                                                                                                            (מה. שליש)

                                                                                                            ב. וויכוח בין מוכר לקונה (פירות או שולחני) – הנתבע נשבע ונפטר (ואילו מהתורה פטור בלי שבועה)

                                                                                                            1. A. נתן קודם את הסחורה, ויש וויכוח אם הקונה שילם –

                                                                                                              2. רבנן – הקונה יישבע שנתן וייפטר

                                                                                                              (דומה לשבועת היסת – שהנתבע שכופר בכל נשבע ונפטר, אבל כאמור – כל זה לפני שתיקנו שבועת היסת)

                                                                                                              ר"י – הקונה פטור בלא שבועה

                                                                                                              (כי לא נהוג לתת בהקפה ושסביר שאכן שילם (אצל שולחני תמיד, בחנווני – רק בכזה שאכן אל נוהג למכור בהקפה)).

                                                                                                              1. B. נתן קודם את הכסף, ויש וויכוח אם המוכר נתן אחר כך את הסחורה –

                                                                                                                2. המוכר (הנתבע) יישבע וייפטר.

                                                                                                                (מה. באמצע)

                                                                                                                ג. מקרים שבהם אפילו שלתובע יש שטר (המתורה הוא נוטל ללא שבועה) – תיקנו שהתובע צריך להישבע וליטול

                                                                                                                ממקרים מהמשנה בכתובות פז. – לגבי כתובת אישה, שהבעל טוען שפרע הכל –

                                                                                                                1. אם פגמה את הכתובה (הודתה שחלק ממנו פרוע)
                                                                                                                2. שלבעל יש עד אחד שפרע
                                                                                                                3. שגובה מנכסים משועבדים או מהיתומים
                                                                                                                4. שגובה שלא בפני הבעל (שלח גט מחו"ל)

                                                                                                                  5. על בסיס זה המשנה שלנו הוסיפה עוד מקרה:

                                                                                                                  1. יתומי המלווה שפורעים חוב מיתומי הלווה –
                                                                                                                    2. צריכים לישבע שאבא שלהם אל אמר שזה פרוע או לא מצאו שטר שכתוב שפרוע.

                                                                                                                    רשב"ג – אם יש עדים שהאבא אמר לפני מיתתו שזה לא פרוע – לא צריכים להישבע.

                                                                                                                    (ואילו רבנן – אולי האבא רק אמר את זה כדי שלא יחשבו שהיתומים עשירים).

                                                                                                                     

                                                                                                                    (מה. רבע תחתון)

                                                                                                                    ד. עוד מקרים שהנתבע נשבע ונפטר – אפילו שלשני אין טענת ברי ("שלא בטענה"), ואילו מהתורה הנתבע פטור בלא שבועה –

                                                                                                                    השותפין, האריסין, האפוטרופין, והאישה או האח שמתעסקים בכסף – האחרים יכולים לומר: תישבעו שאתם לוקחים רק את מה שמגיע לכם.

                                                                                                                    אבל רק כל עוד הם שותפים/אריסין, אם כבר חילקו לא יכולים,

                                                                                                                    אא"כ מגלגל עליו שבועה משבועה אחרת.

                                                                                                                     

                                                                                                                    ה. אגב – שביעית משמטת חיוב שבועה (של הלוואה).

                                                                                                                     

                                                                                                                    (מה. למטה בתחילת הגמרא)

                                                                                                                    חלק ב – מניין שבתורה זה "נשבע ונפטר"

                                                                                                                    הרי בשבועה כתוב – "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב, י) – אולי זה התובע שנשבע ונוטל?

                                                                                                                    תשובה – כתוב בהמשך הפסוק – "וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם" – משמע שהתובע "לוקח" את השבועה בתור "תשלום", כלומר הנתבע הוא שנשבע.

                                                                                                                     

                                                                                                                    חלק ג – הדוגמא הראשונה לשבועות המשנה: שכיר נשבע ונוטל

                                                                                                                    א. למה שכיר?

                                                                                                                    (יש פה שתי שאלות: א – למה תיקנו שבועה, ב – אם כבר תיקנו, למה התובע נשבע ולא הנתבע כמו בתורה?)

                                                                                                                    1. "משום כדי חייו"

                                                                                                                      2. דחייה – זה לא מספיק סיבה לתת לתובע להישבע וקונס את בעה"ב, תן לבעה"ב.

                                                                                                                      1. בעה"ב גם מעדיף שהשכיר יישבע – כדי שעוד שכירים ירצו להישכר אצלו.

                                                                                                                        2. דחייה – גם השכירים רוצים שבעה"ב יישבע כדי שיהיו בעלי

                                                                                                                        1. בעה"ב (הנתבע) טרוד ולא בטוח שזוכר אם שילם, לכן נותנים לשכיר (התובע) להישבע.

                                                                                                                          2. [נפרש כתוס' שזו סיבה שעומדת בפנ"ע (לעצם השבועה + שהשכיר נשבע ולא בעה"ב)].

                                                                                                                          שאלות על הסברא:

                                                                                                                          1. A. למה לא למצוא פתרון אחר –
                                                                                                                          2. אם אתה לא סומך על בעה"ב, הוא כמו טוען "שמא", ואילו השכיר טוען "ברי", אז שניתן לשכיר גם בלי שבועה?

                                                                                                                            3. תשובה – השבועה להפיס דעתו של בעה"ב, שלא יחשוב שלוקחים לו שלא בצדק (וגם – שאחרי שהשכיר יישבע אולי גם בעה"ב יתחייס ברצינות וייזכר שבעצם לא שילם).

                                                                                                                            1. שחז"ל יתקנו שישלם לשכיר בפני עדים?

                                                                                                                              2. תשובה – זו טירחה גדולה מדי.

                                                                                                                              1. שיתקנו שצריך לשלם מראש?

                                                                                                                                2. תשובה – לא בעה"ב ולא השכיר רוצים לשלם מראש (בעה"ב – כי אולי אין לו כסף בבוקר (ואולי גם כדי לוודא שיעבוד…), השכיר – שלא יבזבז את כספו במהלך העבודה).

                                                                                                                                 

                                                                                                                                (מה: 1+)

                                                                                                                                1. B. למה יש מקרים בהם השכיר לא יכול להישבע?
                                                                                                                                2. אם הוויכוח הוא לא האם שילם, אלא כמה קצץ (100 או 200) – השכיר לא נשבע אלא המוציא מחברו עליו הראיה (ובעה"ב יישבע שבועת מודה במקצת).

                                                                                                                                  3. הסבר – כי את זה בעה"ב כן זוכר.

                                                                                                                                  1. אם השכיר תבע את שכרו אחר זמנו – לא תיקנו שבועה,
                                                                                                                                    2. (למשל שעבד ביום – זמנו זה כל הלילה, אז אם תבעו רק בבוקר למחרת זה אחר זמנו)

                                                                                                                                    הסבר – שתי סברות שמצטרפות:

                                                                                                                                    1. בעה"ב לא זוכר רק תוך הזמן, אבל אח"כ כיוון שלא רוצה לעבור על "בל תאחר" – סביר שינסה יותר לזכור.

                                                                                                                                      2. (ואמנם גם השכיר לא רוצה לעבור על גזל, אבל לבעה"ב יש שתי סברות לטובתו כנ"ל).

                                                                                                                                      1. חזקה שהשכיר היה מבקש את כספו בזמן – ולכן סביר שאכן שילם לו.

                                                                                                                                        2.  

                                                                                                                                        (מה: שליש)

                                                                                                                                        ב. שמואל, רב, רי"ח (ואולי ר"ל), רמי בר חמא – שבועת השכיר זה רק כשיש לשכיר עדים על עצם השכירות. אבל אם אין לו – בעה"ב נאמן במיגו שיכל לטעון שכלל לא שכר אותו!

                                                                                                                                                    קושיות:

                                                                                                                                        1. רבא – אם כך שגם שומר לא יצטרך להישבע? (תאמין לשומר במיגו שיכל לטעון שכלל לא קיבל לשמור או החזרתי לך)?

                                                                                                                                          2. תשובה – נכון! ואכן צריך להעמיד שנתן לו בשטר, וכך לא יוכל לטעון לא את זה ולא את זה

                                                                                                                                                      (אם מסר לו בעדים – לא צריך להחזיר בעדים,

                                                                                                                                          אבל אם מסר לו בשטר – חייב להחזיר בעדים או לקחת את השטר).

                                                                                                                                          1. רב ששת – יש ברייתא שמביאה את המקרה שבו יש שבועה והמקרה שאין (כמו שראינו) –
                                                                                                                                            2. רישא – כשהוויכוח אם שילם – יש שבועה,
                                                                                                                                            סיפא – כשהוויכוח על כמה קצץ – אין שבועה אלא מהוציא מחברו עליו הראיה.

                                                                                                                                            ונדייק: וכיוון שבסיפא השכיר צריך להביא ראיה, משמע שברישא לא מביא ראיה כלל – גם לא עדים על זה שעבד אצלו!

                                                                                                                                            עונה רנבי"צ: אכן גם ברישא צריך ראיה (עדים ששכרו לעבוד), אבל הברייתא לא הזכירה את זה, כי זה רק ראיה כדי לאפשר לו להישבע (ולא ראיה מוחצת שמאפשרת לו לקבל תשלום), ואילו בסיפא זה ראיה כדי לקבל את התשלום עצמו.

                                                                                                                                             

                                                                                                                                            השיעור שבועות דף מה, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                            0 min
                                                                                                                                          2. שבועות דף מד, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                            לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                                                            ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                                                            ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                                                            רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                            https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_044.mp3

                                                                                                                                            Download

                                                                                                                                            לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                            לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                            להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                             

                                                                                                                                            סיכום הדף יומי, שבועות דף מד

                                                                                                                                            (מג: מעל האמצע – עד מד: סוף פרק שבועת הדיינים)

                                                                                                                                            החידוש של שמואל במשכון

                                                                                                                                            אפשר לדבר על 3 סוגי משכון:

                                                                                                                                            1. לזכרון דברים (ראיה להלוואה).
                                                                                                                                            2. לגביית החוב

                                                                                                                                              3. => משכון בשווי החוב – כרגע מבינים שהוא לגבייה (סוג 2).

                                                                                                                                              1. ובא שמואל ומחדש סוג 3 – אם המשכון זול מהחוב, הוא לא לגבייה אלא להכרחת ההחזר,
                                                                                                                                                2. וכל עוד המלווה לא מחזיר את החוב – הוא לא מקבל שקל, גם לא מה שמעבר למשכון.

                                                                                                                                                (עושים אותו כדי שהלווה ירצה לשלם, וכדי לאפשר גבייה מהיתומים ואחרי שמיטת כספים).

                                                                                                                                                => משכון זול מהחוב – מחדש שמואל שהוא סוג 3.

                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                א. דיונים בדעת שמואל –

                                                                                                                                                1. A. מה יקרה אם נתן שני חפצים כמשכון –

                                                                                                                                                  2. שמואל – כל אחד הוא משכון על הכל,

                                                                                                                                                  ואם איבד אחד – עדיין החוב קיים, ורק אם איבד את שניהם – אז כל החוב הלך.

                                                                                                                                                  רב נחמן ונהרדעי – כל אחד הוא משכון על חצי הלוואה,

                                                                                                                                                  ואם איבד אחד – איבד 500, ואם איבד את השני – איבד הכל.

                                                                                                                                                  1. B. אם נתן חפץ יקר (נסכא – חתיכת כסף), אבל לא בשווי החוב –

                                                                                                                                                    2. תוס' רא"ש ברש"י – גם זה המשכון של שמואל.

                                                                                                                                                    1. C. אם נתן שני חפצים, אחד יקר (נסכא, 400) ואחד זול (קת, 100) –

                                                                                                                                                      2. ר"נ – שמואל מודה שהנסכא לגבייה והקת למשכון,

                                                                                                                                                      אם איבד את הנסכא איבד 400, ואם איבד את הקת איבד את ה600.

                                                                                                                                                      נהרדעי – שניהם המשכון של שמואל, ולכן גם כל אחד כנגד 500.

                                                                                                                                                       

                                                                                                                                                      (מג: שליש תחתון)

                                                                                                                                                      ב. קושיא על שמואל ממשנתנו – שבמשנה מפורש שאם איבד את המשכון איבד רק את שווי המשכון ולא יותר!

                                                                                                                                                      תשובה –

                                                                                                                                                      סתם משכון – כשמואל (סוג 3)

                                                                                                                                                      אבל אם התנו בפירוש שזה לגבייה – אז זה לגבייה כמשנה (סוג 2).[1]

                                                                                                                                                      (מג:

                                                                                                                                                      ג. לימא כתנאי א' –

                                                                                                                                                      המלווה את חברו על המשכון ואבד המשכון –

                                                                                                                                                      ר"א – המלווה פטור על המשכון (בשבועה שלא פשע), וגובה את כל החוב.
                                                                                                                                                      ר"ע – המלווה מאבד את כל החוב.

                                                                                                                                                      במה מדובר –

                                                                                                                                                      הבנה א –

                                                                                                                                                      אם המשכון שווה לחוב – ודאי שזה לגבייה (סוג 2),

                                                                                                                                                      וכרגע ברור לגמרא שבסוג הזה המלווה אחראי (על שווי המשכון)

                                                                                                                                                      אלא המשכון זול מהחוב – ונחלקו בשמואל:

                                                                                                                                                      ר"ע – כשמואל (סוג 3), והמלווה מאבד את כל החוב.

                                                                                                                                                      ר"א – לא כשמואל, אלא סוג 1 – זה רק לזכרון דברים, המלווה לא אחראי (כשומר חינם), וגובה את כל החוב.

                                                                                                                                                      דחייה – הבנה ב –

                                                                                                                                                      כולם חולקים על שמואל (אין דבר כזה סוג 3),
                                                                                                                                                      ובין אם שווה את החוב ובין אם לא – זה משכון לגבייה (סוג 2)[2]

                                                                                                                                                      ובכל זאת נחלקו האם המלווה אחראי! מה המחלוקת:

                                                                                                                                                      1. המחלוקת ברי"צ:
                                                                                                                                                        2. ר"ע – המלווה אחראי, כי קונה את המשכון, כר' יצחק.
                                                                                                                                                        ר"א – לא אחראי, והוא כשומר חינם ופטור!

                                                                                                                                                        דחייה – זה לא קשור לרי"צ,

                                                                                                                                                        כי רי"צ דיבר על משכון אחרי ההלוואה, ובזה כולם מודים לו,
                                                                                                                                                        ואילו כאן המחלוקת במשכון שניתן בשעת ההלוואה.

                                                                                                                                                        1. המחלוקת כמו המחלוקת בשומר אבידה,
                                                                                                                                                          2. כי גם המלווה עושה מצווה בשמירה על המשכון (ריטב"א), ונחלקו אם זה הופך אותו לשומר שכר:
                                                                                                                                                          ר"ע – המלווה שומר שכר (כרב יוסף), ולכן אחראי.
                                                                                                                                                          ר"א – המלווה שומר חינם (כרבה), ולכן לא אחראי.

                                                                                                                                                          דחייה חלקית – גם ר"א יכול להיות כרב יוסף,

                                                                                                                                                          ורק כאן אומר שומר חינם כי זה "מלווה שצריך למשכון" (שוכר אותו ממנו ומנכה מהחוב), ולכן זה כבר לא מצווה ולא נחשב שומר שכר.

                                                                                                                                                          (מד: 6+)

                                                                                                                                                          ד. לימא כתנאי ב' –

                                                                                                                                                          המלווה את חברו על המשכון ונכנסה שמיטה – האם משמט?

                                                                                                                                                          ברור שהסכום ששווה למשכון – אינו משמט, כי זה משכון מסוג 2, ונחשב שהמלווה גבה את החוב בסכום המשכון.

                                                                                                                                                          הדיון הוא כשהמשכון זול מהחוב:

                                                                                                                                                          הבנה א – המחלוקת האם זה מונע שמיטה גם משאר החוב (מעבר לסכום המשכון):

                                                                                                                                                          רשב"ג – גם את השאר זה לא משמט

                                                                                                                                                          כשמואל, שהמשכון הוא כנגד כל החוב (סוג 3)

                                                                                                                                                          ר' יהודה הנשיא – השאר משמט –

                                                                                                                                                          נגד שמואל, אלא המשכון הוא לגבייה (סוג 2), ורק הסכום של המשכון נחשב גבוי

                                                                                                                                                          דחייה – הבנה ב –

                                                                                                                                                          כולם חולקים על שמואל, ואין סוג 3, וברור שמה שמעבר למשכון משמט,

                                                                                                                                                          אלא המחלוקת היא האם זה משמט את סכום המשכון עצמו, בין 2 ל1:

                                                                                                                                                          רשב"ג – כמו שחשבנו, מה שכנגד המשכון לא משמט, כסוג 2 כנ"ל.

                                                                                                                                                          ר' יהודה הנשיא – אפילו כנגד המשכון משמט, כי כיון שזה לא כנגד כל החוב זה הופך לסוג 1 (לזכרון דברים).

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                          לסיכום, האם המלווה אחראי על המשכון (אם נגנב/נאנס) –

                                                                                                                                                          משכון בשווי החוב – משכון 2,

                                                                                                                                                          הוא מונע שמיטה בשווי המשכון,

                                                                                                                                                          האם המלווה אחראי עליו (ברייתא א) – ר"ע אחראי (ש"ש), ר"א לא (ש"ח, ואולי גם הוא מסכים שש"ש, ורק אם נהנה מהמשכון אז ש"ח).

                                                                                                                                                          משכון קטן מהחוב –

                                                                                                                                                          שמואל – זה משכון 3,

                                                                                                                                                          אבל לפי הדחיות שראינו כולם נגד שמואל, אלא  –

                                                                                                                                                          בברייתא א – זה משכון 2, וכאמור בכ"ז נחלקו אם אחראי עליו.

                                                                                                                                                          בברייתא ב – רשב"ג – משכון 2 (ולא משמט בשווי המשכון), ר"י הנשיא – משכון 1 (ומשמט).

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                          הדרן עלך שבועת הדיינים

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                          [1] אגב, בשולחן ערוך פוסק בדיוק להפך (חו"מ עב ב) –

                                                                                                                                                          שבסתם משכון – זה משכון לגבייה ואחראי עליו, ורק אם התנו במפורש שיהיה כשמואל – אז זה כשמואל.

                                                                                                                                                          [2] כך משמע בגירסת רש"י

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                          השיעור שבועות דף מד, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                          0 min
                                                                                                                                                        2. שבועות דף מג, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                                          לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                                                                          ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                                                                          ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                                                                          רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                                          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_043.mp3

                                                                                                                                                          Download

                                                                                                                                                          לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                                          לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                                          להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                          סיכום הדף יומי, שבועות דף מג

                                                                                                                                                          (מב: במשנה עד מג: מעל האמצע)

                                                                                                                                                          חלק א – משנה: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן שבועות התורה
                                                                                                                                                          • עבדים, שטרות, קרקעות, הקדשות

                                                                                                                                                            • ואגב –

                                                                                                                                                            גם אין בהם כפל וארבעה וחמישה,
                                                                                                                                                            וגם לא שייכים בהם דיני שומרים (לא נשבעים אלא פשוט פטורים)

                                                                                                                                                             

                                                                                                                                                            הגבלות –

                                                                                                                                                            1. ר"ש – אם זה קודשים שחייב באחריותן נחשב שלו וכן נשבעים
                                                                                                                                                            2. ר"מ – דברים שמחוברים לקרקע לא נחשבים קרקע (גפנים טעונות) ונשבעים,
                                                                                                                                                              3. וחכמים חולקים – זה קרקע ולא נשבעים.
                                                                                                                                                              • נשבעים רק על דבר שבמידה משקל ומניין, ולכן:

                                                                                                                                                                • התובע: בית מלא מסרתי לך, הנתבע: מה שיש זה מה שנתת – פטור משבועה.

                                                                                                                                                                התובע: עד הזיז מסרתי לך, והנתבע: עד החלון – חייב שבועה (מוב"מ).

                                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                                הגמרא – מקורות וביאורים:

                                                                                                                                                                א.  מקורות לנושאים האגביים:

                                                                                                                                                                הפסוקים (שמות כב) –

                                                                                                                                                                שומר חינם (+כפל לגנב) –

                                                                                                                                                                ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃

                                                                                                                                                                ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃

                                                                                                                                                                ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ׃ {ס}

                                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                                שומר שכר –

                                                                                                                                                                ט – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכׇל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה׃

                                                                                                                                                                י – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם׃

                                                                                                                                                                יא – וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו׃

                                                                                                                                                                יב – אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם׃ {פ}

                                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                                שואל

                                                                                                                                                                יג – וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם׃

                                                                                                                                                                יד – אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ׃ {ס}

                                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                                1. A. לגבי קרקעות עבדים ושטרות – שלא שייכים בכפל, שומר חינם ושומר שכר:
                                                                                                                                                                  2. בשלושתם יש כלל-פרט-כלל, ולכן צריך דומה לפרט –

                                                                                                                                                                  מיטלטל (לאפוקי קרקעות, ועבדים שהוקשו להם)

                                                                                                                                                                  וגופו ממון (לאפוקי שטרות)

                                                                                                                                                                  הפסוקים –

                                                                                                                                                                  בכפל (פסוק ח) –

                                                                                                                                                                  כלל – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע
                                                                                                                                                                  פרט – עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה
                                                                                                                                                                  כלל – עַל־כׇּל־אֲבֵדָה

                                                                                                                                                                  בשומר חינם (ו)

                                                                                                                                                                  כלל – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ
                                                                                                                                                                  פרט – כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים
                                                                                                                                                                  כלל – לִשְׁמֹר

                                                                                                                                                                  בשומר שכר (ט)

                                                                                                                                                                  כלל – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ
                                                                                                                                                                  פרט – חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה
                                                                                                                                                                  כלל – וְכׇל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר

                                                                                                                                                                  1. B. מכפל לומדים גם ל4 ו5 –
                                                                                                                                                                    2. שהרי אם אין כפל זה יהיה 3, ו4, ואין דבר כזה.
                                                                                                                                                                  2. C. בשלושתם כתוב "רעהו" – לאפוקי מהקדש.

                                                                                                                                                                    3.  

                                                                                                                                                                    (מג. רבע)

                                                                                                                                                                    ב. המחלוקת לגבי דבר המחובר לקרקע

                                                                                                                                                                    במשנה – עשר גפנים טעונות מסרתי לך והנתבע מודה ב5:

                                                                                                                                                                    לר"מ – נשבע (כמטלטלין), חכמים – לא נשבע (כקרקע)

                                                                                                                                                                    גמרא – למה ר"מ דיבר על טעונות ולא סרוקות (ריקות) –

                                                                                                                                                                    מסביר רי"ס בר"ח – כי לר"מ העומד להיבצר כבצור דמיין.

                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                    (מג. אמצע)

                                                                                                                                                                    ג. לגבי שצריך דבר שמידה משקל ומניין –

                                                                                                                                                                    במשנה –
                                                                                                                                                                    רישא: התובע: בית מלא מסרתי לך (לא מוגדר), הנתבע: נתת את מה שיש – פטור משבועה.
                                                                                                                                                                    סיפא: התובע: עד הזיז מסרתי לך (לא מוגדר), והנתבע: עד החלון – חייב שבועה (מוב"מ).

                                                                                                                                                                    גמרא – מה אם רק התובע מוגדר והנתבע לא –

                                                                                                                                                                    כלומר, אם התובע אמר בית זה מלא (מוגדר), והנתבע אמר – מה שיש עכשיו (לא קצת מוגדר) –

                                                                                                                                                                    אביי – חייב,

                                                                                                                                                                    רבא – פטור

                                                                                                                                                                    ראיות לרבא:

                                                                                                                                                                    1. מהמשנה (בסיפא) –
                                                                                                                                                                      2. אם חייב, למה כשהמשנה הביאה מקרה שחייב הביאה מקרה מוגדר לגמרי?
                                                                                                                                                                    2. תניא כוותיה –
                                                                                                                                                                      3. הברייתא מביאה מקרים שונים של תביעות מוגדרות ולא מוגדרות ומסיימת:

                                                                                                                                                                      "כללו של דבר – לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין, ויודה לו בדבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין"

                                                                                                                                                                      מה הכלל בא להדגיש – לכאורה את דעת רבא שצריך שגם הנתבע יהיה מוגדר.

                                                                                                                                                                      [ועכשיו נרחיב לגבי הברייתא, נראה 3 מהמקרים:

                                                                                                                                                                      תובע מנורה גדולה, ומודה במנורה קטנה – פטור (ללא ממין הטענה + לא מוגדר (גיליון הש"ס)),
                                                                                                                                                                      אזורה (חגורה) גדולה ואזורה קטנה – פטור כנ"ל,
                                                                                                                                                                      מנורה בת 10 ליטרין ומודה בבת 5 – חייב.

                                                                                                                                                                      ומקשים – אמנם זה מוגדר, אבל עדיין לא ממין הטענה?

                                                                                                                                                                      1. ר' שמואל ברי"צ – מדובר במנורת חוליות שאפשר לקצר ולהאריך ולכן זה ממין הטענה.

                                                                                                                                                                        2. דחייה – אם כך יכלו לכתוב מקרה דומה גם לגבי אזורה (2 מטר, מטר).

                                                                                                                                                                        1. לא חוליות אלא ניתן לגרר את החומר ולהקטין אותה בלי שיראו, בניגוד לחגורה שזה ישאיר סימן.

                                                                                                                                                                          2. (מג. במשנה למטה)

                                                                                                                                                                          חלק ב – משנה: עוד מקרים של מודה במקצת בין מלווה ללווה

                                                                                                                                                                          א. משנה – המלווה את חברו 100 על המשכון ואבד המשכון, ומתווכחים כמה היה שווה המשכון –

                                                                                                                                                                          רישא – המלווה תובע את הלווה (ההלוואה 100, המשכון 50, ותובע 50) –

                                                                                                                                                                          והלווה –

                                                                                                                                                                          1. המשכון 100 – כופר בכל ופטור.
                                                                                                                                                                          2. המשכון 75 – מודה במקצת (25) וחייב.

                                                                                                                                                                            3. סיפא – הלווה תובע את המלווה (ההלוואה 100, המשכון 200, תחזיר לי 100) –

                                                                                                                                                                            והמלווה –

                                                                                                                                                                            1. המשכון 100 – כופר בכל ופטור.
                                                                                                                                                                            2. המשכון 120 – מודה במקצת (20) וחייב.

                                                                                                                                                                              3.  

                                                                                                                                                                              (מג: 1+)

                                                                                                                                                                              ב. ומסיימת המשנה – "מי נשבע – מי שהפקדון אצלו (המלווה)"

                                                                                                                                                                              שמא יישבע הלווה, ואז המלווה פתאום ימצא את הפקדון – והלווה מסתכן שייתפס בשבועת שקר, או שבועת שווא (שהרי אם נמצא הפקדון השבועה מיותרת).

                                                                                                                                                                              גמרא – על מה מדובר –

                                                                                                                                                                              אם על השבועה בסיפא – ודאי שהמלווה (=הנתבע) נשבע.

                                                                                                                                                                              אלא על השבועה ברישא – שהלווה מודה במקצת, ויש שני פירושים:

                                                                                                                                                                              שמואל – הכוונה שמעבירים את השבועה מהלווה אל המלווה.

                                                                                                                                                                              רב אשי – הכוונה שהמלווה נשבע ראשון שאינה בידו, ואז הלווה נשבע שבועת מודה במקצת.

                                                                                                                                                                               

                                                                                                                                                                              השיעור שבועות דף מג, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                                              0 min
                                                                                                                                                                            3. שבועות דף מב, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                                                              לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                                                                                              ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                                                                                              ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                                                                                              רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                                                              https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_042.mp3

                                                                                                                                                                              Download

                                                                                                                                                                              לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                                                              לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                                                              להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                                                               

                                                                                                                                                                              סיכום הדף יומי, שבועות דף מב

                                                                                                                                                                              (מא: 8- עד מב: במשנה)

                                                                                                                                                                              חלק א – המשך מקרים בהם הלווה מכחיש
                                                                                                                                                                              • המלווה תובע מאה, הלווה – להד"מ, ובאו עדים שלווה ופרע

                                                                                                                                                                                • רבא – פטור, שהרי העדים שמעידים שלווה מעידים שפרע

                                                                                                                                                                                אביי – חייב, כי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, והודאת בעל דין כמאה עדים.

                                                                                                                                                                                • המלווה תובע מאה, הלווה – פרעתי לך בפני פלוני ופלוני, והם אמרו להד"ם

                                                                                                                                                                                  • רב ששת – הלווה הוחזק כפרן, וכבר לא יכול לומר שפרע

                                                                                                                                                                                  רבא – לא הוחזק כפרן, כי יכול לטעות בזה

                                                                                                                                                                                  • המלווה תובע 600, הלווה – החזרתי לך ב100 קבי עפצי שכל אחד שווה 6,
                                                                                                                                                                                    • המלווה מביא עדים שכל אחד היה ששווה רק 4, ואז הלווה אומר – אה נכון, אבל אח"כ החזרתי לך עוד 200.

                                                                                                                                                                                    רבא – הוחזק כפרן ולא נאמן,

                                                                                                                                                                                    והרי במקרה הקודם אמר שלא הוחזק כפרן?

                                                                                                                                                                                    הסבר – כאן מצופה שיזכור כמה העפצי היו שווים.

                                                                                                                                                                                    • המלווה תובע מאה ויש לו שטר, הלווה אומר שפרע וגם המלווה מודה שפרע,
                                                                                                                                                                                      • אבל אומר המלווה – היו שתי הלוואות, ומה שפרעת היה על החוב השני שהיה בלי שטר (עובדה שהשטר עדיין אצלי!)

                                                                                                                                                                                      ר"נ – איתרע שטרא (הורע השטר), והלווה מנצח

                                                                                                                                                                                      רב פפא – השטר בסדר, והמלווה מנצח

                                                                                                                                                                                      הערות:

                                                                                                                                                                                      1. במקרה דומה (של עסקת שוורים), שהלווה אומר שהחזיר ליד השוורים – שם מודה רב פפא שברור שמה שהחזיר היה על השטר עם השוורים ולא על חוב אחר, ואיתרע שטרא.
                                                                                                                                                                                      2. להלכה –
                                                                                                                                                                                        3. רב פפי (כרב פפא) – לא איתרע שטרא,
                                                                                                                                                                                        רב ששת בן רב אידי (כר"נ) – איתרא שטרא, וכן הלכה.
                                                                                                                                                                                      3. כל זה כשיש עדים שפרע משהו,
                                                                                                                                                                                        4. אבל אם אין עדים – המלווה נאמן במיגו שיכל לומר שהלווה לא פרע כלום.
                                                                                                                                                                                        • באמצע)
                                                                                                                                                                                        • הלווה אמר למלווה בשעת ההלוואה – אתה תהיה נאמן עלי לומר שלא פרעתי
                                                                                                                                                                                          1. אח"כ הלווה פרע בפני עדים, והמלווה מכחיש.

                                                                                                                                                                                            2. אביי ורבא  – המלווה צודק, שהרי הלווה נתן לו נאמנות

                                                                                                                                                                                            רב פפא – הלווה צודק, שלא התכוון שהמלווה יהיה נאמן יותר מעדים.

                                                                                                                                                                                             

                                                                                                                                                                                            1. אם אמר – אתה נאמן עלי כ2 עדים –
                                                                                                                                                                                            2. אם פרע בפני עדים – לפי כולם המלווה נאמן.
                                                                                                                                                                                            3. אם פרע בפני 3 עדים –

                                                                                                                                                                                              4. רב פפא – הלווה נאמן, כי 3>2.

                                                                                                                                                                                              רב הונא בדר"י – עדיין המלווה נאמן, כי תרי כמאה (ברגע שיש 2 עדים, זה לא משנה כמה יש).

                                                                                                                                                                                              1. ואם אמר – אתה נאמן כ3 עדים, ופרע בפני 4 –

                                                                                                                                                                                                2. לפי כולם הלווה נאמן (כי כיוון שהזכיר מספר גדול מ2, משמע שזה בדווקא)

                                                                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                                                                (מב. רבע תחתון)

                                                                                                                                                                                                חלק ב – שבועה בחרש שוטה וקטן
                                                                                                                                                                                                • לא נשבעים על טענתם –

                                                                                                                                                                                                  • מקור – "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים…" – איש ולא קטן

                                                                                                                                                                                                  (יש מפרשים שדווקא בשבועת מודה במקצת (ועד אחד), אבל בשבועת השומרים – נשבעים)

                                                                                                                                                                                                  • "אבל נשבעין לקטן ולהקדש" –

                                                                                                                                                                                                    • והרי אמרנו שלא?

                                                                                                                                                                                                    תשובות:

                                                                                                                                                                                                    1. רב – כאן זה קטן שתובע את חוב אביו (כך שזה כן "כי יתן איש", כי אבא שלו נתן), והנתבע מודה במקצת, ויש בזה מחלוקת:

                                                                                                                                                                                                      2. חכמים – פטור משבועה,

                                                                                                                                                                                                      ראב"י – חייב שבועה, ומשנתנו כראב"י.

                                                                                                                                                                                                                                                      הערות:

                                                                                                                                                                                                      1. הסבר המחלוקת:[1]
                                                                                                                                                                                                        2. הסברא של שבועת מוב"מ (לרבה) היא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולכן כשאומר חצי – אין לו מיגו שיכל לכפור בכל כי אולי באמת משקר ולא היה מעיז לכפור בכל.

                                                                                                                                                                                                        (ולמה לא חוששים שגם ישבע לשקר? כי אולי אינו שקרן, אלא רק רוצה לדחות מעט את הפירעון, ולא ישבע בשביל זה לשקר).

                                                                                                                                                                                                        המחלוקת היא האם מעיז פניו כלפי הבן –

                                                                                                                                                                                                        ראב"י – גם לא מעיז, ולכן גם שם יש שבועת מוב"מ.

                                                                                                                                                                                                        רבנן – כן, לכן אין שבועת מוב"מ, כי יש לו מיגו שיכל לכפור בכל ("משיב אבידה").

                                                                                                                                                                                                        (מב. שליש)

                                                                                                                                                                                                        1. קשה – הרי ברישא של משנתנו (לח.) מפורש קטן שתובע חוב אביו – הנתבע לא חייב שבועה!

                                                                                                                                                                                                          2. תשובה – שם התובע טוען רק שמא, ובזה לפי כולם הנתבע מעיז פניו, והוא כמשיב אבידה ופטור.

                                                                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                                                                          1. שמואל – זה לא קטן שתובע (ששם אכן פטור, כחכמים),
                                                                                                                                                                                                            2. אלא להפך – המלווה בא עם שטר שהלווה כסף לאבא של הקטן, ומחדשת המשנה שהמלווה צריך להישבע וליטול
                                                                                                                                                                                                          2. והרי יש כבר דין כזה במשנה (מה.) – שכשנפרעים מיתומים עם שטר צריכים להישבע?

                                                                                                                                                                                                            3. תשובה – השמיעו פעמיים כדי להבהיר שזה אפילו כשנפרעים מיתומים גדולים (וכל שכן מקטנים).

                                                                                                                                                                                                            1. להסבר זה גם נבין את המשך המשנה שלנו – "אבל נשבעין לקטן ולהקדש" –
                                                                                                                                                                                                              2. שגם בזה הכוונה שאם הלווה הקדיש נכסים שמשועבדים למלווה, כשהמלווה תובע את ההקדש, המלווה צריך להישבע שהשטר לא פרוע.

                                                                                                                                                                                                              והרי גם את זה אפשר כבר ללמוד מהמשנה במה. – שכשהמלווה גובה ממשועבדים צריך להישבע?

                                                                                                                                                                                                              תשובה – היינו חושבים שכשגובה מהדיוט, אפילו אם הלווה טוען שהשטר לא פרוע, יש חשש שהמלווה והלווה עשו קנוניא.

                                                                                                                                                                                                              אבל כשגובה מההקדש, אולי נאמר שלא חוששים שעשו קנוניא נגד ההקדש (ושאם הלווה אומר שלא פרע – נאמין לו ויגבה מההקדש בלי שבועה)[2]?
                                                                                                                                                                                                              קמ"ל שחוששים לקנוניא גם על הקדש וצריך שבועה.

                                                                                                                                                                                                              והרי רב הונא – אם שכיב מרע אמר שחייב לראובן, ושהנתן את הנכסים שלו להקדש – לא חוששים לקנוניא,

                                                                                                                                                                                                              תשובה – שם זה דווקא בשכיב מרע, שאין אדם חוטא ולא לו.

                                                                                                                                                                                                               

                                                                                                                                                                                                              [1] תחילה הגמרא מנסה שני הסברים אחרים למחלוקת:

                                                                                                                                                                                                              1. אם מדובר שהלווה מודה מעצמו (בלי שהיתה תביעה) – לפי כולם פטור (כמשיב אבידה).
                                                                                                                                                                                                              2. אם מדובר בגדול שתובע – לפי כולם הנתבע חייב שבועה.
                                                                                                                                                                                                              אלא מדובר כמו שאמרנו – בקטן שתובע חוב אביו.

                                                                                                                                                                                                              [2] אם הלווה לא טוען כלום, אז בור לי שגם לפי ההווה אמינא צריך להישבע להקדש, כי אולי השטר פרוע ואי אפשר לדעת. הווה אמינא היא לגבי מקרה שהלווה טוען שלא פרע, שאז לכאורה אין מה לחשוש, קמ"ל שבכ"ז חוששים לקנוניא.

                                                                                                                                                                                                              השיעור שבועות דף מב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                                                                              0 min
                                                                                                                                                                                                            2. שבועות דף מא, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                                                                                              לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                                                                                                                              ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                                                                                                                              ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                                                                                                                              רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                                                                                              https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_041.mp3

                                                                                                                                                                                                              Download

                                                                                                                                                                                                              לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                                                                                              לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                                                                                              להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                                                                                               

                                                                                                                                                                                                              סיכום הדף יומי, שבועות דף מא – פרק שבועת הדיינים

                                                                                                                                                                                                              (מ: 11- עד מא:

                                                                                                                                                                                                              חלק א – שבועת היסת

                                                                                                                                                                                                              למדנו במשנה שאם כפר בכל – פטור משבועה מהתורה, אבל מחדש רב נחמן – מדרבנן כן משביעים אותו (שבועת היסת),

                                                                                                                                                                                                              א. סברא – כי חזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו, ואמנם גם יש חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אבל אולי רק מנסה להרוויח זמן עד שישיג את הכסף (הראיה – הכופר בהלוואה כשר לעדות, כי אינו שקרן אלא רק ניסה להרוויח זמן).

                                                                                                                                                                                                              ב. באיזה מקרה משביעים –

                                                                                                                                                                                                              גירסא א – גם כשכופר בעצם ההלוואה

                                                                                                                                                                                                              גירסא ב – רב חביבא – דווקא כשמודה שהיה חייב ורק טוען ששילם (הסיפא – שהתובע בא אליו עם עדים ואמר מנה לי בידך ואמר לו הן, ואז למחרת טוען שכבר שילם).

                                                                                                                                                                                                              (מא. 3+)

                                                                                                                                                                                                              ג. מה ההבדל בין שבועה דרבנן (שבועת היסת) לשבועה דאורייתא (מודה במקצת)?

                                                                                                                                                                                                              1. מיפך שבועה –
                                                                                                                                                                                                                2. שבדרבנן הלווה יכול לומר למלווה – תישבע אתה ותיטול, ובדאורייתא לא.

                                                                                                                                                                                                                דחייה חלקית – למר בר רב אשי גם בדאורייתא הופכים.

                                                                                                                                                                                                                1. לרדת לנכסיו –
                                                                                                                                                                                                                  2. שאם מסרב להישבע – בדאורייתא יורדים לנכסיו ובדרבנן לא.

                                                                                                                                                                                                                  [אז מה כן עושים?

                                                                                                                                                                                                                  1. משמטינן ליה (נידוי) עד שישבע או ישלם.
                                                                                                                                                                                                                  2. רב אשי – מנדים רק 30 יום, מלקים אותו, ואח"כ מוותרים].

                                                                                                                                                                                                                  דחייה חלקית – לרי"ס גם בדרבנן יורדים לנכסיו.

                                                                                                                                                                                                                  1. במקרה שכנגדו (הנתבע) חשוד על השבועה –

                                                                                                                                                                                                                    2. בדאורייתא – הופכים והתובע ישבע ויטול, בדרבנן לא הופכים והנתבע פטור

                                                                                                                                                                                                                    (כי היפוך שבועה זו תקנה, וגם שבועת היבת היא תקנה, ולא עושים תקנה לתקנה).

                                                                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                                                                    (מא. שליש תחתון)

                                                                                                                                                                                                                    (אגב שבועת היסת, נראה עכשיו מקרה הפוך שדווקא הלווה דורש שבועה מהמלווה)

                                                                                                                                                                                                                    חלק ב – למלווה יש שטר, והלווה טוען שכבר שילם ולא לקח את השטר –

                                                                                                                                                                                                                    רב פפא: סתם כך – צריך לשלם, אבל אם דורש שהמלווה ישבע – המלווה צריך להישבע!

                                                                                                                                                                                                                    שואל רב אחא בריה דרבא – אם כן מה החידוש בפוגם את שטרו (שהמלווה מודה שחלק מהשטר פרוע) שצריך להישבע?

                                                                                                                                                                                                                    רב אשי –

                                                                                                                                                                                                                    בלא פוגם – רק אם הלווה דורש שיישבע.
                                                                                                                                                                                                                    בפוגם את שטרו – בי"ד דורש שבועה,

                                                                                                                                                                                                                    (וכשלא פגם –

                                                                                                                                                                                                                    אם התובע תלמיד חכם – לא משביעים אותו, כי זה לא מכובד, ומפסיד
                                                                                                                                                                                                                    (אא"כ רוצה להישבע (רא"ש)).

                                                                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                                                                    (מא. 4-)

                                                                                                                                                                                                                    חלק ג – המלווה את חברו בעדים – האם צריך לפורעו בעדים

                                                                                                                                                                                                                    א. הדעות

                                                                                                                                                                                                                    גירסא א –

                                                                                                                                                                                                                    רב יהודה א – צריך לפורעו בפני עדים

                                                                                                                                                                                                                    (כי כיוון שהלווה לו בעדים, הראה שלא סומך עליו, ונחשב כאילו התנה שיפרע בעדים)

                                                                                                                                                                                                                    שמואל א – לא צריך

                                                                                                                                                                                                                    [רשב"א –

                                                                                                                                                                                                                    a. עקרונית צריך,
                                                                                                                                                                                                                    b. אבל יכול לומר לו – פרעתי בפני פלוני ופלוני והם במדינת הים,
                                                                                                                                                                                                                    c. כיוון שכך, גם יכול לומר – פרעתי שלא בפני עדים, מיגו שיכולתי לומר שפרעתי בפניהם].

                                                                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                                                                    גירסא ב (מקלה על הלווה) –

                                                                                                                                                                                                                    רב יהודה ב – לא צריך,

                                                                                                                                                                                                                    אא"כ התנה בפירוש שיפרע בעדים.

                                                                                                                                                                                                                    שמואל ב – לא צריך,

                                                                                                                                                                                                                    ואפילו אם התנה – יכול לומר שפרע בפני פלוני ופלוני והם במדינת הים. (כאן לא יכול להשתמש במיגו שיאמין לו שפרע גם בלי עדים, כי סוף סוף לא קיים את התנאי שלפרוע בפני עדים).

                                                                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                                                                    ב. שתי קושיות מהמשנה –

                                                                                                                                                                                                                    אם המלווה בא ללווה באמצע תקופת ההלוואה עם עדים והזכיר לו על ההלוואה, הלווה הסכים, ולמחרת טוען שהחזיר בלי עדים:

                                                                                                                                                                                                                    אם כשהזכיר לו לא דרש שיחזיר בעדים – הלווה נאמן.

                                                                                                                                                                                                                    זה כשמואל א, וכרב יהודה ב)

                                                                                                                                                                                                                    אך קשה על רב יהודה א שאמר שלא נאמן.

                                                                                                                                                                                                                    תשובה – צריך לחלק:

                                                                                                                                                                                                                    כשהלווה לו בעדים – מראה שלא סומך עליו, וצריך לפורעו בעדים
                                                                                                                                                                                                                    כשבא באמצע ההלוואה – לא מראה שלא סומך עליו ולכן נאמן.

                                                                                                                                                                                                                    אם דרש עדים – הלווה לא נאמן.

                                                                                                                                                                                                                    זה כמו כולם בגירסה א, וכרב יהודה בגירסה ב,

                                                                                                                                                                                                                    אך קשה על שמואל בגירסה ב שאמר שנאמן.

                                                                                                                                                                                                                    (מא: שליש)

                                                                                                                                                                                                                    תשובה – זאת מחלוקת תנאים מפורשת:

                                                                                                                                                                                                                    "בעדים הלוויתיך בעדים פרע לי" –
                                                                                                                                                                                                                    חכמים – לא נאמן – כשאר הדעות
                                                                                                                                                                                                                    רי" ב"ב – יכול לומר שפרע והעדים במדינת הים – כשמואל ב

                                                                                                                                                                                                                    דוחה רב אחא – אולי לא מדובר שדרש עדים מראש או באמצע,

                                                                                                                                                                                                                    אלא שפשוט בא ותובע אותו ואומר "למה שאאמין לך שפרעת בלי עדים" –

                                                                                                                                                                                                                    חכמים – נאמן (כשמואל א, רב יהודה ב)

                                                                                                                                                                                                                    ר"י ב"ב – לא נאמן (כרב יהודה א)

                                                                                                                                                                                                                    אבל אם דרש עדים – אולי לפי כולם לא נאמן (וקשה על שמואל ב)

                                                                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                                                                    מא: באמצע

                                                                                                                                                                                                                    ג. פסק ההלכה של רבא – המלווה את חברו בעדים –

                                                                                                                                                                                                                    מחלוקת קיצונית:

                                                                                                                                                                                                                    רב פפי – צריך לפורעו בעדים (רב יהודה א)

                                                                                                                                                                                                                    רב פפא – לא צריך, ואפילו אם דרש בפירוש יכול לומר שפרע והם במדינת הים (כשמואל ב).[1]

                                                                                                                                                                                                                     

                                                                                                                                                                                                                    ד. מקרים שדרש עדים ספציפיים

                                                                                                                                                                                                                    1. תפרע לי בפני ראובן ושמעון, ואומר שפרע בפני אחרים והלכו למדינת הים –
                                                                                                                                                                                                                      2. (נפרש כרשב"א שכל זה בהנחה שגם אם דרש עדים, נאמן לומר שפרע בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים)

                                                                                                                                                                                                                      אביי – נאמן (מניחים שהמלווה לא התכוון דווקא אליהם, אלא כי היו זמינים)

                                                                                                                                                                                                                      רבא – לא נאמן (כי התכוון דווקא אליהם, בדיוק בשביל שלא יוכלו לטעון שהלכו למדינת הים)

                                                                                                                                                                                                                      1. תפרע לי בפני תלמידי חכמים,
                                                                                                                                                                                                                        2. ופרע לו שלא בפני עדים כלל, והמלווה מסכים שפרע אלא שאיבד את הכסף,
                                                                                                                                                                                                                        וטוען שכיוון שהלווה לא קיים את התנאי, המלווה קיבל את הכסף רק כפקדון ולא כהחזר, והוא שומר חינם ופטור.

                                                                                                                                                                                                                        אך דחה אותו רב נחמן – ההחזר נחשב החזר, כי כיוון שאתה מודה – כבר אין צורך שיפרע בפני עדים.

                                                                                                                                                                                                                        והוסיף בדרך הלצה – אם אתה מתעקש על תלמידי חכמים – לך תביא את הכסף שאבד והוא יחזיר לך שוב בפני ובפני רב ששת…

                                                                                                                                                                                                                         

                                                                                                                                                                                                                        [1] יש גורסים שלא נאמן, כלומר כרב יהודה ב.

                                                                                                                                                                                                                        השיעור שבועות דף מא, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                                                                                        0 min
                                                                                                                                                                                                                      2. שבועות דף מ, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                                                                                                        לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

                                                                                                                                                                                                                        ומרדכי בן אליעזר הכהן ז"ל

                                                                                                                                                                                                                        רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                                                                                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_40.mp3

                                                                                                                                                                                                                        Download

                                                                                                                                                                                                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                                                                                                        לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                                                                                                        להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                                                                                                         

                                                                                                                                                                                                                        סיכום הדף יומי, שבועות דף מ – פרק שבועת הדיינים

                                                                                                                                                                                                                        (מ. באמצע עד מ: 11-)

                                                                                                                                                                                                                         

                                                                                                                                                                                                                        המשך מודה במקצת – תזכורת –

                                                                                                                                                                                                                        שמואל – צריך תביעה של 2 כסף

                                                                                                                                                                                                                        רב – צריך כפירה של שתי כסף (והתביעה שתי כסף + פרוטה)

                                                                                                                                                                                                                         

                                                                                                                                                                                                                        חלק א – שמואל: בניגוד למודה במקצת שצריך תביעה של שתי כסף, בשבועת עד אחד חייב גם בתביעת שווה פרוטה

                                                                                                                                                                                                                        כי המקור של שבועת עד אחד הוא – לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת" (דברים יט, טו), ומדייקם – לעוון אינו קם (עונש או ממון), אבל קם לשבועה,

                                                                                                                                                                                                                        ומכאן לומדת הברייתא – יש קשר בין חיוב ממון ע"י עדים לחיוב שבועת עד אחד, וכמו שזה בשווה פרוטה גם זה בשווה פרוטה.

                                                                                                                                                                                                                         

                                                                                                                                                                                                                        (מ. שליש תחתון)

                                                                                                                                                                                                                        חלק ב – טענו חיטים ושעורים, והודה בשעורים

                                                                                                                                                                                                                        א. הדעות

                                                                                                                                                                                                                        שמואל – חייב

                                                                                                                                                                                                                        (ונזכיר שכך הסביר את המקרה שטענו כסף ופרוטה והודה בפרוטה – שחייב).

                                                                                                                                                                                                                        ר' יוחנן –

                                                                                                                                                                                                                        רי"צ – גם רי"ח מסכים (והגמרא מעירה שא"א לדעת מכך האם גם ר"ל מסכים או חולק)

                                                                                                                                                                                                                        (מ: רבע עליון)

                                                                                                                                                                                                                        ר' חייא בר אבא – רי"ח חולק ופטור.

                                                                                                                                                                                                                         

                                                                                                                                                                                                                        ב. ראיות שחייב:

                                                                                                                                                                                                                        (את שתי הראיות הראשונות הגמרא מביא גם בעמוד א כראיה לשמואל שחייב, ואז שוב בעמוד ב זה כקושיא על רי"ח שאמר שפטור)

                                                                                                                                                                                                                        1. משנתנו – טענו חיטין והודה בשעורין –
                                                                                                                                                                                                                          2. ת"ק – פטור, ר"ג – חייב.

                                                                                                                                                                                                                          ונדייק – דווקא כאן לת"ק פטור,

                                                                                                                                                                                                                          אבל אם יהיה המקרה שלנו (טענו בשניהם והודה באחד) – חייב.

                                                                                                                                                                                                                          דחייה – גם בזה ת"ק פוטר,

                                                                                                                                                                                                                          ולמה המשנה דיברה על המקרה הפחות מחודש? להודיעך כוחו של ר"ג – שאפילו בזה מחייב.

                                                                                                                                                                                                                          1. משנתנו – טענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות או בכלים – פטור (כי אין שבועה על כפירת או הודאת קרקעות),

                                                                                                                                                                                                                            2. ונדייק – דווקא כאן פטור,

                                                                                                                                                                                                                            אבל אם טענו כלים וכלים והודה באחד מהם – חייב.

                                                                                                                                                                                                                            דחייה – גם בכלים וכלים פטור,

                                                                                                                                                                                                                            והסיבה שהמשנה דיברה על קרקעות זה בשביל ההמשך – שאם הודה בקמצת הכלים חייב, כי זוקקים נכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות להישבע עליהם.

                                                                                                                                                                                                                            והרי דין זוקקין נלמד כבר (במשנה קידושין כו.)?

                                                                                                                                                                                                                            תשובה – שם זה בדרך אגב (אגב זה שגם לגבי מעשי קניין יש דין של זוקקין).

                                                                                                                                                                                                                             

                                                                                                                                                                                                                            (נדלג מ-מ: רבע עליון עד מתחת לאמצע (נדלג על דעת רי"ח ועל הבאת שתי הראיות שוב))

                                                                                                                                                                                                                            1. ר' אבא בר ממל מברייתא – טענו שור והודה לו בשה פטור, אבל טענו שור ושה והודה באחד מהם חייב!

                                                                                                                                                                                                                              2. תשובה –

                                                                                                                                                                                                                              1. זה ר' גמליאל ממשנתנו, שכלל לא מצריך ממין הטענה (במשנתנו – שטענו חיטים והודה בשעורים חייב).

                                                                                                                                                                                                                                2. דחייה – אז למה טענו שורה והודה בשה פטור?

                                                                                                                                                                                                                                 

                                                                                                                                                                                                                                1. אלא זה אדמון משנתנו, שאכן סובר כשמואל שחייב, אבל לחכמים פטור.

                                                                                                                                                                                                                                  2. המקרה במשנה: טענו כדי שמן והודה לו בקנקנים – רבנן פטור, אדמון חייב,

                                                                                                                                                                                                                                  והגמרא מבינה[1] שהמחלוקת היא המקרה שלנו – שטענו כדים + שמן, והודה רק בכדים ריקים (=קנקנים).
                                                                                                                                                                                                                                  שמשנה

                                                                                                                                                                                                                                  (מ: שליש תחתון)

                                                                                                                                                                                                                                  ג. רב ענן – שמואל (לפי דעתו שחייב) – אם התחיל התובע לומר חיטים ושוערים, אך לפני שהספיק לומר שעורים מיהר הנתבע להודות בשעורים

                                                                                                                                                                                                                                  אם נראה כמערים – חייב,

                                                                                                                                                                                                                                  אם זה היה בתמימות – פטור.

                                                                                                                                                                                                                                   

                                                                                                                                                                                                                                  (ואגב – עוד דין של רב ענן שמואל

                                                                                                                                                                                                                                  (לגבי החלק הראשון, שלפי שמואל הטענה צריכה להיות שתי כסף)

                                                                                                                                                                                                                                  טענו שני מחטין והודה באחת – חייב,

                                                                                                                                                                                                                                  אפילו שאמרנו שצריך תביעת שתי מעות כסף, בכלים חייב גם בלי זה (כמו שראינו אתמול – כי "כלים" מיותר – "כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר…" (שמות כב, ו).

                                                                                                                                                                                                                                   

                                                                                                                                                                                                                                  חלק ג – רב פפא – להלכה – בשני הנושאים שראינו

                                                                                                                                                                                                                                  טענו כלים ופרוטה –

                                                                                                                                                                                                                                  הודה בכלים וכפר בפרוטה – פטור

                                                                                                                                                                                                                                  כי הלכה כרב שצריך לכפור בשתי כסף.

                                                                                                                                                                                                                                  הודה בפרוטה וכפר בכלים – חייב,

                                                                                                                                                                                                                                  כי כפר בשתי כסף (או בכלים שזה כמו שתי כסף, כאמור),

                                                                                                                                                                                                                                  וכי הלכה כשמואל שטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהם – חייב.

                                                                                                                                                                                                                                   

                                                                                                                                                                                                                                  [1] כמו ההווה אמינא בגמרא בכתובות קח:.

                                                                                                                                                                                                                                  השיעור שבועות דף מ, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                                                                                                  0 min

                                                                                                                                                                                                                                About הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

                                                                                                                                                                                                                                From the publisher's feed

                                                                                                                                                                                                                                הדף היומי - באתר זה תוכלו לשמוע וצפות בשיעורי דף יומי קצרים וברורים במיוחד, בכ13 דקות לדף גמרא.