הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כט. במשנה – ל. במשנה)

משנה –

דוגמאות במשנה:

נשבע שלא: יעיד, יעשה סוכה, יטול לולב, יניח תפילין

הדין:

במזיד – מלקות, בשוגג – פטור[1]

(בניגוד לשבועת ביטוי עליה דיברנו בתקופה האחרונה ששם בשוגג חייב קרבן עולה ויורד)

גמרא –

א. לגבי דבר הידוע (אבן שהוא זהב)

עולא – דווקא שזה ידוע ל3 בני אדם.

ב. לגבי הניסוח המוזר בגמל פורח באוויר – נשבע "אם לא ראיתי גמל פורח באוויר" –

תשובות:

ג. שואל רבינא – למה זה שבועת שווא, הרי אולי מתכוון לציפור, והוא קורא לה גמל?

תשובה – בשבועות הולכים לפי המשמעות הפשוטה של דבריו, ולא לפי פירושים מוזרים שחושב בליבו.

שתי קושיות מברייתא אחת:

ולמה צריך לומר זאת? כנראה כי אחרת יטענו שנשבעו לפי מה שבליבם (ברישא – יטען שהזוזים עליהם נשבע התכוון שהם חתיכות עץ, ובסיפא – יאמרו שאמנם נשבעו לקיים את דברי האלוה – אבל התכוונו לאלוה של ע"ז!)

מכאן שאם לא יזהירו אותו – יוכל לומר שנשבע על דעת עצמו (ובמקרה שלנו – קרא לציפור גמל).

תשובות – אכן הולכים לפי המשמעות הפשוטה, ולא יכול לטעון שהתכוון למה שבליבו, ולמה שם בכל זאת הזהירו אותו – כי:

ברישא – שמא אכן נתן מעות אבל בתחכום של הסיפור של הקנה אצל רבא.

בסיפא –

כי אם ישביע כך, יוכלו לענות שהתכוונו ל:

כאן הגמרא נתקעת,

אלא שיש כאן סיבה אחרת לאזהרה –

(כט: 2+)

ד. לגבי הדוגמה במשנה – ראיתי נחש שנראה כמו קורת בית הבד

והרי יש נחש גדול כזה?

הכוונה שהיו לו חריצים על הגב (ולא רק על הגחון) כמו קורת בית הבד.

ה. לגבי הדוגמה במשנה – נשבע לאכול כיכר (שבועת ביטוי) ואז נשבע שלא לאכול אותה (שבועת שווא, כי כבר מושבע לאכול וזה כנשבע נגד מצווה) –

אם אכל – עבר על שבועת השווא

לא אכל – עבר על שבועת הביטוי לאכול.

גמרא – ולמה לא חייב גם על שבועת השווא? (אפילו שקיים אותה, היא עדיין נגד מצווה!)

תשובה – אכן הכוונה שחייב על שניהם (שבועת ביטוי + שבועת שווא).

(כט: במשנה)

לגבי מתי חייבים אין הבדל בין שתי השבועות:

מי שייך לדין: גם במצבים של פסולי עדות –

נוהגים באנשים ונשים, קרובים ורחוקים, כשרים ופסולים

השבועה:

איפה נשבעו – ונוהגים גם בפני בי"ד וגם מחוץ לבי"ד

דווקא בנשבע מפי עצמו (שהוציא בפיו)

ובסיום המשנה – גם אם אמר אמן זה נחשב ("משביעך אני", ואמר אמן).

[זה אגב  בניגוד לשבועת העדות (ל.) ושבועת הפקדון (משנה לו:) שחייב גם בפי אחרים, שלא אמר כלום אלא השני ניסה להשביעו והוא פשוט לא התייחס ודבק בעמדתו].

אבל לגבי העונשים יש הבדל:

שבועת ביטוי – במזיד מלקות, בשוגג קרבן עולה ויורד

א. מקור מאישה סוטה: "ואמרה האישה אמן אמן".

ב. ראיות מהתנאים:

לגבי שבועת העדות (שנשבע שלא יודע להעיד) – דעת ר"מ:

אם נשבע מפי עצמו – חייב גם שלא בפני בי"ד,

אם נשבע מפי אחרים –

במשנה (ל.) – רק בפני בי"ד

צריך לומר שהכוונה שלא אמר אמן,

בברייתא – גם שלא בפני בי"ד

צריך לומר שהכוונה שאמר אמן.

(כט: 9-)

ברישא – צריך דווקא מפי עצמו (ולא מפי אחרים)

בסיפא – אם ענה אמן זה נחשב.

יוצא: עניית אמן = מפי עצמו.

ג. אם זה כבר בתנאים – מה חידש שמואל שזה נחשב אמן?

תשובה – הוא לא חידש, רק לימד שכך יש לדייק מהמשניות הנ"ל.

הדרן עלך שבועות שתים

[1] תזכורת:

השיעור שבועות דף כט, גמרא הדף היומי – עוד לא מוכן הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כז: 6- עד כט. במשנה)

סוגיות אגב –

(עוד אמירה של רבא לגבי שאלה על שבועה, שבמהלך הדיון נזכיר שוב את המקרה של שתי נזירויות)

א. ביאור דברי רבא

מקשה רב אחא בריה דרבא – למה כזית,

העקרונות:

רב אחא בריה דרבא מניח – סברת רבא היא שלא יכול להישאל אחרי שכבר התחייב קרבן,

השאלה והתשובות:

מצד אחד – אם אמר "לא אוכל" – למה אתה מקל להישאל עד הכזית האחרון – חייב כבר אחרי כזית ראשון?

אך עונה הגמרא – כי ההישאלות תתיר לו את שאר הכיכר בעתיד, ומתוך זה גם את העבר.

(ואם נשאר פחות מכזית – זה מותר מהתורה גם בלי שיישאל, לכן כבר לא יכול להישאל על זה).

מצד שני – אם אמר "שלא אוכלנה" – למה אתה מחמיר שאם נשאר חצי כזית כבר לא יכול להישאל, הרי מתחייב רק בסוף ממש?

אך עונה הגמרא – (כאן התשובה לא תלויה בשינוי הסברא אלא בשינוי הנחת היסוד של המקשן):

(ושוב – אין טעם להישאל על החצי כזית שנשאר, כי זה מותר גם בלי שיישאל).

(כח. 7+)

ב. קושייה – מהמקרה של שתי הנזירויות (שראינו אתמול) – ששם סיים את הנזירות הראשונה ואז נשאל עליה!

תשובות – זה נחשב שהישאלות העל הראשונה עדיין משפיעה גם על העתיד, כי:

הפריש קרבן אבל לא הקריב.

דחייה – יש גירסה בברייתא שכבר הקריב.

הקריב אבל לא גילח (לדעה שזה מעכב את ההיתר ביין)

דחייה – יש גירסה שכבר גילח

ג. אמימר חולק – גם אם אכל את כל הכיכר נשאל,

כי גם זה נחשב שמשפיע על העתיד – לגבי חיוב העונש (בשוגג – קרבן, במזיד – מלקות).

מה אם כפתו אותו על העמוד ועוד לא לקה ואז נשאל על השבועה –

אמימר – כבר לא נשאל, כי נחשב שכבר לקה

כמו שאמר שמואל – שאם ברח בשלב הזה – פטור

אך הגמרא דוחה – נשאל, כי לא נחשב שלקה

כי שמואל דיבר על מצב שברח – שזה עצמו בושה (ונקלה אחיך לעיניך), אך אם רק כפתוהו עוד לא נחשב שלקה.

(כח. 4-)

(עוד אמירה של רבא על שבועות על ככר)

א. שבועה שלא אוכל את ככר ב, אם אוכל את ככר א –

שתי הקדמות –

למדנו את זה בדף כו. מ"לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה" – ולא באונס.

בכיכר ב – זה המושג הרגיל של שוגג ומזיד (שוגג – שכח שזה אסור (שנשבע) או שכח שיש קרבן)

בכיכר א – אין מושג של מותר או אסור, כי עליה אין שום איסור, אלא הכוונה לנ"ל –

ולכן –

אכל את א בשוגג (לא זכר שתפעיל את השבועה ב) –

השבועה על ב לא חלה, ופטור על ב – בין בשוגג (קרבן) בין במזיד (מלקות).

אבל את א במזיד (זכר שתפעיל את השבועה על ב) –

השבועה על ב חלה, ולכן:

אכל קודם את א ואז את ב –

אכל קודם את ב ואז את א (הפעיל את השבועה למפרע) –

            אכל את ב בשוגג (לא זכר את כל העסק) –

הריטב"א אומר שבפשטות חייב קרבן (וכן תוס' רא"ש)

אכל את ב במזיד –

ר"ל – פטור, כי זאת התראת ספק (אולי תאכל את א ותפעיל את השבועה למפרע)

רי"ח – חייב – כי חייב גם על התראת ספק

(כח: 5+)

ב. עוד השלכה של אותן עקרונות: עשה את א תנאי ל- ב, ואת ב תנאי ל- א

בכל ככר שאוכל יש לו שתי מחשבות –

לגבי האיסור ("עצמה") – שיכול להיות שוגג ("שגגת עצמה" – שכח מהשבועה) או מזיד ("זדון עצמה" – זכר שיש שבועה (שכבר חלה או אולי תחול)

לגבי התנאי ("חברתה") – שיכול להיות שוגג ("שגגת חברתה" – לשכוח שזה יפעיל את השבועה על השנייה) או מזיד ("זדון חברתה").

אכל את שתיהן בזדון עצמה ושגגת חברתה – פטור על שתיהן כי שתי השבועות לא חלו

אכל את שתיהן בשגגת עצמה וזדון חברתה – חייב קרבן על שתיהן, כי שתי השבועות כן חלו[2]

הכל בשוגג – ודאי פטור (שתי השבועות לא חלו)

הכל במזיד – שתי השבועות חלו,

על השנייה חייב מלקות,

ג. רב מרי – ראיה לחידוש המרכזי (שאת ככר התנאי (א) חייב לאכול במזיד (משנה נדרים כ:)

            יש ארבעה נדרים מותרים, שאחד מהם זה "נדרי שגגות",

ואומרת הברייתא – שכן הדין גם בשבועות, כלומר כמו שאמר רבא.

(כח: שליש תחתון)

דיון ראשון –

עיפא – גם בשבועה על העבר אין שבועה על שבועה, וחייב אחת

אבימי – על העבר יש, וחייב על כל שבועת שקר

דיון שני ושלישי – נשבע על 9 ככרות ונשבע על 10, ואכל 10 –

כולם מסכימים שאם השבועה השנייה הוסיפה משהו, אז חייב גם עליה:

דיון שני – קודם 9 ואז 10 –

עיפא – השבועה השנייה עוסיפה כיכר – וחייב גם על השני (=חייב שתיים)

דיון שלישי – קודם 10 ואז 9

עיפא – השבועה השנייה הורידה כיכר – ופטור עליה (=חייב אחת)

אביי – יש מקרה שבו יהיה חייב רק אחת:

[1] נסביר את כל הסוגיה לפי הריטב"א שמבאר בצורה מסודרת וברורה, ובחלק מהדברים משמע שאינו כרש"י.

[2] לגבי הראשונה – שהאיסור אצלה רק למפרע – זה תלוי בריטב"א ורש"י לעיל.

השיעור שבועות דף כח, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כז. 1+ במשנה עד כז: 6-)

(ר"י ב"ב חולק חלקית – נראה בגמרא)

ואפשר לדבר על שניים שהם ארבעה מצבים –

להרע –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לחטוא ולא לאכול,

להיטיב –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לציית ולאכול

א. ת"ר – מקורות רבנן שלא נשבע על מצווה

רישא – גם הברייתא עושה היקש בין "להרע או להיטיב", ואומרת כך:

אמצע – ממשיכה הברייתא שלפי זה יוצא לגבי שבועה על לאו –

סיפא – אך למרות זאת – נשבע להיטיב לאחרים (למשל לתת מתנה) – כן חל,

ביאור המקור:

איך ניתן ללמוד שני דברים הפוכים – ללמוד מהטוב לרע ומהרע לטוב ששניהם רשות?

נזכיר את האפשרויות:

להיטיב –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לציית ולאכול –

אפשרי (טוב לגוף וטוב לנפש)

בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לחטוא ולאכול –

לא אפשרי, כי לא טוב מלא (טוב לגוף אבל רע לנפש)

להרע –

במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לחטוא ולא לאכול –

אפשרי (זה רק רע)

בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לציית ולא לאכול –

לא אפשרי, כי זה לא רע מלא (רע לגוף טוב לנפש)

אך זה לא אפשרי – כי יוצא שבהטבה זה לציית לתורה ובהרעה זה לא לציית, והרי יש היקש מהאחד לשני ששניהם צריכים להיות אותו דבר.

(והגמרא עושה את זה לשני הכיוונים –

דחייה – לפי ההיגיון הזה גם בדבר הרשות זה לא אפשרי!

אז בנשבע לאכול ("להטיב") – נפרש בטוב מלא (לאכול דבר בריא) – מועיל לגוף,

ויוצא שהרע וטוב לא מדברים על אותו מקרה (מועיל או מזיק).

כעת –

ויוצא שכל הפסוק מדבר על הרשות, ובעצם כבר אין צורך בהיקש.

(כז.

דחייה חלקית – והרי לר' יאשיה "או" נצרך "לחלק" (שלא צריך גם להרע וגם להטיב)

[ויקרא כ, ט – כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ – איך יודעים שזה גם אם קילל כל אחד בנפרד –

ר' יאשיה – לומדים מסוף הפסוק – אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל,

אז גם אצלנו צריך לימוד לחלק.

ר' יונתן – הפשט זה בנפרד (כיון שלא כתוב "יחדיו" כמו שכתוב ב" לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י)

אז גם אצלנו לא צריך לימוד לחלק.

(במשנה (כז.) + כז: 7+)

ב. מחלוקת רבנן ור"י ב"ב במשנה –

רבנן (כאמור): גם לבטל וגם לקיים מצווה – לא חל.

אך ר"י ב"ב: לבטל – לא חל, אבל לקיים – חל.

כי יש קל וחומר –

אך רבנן דוחים – כתוב "להרע או להיטיב", ויש היקש ביניהם –

גמרא –

מה ר"י ב"ב יענה?

אך רבנן –

המשנה –

כפי שאי אפשר (לרבנן) להישבע על דבר שהוא כבר מצווה עליו, כך גם לא יכול להישבע שבועה על שבועה, ולכן:

"שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה – אינו חייב אלא אחת".

גמרא –

א. למה יש שינוי בניסוח – "שלא אוכל כיכר זו", ואח"כ "שלא אוכלנה"?

תשובה –

לכן –

ב. למה כתוב 3 פעמים (שלא אוכל, שלא אוכלנה, שלא אוכלנה)?

ללמד שאמנם השבועה השנייה לא חלה כרגע, אבל היא כן קיימת,

ניסיון סיוע לרבא –

רואים מכאן – אפילו שהראשונה מנעה מהשנייה לחול כרגע, החיוב לא נעלם, וכיוון שהראשונה נעלמה, השנייה חלה כבר בהתחלה.

דחיית הסיוע ("הכי השתא") –

[1] יש מחלוקת לגבי אם מותר לחבול בעצמו בבבא קמא צא., וברייתא זו כדעה שמותר.

השיעור שבועות דף כז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לע"נ חנה בת אברהם דוד ואסתר רחל ז"ל, שהלכה לעולמה ביום ירושלים לפני 25 שנה.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כו. 2+ עד כו: 1-)

הפסוק של שבועת ביטוי (קרבן עולה ויורד) – ויקרא ה, ד – "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה".

בפשט – זה דווקא עתיד, ודווקא הטבה או הרעה.

ר"ע – מרחיב שני דברים: גם עבר + גם כל דבר (לא רק הטבה או הרעה)

רי"ש – מרחיב לכל דבר בעתיד, אך לא מרחיב עבר.

הלימוד –

ר"ע – מרבה משם גם כל דבר וגם את העבר

ושואל ר"ע את רי"ש – אם אתה מסכים שזה מרבה, אז למה לא לרבות גם את העבר?

וכדי להסביר מביאה הגמרא את רי"ח וברייתא ב.

(כו. רבע)

הרחבה – אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם

                        ר"ע – דורש ריבוי מיעוט ריבוי –

ולכן מרבה הכל (גם כל דבר בעתיד, וגם עבר),

רי"ש – דורש כלל פרט כלל,

ולכן מרבה פחות: רק מה שדומה לפרט –

ולמה בחר לרבות עתיד ולא עבר?

(3- לפני השורות הרחבות עוד דרשות מברייתא א)

א. מקור ומקרים –

"אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב,

על העבר – אם טעה בידיעת העבר

דוגמא בגמרא – רב כהנא ורב אסי היו נשבעים ש"כך אמר רב", ואם טעו זה לא שבועת שקר אלא זה אונס.

(על העתיד – אם "הפעיל" את השבועה בטעות (אמר שאם יאכל את כיכר א אז יש לו שבועה שלא לאכול את כיכר ב, ואכל את א כי שכח את התנאי – השבועה על כיכר ב לא חלה) (כח.))

על העתיד – שנשבע שיעשה, ובמזיד לא עשה,

עונה רב יוסף – יש מקרה כזה:

מקשה אביי: גם זה נחשב העלם שבועה, כי חושב שלא נשבע על הפת שבידו.

עונה רב יוסף: זה לא העלם שבועה, שהרי אם יגלה שזה לחיטים מיד יזרוק, כי זוכר לגמרי את כל פרטי השבועה.

                        (כו. 4-)

ר"נ – חייב, כי שכח את השבועה

אם הגיב – "מה, נשבעתי שלא לאכול?!" – העיקר זה שכחת השבועה וחייב.

אם הגיב – "מה, זה חיטים?! חשבתי שזה שעורים" – העיקר זה הטעות בחפץ ופטור.

אך רבינא – זה לא מראה כלום, ייתכן שנזכר בשניהם ורק הזכיר אחד מהם.

(כו: 1+)

ר"נ – הזיד בשבועה (ידע שמשקר), אבל שגג בקרבן (לא ידע אם יש קרבן).

האם זה כמונבז, ששגגת קרבן נחשבת שגגה?

תשובה – כאן גם רבנן מודים, כי כאן יש חומרא שיש קרבן (עולה ויורד) גם על לאו שאין בו כרת, לכן החמירו שחייב גם בשגגת הקרבן עצמו.

(כו: שליש)

ב. שואל רבינא – (על העתיד) – מה אם שכח שנשבע, אבל באמת גם אם היה זוכר היה אוכל כי הרגיש שחייב?

אם משום סכנה – ודאי שמותר לאכול גם לכתחילה, ופטור מקרבן,

אם כי מאוד רעב – רבא – גם פטור,

כי למדנו בקרבן חטאת שרק "השב מידיעתו" חייב, ואילו כאן גם אם היה יודע היה אוכל.

(כו: מתחת לאמצע)

קושיות:

לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם – מלמד ששבועה בלב לא חלה

במה מדובר –

הבנה ראשונה (קשה על שמואל) –

ברישא – גמר בליבו להוציא את השבועה בפיו, ולא הוציא – לא חל,

תשובה – הבנה שנייה (מסתדרת עם שמואל) – שהברייתא כלל לא מדברת על אדם שלא הוציא מליבו, אלא –

ברישא – גמר בליבו להוציא בפה שבועה על פת חיטים, ובטעות אמר שעורים – לא חל (לא חיטים (כי לא אמר חיטים, וצריך לומר) ולא שעורים (כי נשבע בטעות)).

אבל בסיפא – גמר בליבו לומר פת חיטים, ובסוף אמר פת סתם – נחשב שאמר את מה שרצה לומר וכן חל.

[אבל אם לא אמר כלום – לא חל, כמו שמואל].

תשובה – בתרומה למשכן יש לימוד, אבל בשבועה לא.

            אז למה שלא נלמד מתרומה לשבועה?

מה שני התחומים שבהם מספיקה קבלה בלב:

דחייה חלקית – מה עם הדעה ששני כתובין הבאין כאחד כן מלמדים?

[1] אני מניח שכך גם אם שכח לגמרי שנשבע – חייב, אפילו שבזה שכח גם את החפץ, אבל זאת אותה שיכחה.

[2] אמנם לכאורה זה לא בדיוק מה שחיפשנו, כי כאן לא שכח משהו לגבי החפץ אלא רק טעה לגבי החפץ.

[3] וראה סוגיה ממש דומה בדף יט. באמצע – אם שכח גם את הטומאה וגם את המקדש.

[4] לעיל ראינו דוגמה נוספת – אם חשב שנשבע על שעורים ואל על חיטים, בעצם שכח גם את החפץ וגם את השבועה, שם הנחנו שחייב, אולי כי זאת בעצם שכחה אחת, כאן לעומת זאת אלו ממש שתי שיכחות נפרדות ולכן יש להתלבט (אך ראה ריטב"א שמפרש גם שם אחרת)

השיעור שבועות דף כו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לע"נ חנה בת אברהם דוד ואסתר רחל ז"ל, שהלכה לעולמה ביום ירושלים לפני 25 שנה.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כה. במשנה – כו. שורה ראשונה)

נראה את המשנה במשולב עם הגמרא:

נזכיר: נדר בחפצא, שבועה בגברא.

נדר – על החפצא

שבועה – על הגברא

דווקא על חפץ שיש בו ממש

גם על פעולות – כמו אישן/לא אישן (גמ' – מניחים שהתכוון לפחות משלושה ימים, אחרת זאת שבועת שווא),

לא יכול להתייחס לחפצים של אחרים

יכול להתייחס לחפתצים של אחרים – שנתתי/לא נתתי, שאתן לאיש פלוני/שלא אתן (הכוונה לא לעני, כי אם כן ממילא מצווה ולא יכול להישבע על מצווה – הנושא הבא).

יכול לבטל מצווה – (תוס' – לא מתייחס למצווה עצמה אלא לחפץ, והמצווה ממילא בטלה)

לא יכול לבטל מצווה (כיוון שמתייחס לגברא, והרי כבר מושבע ועומד מהר סיני).

זה מוביל אותנו לנושא הבא:

A. הקדמות

א. שבועה על העבר – משתנתנו:

ר"ע – יש (ריבוי – "לכל אשר יבטא האדם”),

ר"ש – אין ("להרע או להיטיב". והריבוי רק שזה לאו דווקא רע או טוב, אלא לא עשה ועשה).

ב. שבועה על מצווה (הזכרנו את המחלוקת אתמול) – (משנה כז.)

A. בשבועה לעבור על לאו – ודאי שלא כי מושבע, שבועה לחזק לאו – אין איסור חל על איסור (אא"כ זה איסור מוסיף/כולל), (+כיוון שלא יכול להישבע לעבור, כדלקמן-).

B. שבועה על מצוות עשה –

לעבור על מצווה – ודאי שלא (משנה כט. – שבועת שווא).

לקיים מצווה – ר"י בן בתירא – יכול (קל וחומר! אם על רשות נשבע, אז על מצווה לא כל שכן?),

רבנן – לא (כי צריך שיהיה ב"לאו והן" (“להרע או להיטיב"). מחלוקת ראשונים אם גם פאור ממלקות.

B. הנושא שלנו – נשבע על אדם אחר שעשה משהו בעבר

א. המחלוקת ומקור המחלוקת

(לעניין קרבן) – רב – שבועה, שמואל – לא שבועה (אך יש מלקות, כי מלקות אינו מהפסוק של שבועת ביטוי של אלא מהפסוקים של שוא או שקר (כ:-כא.))

במה נחלקו, הגמרא מתחילה במסקנה, ואז שוללת אפשרויות אחרות

נסכם את החשיבה:

שמואל – לא שבועה:

או – 1. אין שבועה על העבר. (ואז במלוקת השנייה יכול לסבור כר"י ב"ב).

או – 2. יש שבועה על העבר, אך צריך שיוכל להישבע גם על העתיד (“בלהבא"), (חייב לסבור כרבנן שצריך "הן ולאו", ומרחיב זאת גם לעתיד).

רב – שבועה:

חייב לומר – יש שבועה על עבר (כר”ע) + לא צריך שיוכל להישבע גם על העתיד (או כי סובר כר"י ב"ב, או – מסכים לרבנן, שצירך "הן ולאו", אך רק בשבועה על העתיד, אך לא צריך שבעבר יצטרך גם עתיד).

[אביי – כאפשרויות השניות – כלומר ששניהם כרבנן שיש תלות בין ההן ללאו, (אלא שלשמואל יש גם תלות בין הער לעתיד ולרב אין), ומחדש אביי שזה נכון גם לגבי "שבועת עדות חיובית”, שאדם לא יכול להישבע שיודע עדות, כיוון שאם ישבע שלא יודע – זאת שבועת העדות ולא שבועת ביטוי (וגם אם זה לא היה זבועת העדות, עדיין לא יהיה שבועת ביטוי). בהמשך נראה שאביי חזר בו או שזה לא אביי].

 ב. קושיות

קושיות על שמואל (שסובר שיש תלות בים העבר לעתיד)

1. רב המנונא – משנה כט: – אדם יכול להישבע שלא הניח תפילין – והרי לא יכול להישבע שלא יניח תפילין בעתיד?

תשובה – אכן אין קרבן אלא רק מלקות.

2. רבא – ממשנה כט. – שבועת שווא למשל נשבע על אבן שהוא זהב, ועולא – בתנאי שידוע לשלושה אנשים. ומשמשע – אם אינו שבועת שווא – יהיה שבועת ביטוי, והרי אינו בלהבא (לא יכול להישבע שיהיה של זהב…). תשובה – לא יהיה שבועת ביטוי, אלא חיבו מהפסוק של שבועת שקר.

קושיא על רב

למה צריך פסוק מיוחד לשבועת העדות?

לשמואל מובן – כיוון שלא יכול להשיבע על העתיד, אז גם לא יכול להישבע על העבר, לכן צריך פסוק.

לרב? תלמידי אביי – כדי לחייב בשני לאוים. אביי – כדי לחייב גם במזיד.

[אך בשוגג לא חייב שני קרבנות, כי: 1. אביי – “לאחת מאלה". 2. רבא – שבועת העדות "יצאה מכללה", ואינה שבועת ביטוי כלל.

[משמע שלאביי היא כן, וזה קשה ממה שראינו באביי בסוף הסעיף הקודם. תירוץ – אביי חזר בו או שזה היה רב פפא].

השיעור שבועות דף כה, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת יהודית מאירה בת רבקה לאה

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כג: שליש תחתון – כה. במשנה)

א. הקדמה – אין איסור חל על איסור

ב. במשנה – נשבע לא לאכול ואכל דבר שלא ראוי – פטור, אכל נבלה – רבנן – חייב, ר"ש פוטר.

ג. קושיא על רבא שאיסור כולל חל על איסור לרבנן גם בשבועה:

יתכן אדם שבאכילה אחת עובר על 4 חטאות ואשם: 1. חלב. 2. הקדש. 3. נותר. 4. נטמא האדם. 5. נכנס יו"כ. וקשה – לפי רבא – ניתן להוסיף שגם נשבע (וכולל גם עוד מאכל) וכך יש עוד חיוב של עולה ויורד!

תשובה: זה נכון, אך המשנה לא הזכירה זאת, כי לא רצתה לדבר על איסור ש (7 סיבות) –

איסור שבא על ידו (וההקדש – בכור).

איסור שניתן להישאל עליו (וההקדש – בכור).

קרבן עולה ויורד (והטמא – נעמיד בנשיא, שלר"א מביא שעיר קבוע).

רב אשי – דבר שיש לו שיעור (והקדש- שיעור שו"פ).

ר' זירא – רק חטאות שבמזיד הם בכרת.

רבינא – A. איסור שאינו איסור אכילה מובהק (דחייה – גם הקדש!). B. איסור שחל על דבר שאין בו ממשות

השיעור שבועות דף כד, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת יהודית מאירה בת רבקה לאה

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כג: במשנה עד כד: רבע עליון)

שניהם עוסקים בממון.

דחייה חלקית – זה נכון אם הסיפא מתייחסת רק לסיפא ("נשביתי"), אך אם מתייחסת גם לרישא ("אשת איש הייתי", אז שוב לא צריך את הסיפא.

2. בשביל המשנה הבאה.

אלא מחדש שלא חוששין לגומלין (נאמנות, ולא אומרים שרק מעידות זו על זו כהסכם ביניהם)

(כד. באמצע)

אדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא כהן,

אך האם שני אנשים יכולים להעיד זה על זה שהם כוהנים:

לגבי יוחסין – לא, כי מעלה עשו ביוחסין (גמרא),[1]

לגבי תרומה –

ת"ק – נאמנים (כמו שתמיד עד אחד נאמן באיסורין),

ר"י – לא נאמנים

בגמרא עולות שתי סברות:

הבנה 1 – אכן עד אחד לבד נאמן, אך כאן "חוששים לגומלין",

[הבנה 2 (להלן) – גם עד אחד לבדו לא נאמן, גזירה שמא יעלו על פיו גם ליוחסין.

לפי הבנה 1, יוצא –

רבנן – לא חוששים לגומלין,

ר"י – חוששין לגומלין.

וקשה – לגבי עדות של עם הארץ על תבואת חברו (משנה בדמאי)

אמנם על עצמו אינו נאמן, אך על חברו נאמן (רמב"ם), אך אם באו שני סוחרים עם תבואה, ואמר על של עצמו שאינה מעושרת ועל של חברו מעושרת:

לרבנן – לא נאמן, כי חוששים לגומלין

לר"י – נאמן, לא חוששים לגומלין,

תשובות:

ר"י – בתרומה לכהן (דאורייתא) מחמיר, בדמאי (רק חשש) מקל.

רבנן – עקרונית לא חוששים לגומלין (תרומה לכהן), אך בסוחרים יש סברא לחשוד

    כי שם שני הסוחרים באו עם כלי אומנותם, ולכן סביר ששניהם מתכוונים למכור.

מצינו שימוש במושג "כלי ואמנותו" גם כאן –

ברייתא א – כל הכלים טמאים – כשהשאיר כלי אומנותו שם, אז העוברים ושבים מניחים שזה למכירה ונוגעים,

משנה בטהרות – החיצוניים טמאים והפנימיים טהורים, כשלא הניח כלי אומנותו אך החיצוניים טמאים כי היו סמוכים לרה"ר וחוששים שנגעו בהם או שנכנס בגד עם הארץ לאוויר הכלי.

ברייתא ב – כולם טהורים, כשלא השאיר כלי אומנותו, וזה לא ליד רה"ר.

(כד: רבע עליון)

אלא שסובר לגבי כהונה שעד אחד לא נאמן (כלומר כהבנה 2 לעיל).

הסבר המחלוקת האם עד 1 נאמן לתרומה –

לר"י – לא, כי חושש שיעלו מתרומה ליוחסין, ולכן גם בתרומה צריך 2

(וממילא אכן אפשר להעלות מתרומה ליוחסין)

לרבנן – כן, כי לא חושש שיעלו מתרומה ליוחסין, ולכן בתרומה מספיק 1,

(וממילא אכן לא מעלין מתרומה ליוחסין).

[1] לרוב הראשונים הכוונה היא לגבי עבודת המקדש – כלומר שצריך שני עדים שיעידו עליו שהוא כהן כשר כדי לעבוד במקדש, וכן שאם התחתן עם אישה, אם אין לו עדים על ייחוסו הכשר, מניחים שהוא חלל, וממילא היא חללה, ואם תתחתן עם כהן – צאצאיהם פסולים לעבודת המקדש.[

[2] לא ברור אם של הברייתא על כהונה (ואז צריך גם להסתדר עם משנתנו) או במשנה של חמרין.

השיעור שבועות דף כג, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת יהודית מאירה בת רבקה לאה

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כא: שליש עליון – כב: במשנה למטה)

א. שיעור אכילה בנשבע שלא יאכל ואכל

ב. הדו שיח בין רבנן לר"ע

ג. קונם – כאמור – גם לרבנן בפחות מכזית.

ד. חול, חרצנים ונזיר

השיעור שבועות דף כב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת מרדכי משה בן אברהם יוסף ז"ל,

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(שבועות כ: שליש עליון – כא: שליש עליון)

תזכורת לשבועות עליהם נדבר:

"לא תישא… לשוא" (בעשרת הדברות) – ודאי מתייחס לשבועת שווא.

"לא יחל דברו" (מטות) – מתייחס לנדרים.

המחלוקת:

ר' דימי – רי"ח –

שקר – ביטוי לעתיד,

רבין – ר' אבהו – רי"ח –

שקר – ביטוי לעבר,

מה הכוונה –

בהו"א – ששניהם מתייחסות לעבר (כרבין, וקשה על רב דימי).

דחיות – רב דימי יסביר אחרת:

דחייה – אין לזה נפק"מ (בניגוד לזכור ושמור).

דחייה – "נשבע ומחליף" (נשבע על העתיד ומחליף את דיבורו ולא מקיים).

תזכורת:

שקר – ביטוי לעבר,

ואומר רב פפא: ר' אבהו לא אמר זאת בפירוש, אלא כך יוצא מהסוגיא הבאה (ש"שקר" זה ביטוי על העבר) – סוגיית מלקות.

הנחת היסוד: לאו שאין בו מעשה – אין מלקות.

אבל במקרים הבאים יש מלקות:

("כי לא ינקה ה'", שה' לא מכפר אבל בני אדם מכפרים, ע"י מלקות)

כי ביטוי על העתיד שבסוף עשה – כבר אמרנו שיש,

[ומכאן אמר רב פפא את דבריו בסוגיא הקודמת].

ורק בביטוי על העתיד שנשבע לעשות ולא עשה – אין מעשה ואין מלקות.

לכאורה לאפוקי – שבשבועת ביטוי על העבר אין מלקות.

לכאורה לאפוקי – שבשבועת ביטוי על העבר אין מלקות.

(וזה עדיף, כי זה יותר דומה – שניהם על העתיד).

השיעור שבועות דף כא, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(יט: תחילת פרק שלישי – כ: שליש עליון)

סוגי שבועות ו"שתיים שהן ארבע" –

שבועת ביטוי – נשבע על מעשה, בשוגג, חייב קרבן עולה ויורד.

                        "שתים שהן ארבע" –

"שתיים" – מפורש בתורה (לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב) – שבועה על העתיד (אוכל/לא אוכל).

שבועת שווא – שברור שאינה נכונה או נכונה או שלא יכול לקיים אותה,

אין קרבן, במזיד חייב מלקות.

אז למה בברייתא זה לשון שלילית (לא אוכל)?

הנחת היסוד – גם לשונות אחרות יכולות להיחשב שבועה.

סתירה בברייתא:

ברישא – "מבטא" ו"איסר" נחשבים שבועה (הם מופיעים בפסוקים בפרשת מטות – לאסור איסר על נפשו, ואת מבטא שפתיה).

הסברים:

מקשים – והרי בפסוקים אין הבדל ביניהם:

או ששניהם שבועה ממש –

מבטא – "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים" (ויקרא ה)

או ששניהם התפסה –

איסר – "או אסרה איסר על נפשה בשבועה" – התפיסה בשבועה

תשובה –

לגבי מבטא יש פסוק שזה שבועה – "או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" – כאן לא מוזכר שבועה, כלומר מבטא זה שבועה בפנ"ע.

לגבי איסר אין פסוק כזה, אלא נישאר עם שני הפסוקים הנ"ל (כך שכאמור הברייתא מתלבטת האם ההתפסה כשבועה)

(כ. שליש תחתון)

חולק על אביי בשתי הנקודות:

והברייתא לא התלבטה אלא אמרה – איסר זה לפעמים נדר ולפעמים שבועה, תלוי בניסוח:

הערות:

תשובה – הפוך! הברייתא באה לומר שהתפסה בפנ"ע לא מועילה, ולכן שם אמר במפורש גם את האיסור עצמו ("שלא אוכל") ולא הסתפק בהתפסה.

ומוסיף שמואל – מכאן שאם (למרות שלא צריך) בכ"ז הוסיף התפסה – צריך להתפיס בדבר הנדור (כיום שמת אביו).

והברייתא מחדשת – שגם אם מתפיס כצום גדליה זה תופס (בהנחה שנדר שלא לאכול בצום גדליה, שבזה הפך אותו מדבר האסור לדבר הנדור).

השיעור שבועות דף כ, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.