הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח: בתחילת פרק שבועת הדיינין – מ. באמצע)

בפרק הקודם דיברנו על שבועת הפקדון (שנשבע לשקר שלא חייב).

יש שלושה מצבים שבי"ד מחייבים להישבע מהתורה –

נחלק את המשנה ל6 סעיפים, היום בגמרא נתייחס רק לסעיף א.

והמשנה (כאן ובהמשך אחרי סעיף ד') מביאה הרבה דוגמאות לזה:

בהמשך המשנה:

רבנן – פטור,

אדמון (ור"ג) – חייב,

הדין הבסיסי – פטור.

עד עכשיו במסכת דיברנו על אדם שנשבע מעצמו. עכשיו אנחנו עוברים לשבועה שבי"ד משביעים, ולכן זה הזמן לברר את התהליך.

א. שם ה' ונקיטת חפץ –

הקדמה: בדף לה: לגבי שבועת העדות –

ר' חנינא בר אידי – חייב קרבן רק אם נשבע בשם המיוחד (הוי-ה)

אצלנו – ר"י-רב – צריך להישבע כמו השבועה של אליעזר לאברהם – "שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם…" (בראשית כד, ב-ג).

רבינא – הכוונה שצריך השם המיוחד כמו ר' חנינא בר אידי.

רב אשי – הכוונה שצריך נקיטת חפץ (שִׂים־נָא יָדְךָ), אך מספיק כינוי (כרבנן), וכן הלכה.

איזה חפץ –

רב פפא – דווקא ספר תורה,

אך הגמרא – בדיעבד אפשר גם תפילין (אך לכתחילה ספר תורה)

(ות"ח – גם לכתחילה תפילין,

ואגב – אדם רגיל נשבע מעומד, ת"ח – יושב).

(לח: 2-)

ב. ת"ר – המשך תהליך ההשבעה

נראה ברייתא ארוכה (עד אמצע לט.), ונביא את הרחבות הגמרא תוך כדי.

גמרא – מה הכוונה "אף היא"?

גמרא – למה דווקא בזה העולם הזדעזע?

דחייה – גם שאר הדיברות ניתנו בסיני.

דחייה – אמנם זה חמור כמו חטאים שיש בהם כרת ומיתת בי"ד (אפילו שבזה אין!), אבל לא יותר חמור.

גמרא – והרי גם בשאר העבירות כתוב – "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"?

בשאר עבירות זה כר' אלעזר – מנקה לשבים, ולא מנקה לאינם שבים,

בשבועת שקר – אפילו לשבים לא מנקה ללא פרעון (עונש).

ממשפחתו –

ומכל העולם –

דחייה – אולי זה דווקא כשעשה את כל מה שכתוב בפסוק?

גמרא – והרי גם בשאר עבירות נפרעים ממשפחתו ומכל העולם?

תשובה – יש 4 דרגות שונות:

החוטא – 3,

בשבועת שווא –

החוטא – 3,

זכריה ה, ד – "הוֹצֵאתִיהָ (יוציא את העונש מיד) נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת,

העומדים אומרים – " סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (פרשיית קורח, במדבר טז)

הָרְשָׁעִים – לשון רבים – התובע והנתבע,

והדיינים אומרים – אינך נשבע על דעתך, אלא על דעת המקום והבי"ד, כפי שמשה אמר לעם ישראל כשהשביע אותם – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת" דברים כט, יג) – לא על דעתכם.

גמרא – משום הסיפור על הקנה של הנתבע אצל רבא (פירטנו בדף כט., ושם גם פירטנו למה משה אמר את זה לעם ישראל).

"כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ – העומדים בהר סיני

וגם דברים שיקבלו על עצמם בעתיד – "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" (אסתר ט, כז).

(לט: שליש עליון)

הסכומים:

מעה כסף = 32 פרוטות

המחלוקת לגבי "הטענה שתי כסף" –

רב – הכפירה צריכה להיות 2 מעות.

כלומר הטענה (תביעה) צריכה להיות לפחות 2 מעות + פרוטה, כדי שיוכל להודות בפרוטה ולכפור ב2 מעות.

שמואל – מספיק שהתביעה היא 2 מעות,

ואילו לכפירה מספיק פרוטה, כמו להודאה.

ראיות לכאן ולכאן:

לפי רב מובן – כי כיון שאנחנו יודעים את הכפירה וההודאה, אנחנו גם יודעים את הטענה (פרוטה + 2 מעות).

אבל לפי שמואל – אנחנו יודעים רק את התביעה וההודאה, אבל לא יודעים שהכפירה פרוטה.

תשובה (בריטב"א) – המשנה הזכירה את ההודאה, והוא הדין לכפירה.

המשנה מזכירה רשימה של דברים ששיעורם פרוטה, ומזכירה רק את ההודאה ולא את הכפירה.

תשובה – כנ"ל.

שמות כב, ו-ח:

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

הפשט זה לגבי שבועת השומרים,

שמואל – שני שלבים: (אני קצת מחבר שלבים)

            ואילו רב:

דוחה שמואל – לזה לא צריך לימוד נוסף.

כי אם הנושא זה התביעה – המילה כסף מיותרת והיינו לומדים מכלים, אלא אם אינו עניין לתביעה תנהו עניין לכפירה.

דוחה שמואל – כסף לא מיותר, כי צריך ללמוד ממנו לימוד נוסף, שצריך דבר חשוב.

(הגמרא מניחה שסביר שכל המקרים עוסקים באותה הבנה, אא"כ נאלץ לומר אחרת).

בתחילת המשנה:

למה פטור –

למה חייב –

בהמשך המשנה:

לשמואל מובן, כי כל המשנה ב"דווקא"

תשובה – אכן לרב כל המשנה בשווה (1,2,4) חוץ ממקרה זה שהוא בדווקא.

לרב מובן, כי כל המשנה בשווה, ולכן חייב.

["שהכל מין מטבע אחת" – מה הכוונה? (הרי לדעתו פטור כי זה "שווה")

הסבר –  "שהכל דין מטבע אחת" – שאפילו הפער עצום (תבע דינר והודה בפרוטה (1/4800)) – גם זה נחשב הודאה במקצת וחייב שבועה]

תשובה (ר' אלעזר) – גם כאן זה בדווקא, אבל מסוג אחר – דווקא מטבע ולא ממון אחר,

["שהכל מין מטבע אחת" – זה בדיוק החידוש, שלמרות שלא מדובר ב"שווה" אלא בדווקא, מתייחסים למטבעות כאותו מין (ואפילו לפרוטה)][1]

הערות:

(מ. 9+)

(מ. שליש)

עונה אביי – הכוונה שאם אמר "דינר זהב" – זה כאילו אמר "זהב זהוב", כלומר מטבע דווקא, כמו שמואל.

[1] והראשונים מקשים מה מיוחד בחידוש הזה דווקא ביחס לפרוטה.

השיעור שבועות דף לט, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח. 1+ עד לט. בסיום הפרק)

המקרים: במשנה יש שלוש דוגמאות –

א. הדין: מתי זו שבועה אחת (כלל) ומתי חייב על כל אחד בנפרד (פרט):

במשנה – שבועה שאין לך/לכם בידי – כלל.

מתי זה פרט (מהמחמיר למקל) –

בברייתא – במקום ת"ק מכניסים את ר"י ור"מ –

            ר"י: כמו ת"ק,

                        הסברים:

                        ר"י – כמו המשנה: עם ו – פרט, בלי ו – כלל.

                        ר"מ:

שמואל – ר"מ הפוך מר"י: בלי ו – פרט, עם ו – כלל

שמואל – ר"י התייחס לנקודה שבה הוא חולק, ויוצא:

ר"מ – עם ו – כלל,

וכיוון שלר"מ – עם ו – כלל, חייבים לומר שבלי ו – פרט (כי אם גם זה כלל – זה כר"ש ששניהם כלל).

ואילו רי"ח – הוא התייחס לנקודה שבה הוא מסכים, ובנקודה אחרת חולק, ויוצא:

ר"מ – שניהם פרט,

(אך שמואל – יותר מסתבר שמתייחס לנקודה שבה חולק)

(לח. באמצע)

ושמואל – "עם ו" זה בדיוק כמו לומר "שבועה שאין לכם בידי", ולכן לא הוזכר כי ברור שגם הוא כלל,

והרי מיד אח"כ וגם בשאר הדוגמאות (כמו חיטין ושעורין) ת"ק אומר ש"עם ו" זה פרט?

דחייה – לא סביר שהמשנה כל כך משובשת.

והרי בהמשך ר"מ מוזכר בפרוש במשנה (לגבי חידוש אחר של חיטה אחת) שאומר עם ו זה פרט?

תשובה – שם באמת אין ברירה אלא לשנות את הגירסה (אבל זה רק שינוי אחד אז לא נורא).

(לח. 9-)

ב. הערות

(מעכשיו בשביל לפשט נניח כמו פשט המשנה ש"עם ו" זה פרט, אבל ניתן להסביר את כל הדיונים גם לגבי "בלי ו").

נחלקו רב אחא ורבינא: האם מביא 3 קרבנות, או 4

ראיות מברייתות של ר' חייא, לגבי אם יש חמישה תובעים, שכל אחד תובע כמה דברים:

חייב סה"כ 15– כלומר 3 לכל תובע (3X5), משמע שזה 3 ולא 4.

דחייה – באמת זה 4 (וחייב 20 = 4X5), והברייתא פשוט לא הזכירה את הקרבן הכללי.

חייב 20 – משמע 4 לכל תובע (4X5).

דחייה – שם זה לגבי המקרה של פקדון, תשומת יד, גזל, אבידה – שזה באמת 4 דברים ולא 3.

האם זה נחשב שגם להם פרט (וחייב 4 לכל אחד) או לא (וחייב 1)?

תשובה – הברייתא הנ"ל של ר' חייא שחייב 20,

הדוגמאות במשנה:

ר"ש – פטור,

                        גמרא – הסבר המחלוקת:

כך גם אצלנו: כיוון שלא חייב קרבן על אחד מהם (על הקנס), גם לא חייב על השאר.

אך דוחה אביי – מה הקשר?!

(ואם כבר, זה דומה למשל הבא:

לר"ש – העיקר זה הקנס, כי זה קצוב (50)

הדרן עלך שבועת הפקדון

[1] זה בהנחה שבנושא הקודם אכן קיבלנו את הדחייה ושמדובר שם בפקדון ותשומות יד וכו'. כי אם מדובר בחיטין שעורין וכוסמין אז החידוש הוא שחייב 4 ולא 3.

השיעור שבועות דף לח, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לו: 2- אחרי המשנה עד לח. 1+)

תזכורת מהמשנה (לו:) – מה הוא צריך לדעת כדי להתחייב בקרבן –

לגבי הפקדון – צריך להיות מזיד (שיודע שזה באמת אצלו),

רבנן (המשנה) – חייב במזיד או שוגג.

א. האפשרויות:

רק קרבן ולא מלקות – כי כאן התורה חידשה שיש קרבן אפילו במזיד, אז אולי חידשה שגם בהתראה יש קרבן, ורק קרבן.

קרבן ומלקות – יש חידוש שיש קרבן, אך יחד איתו יש את הדין הרגיל של מלקות

רק מלקות – כאן התורה לא חידשה קרבן, ולכן יש את הדין הרגיל של מלקות.

ב. ראיות:

ברייתא – שבועת הפקדון חמורה משבועת העדות, שבשבועת הפקדון במזיד יש (רק) מלקות ובשוגג קרבן אשם, ובשבועת העדות במזיד ושוגג יש קרבן עולה ויורד.

דחיות:

(וזה חמור משבועת העדות, שבפקדון מביא אשם (2 כסף שקלים) ובשבועת העדות מביא קרבן עולה ויורד (שלה אין מינימום).

(לו. שליש, ל"א ת"ש)

משנתנו – שחייב קרבן גם על זדונה. ולכאורה הכוונה גם כשהיתה התראה.

דחייה – אולי הכוונה רק ללא התראה.

הברייתא משווה (לגבי איזשהו דין) בין נזיר שנטמא לבין אשם בשבועת הפקדון,

דחייה – אולי יש מלקות,

(לז. מתחת לאמצע "אמרוה רבנן קמיה דרבה")

ג. תגובת רבה לכל הדיון – במקרה של עדים והתראה – אין בכלל חיוב

כי כיוון שיש עדים נגדו, הכפירה שלו חסרת משמעות ("כפירת דברים בעלמא") ולא יכלה להזיק לתובע, ולכן לא חייב קרבן.

וזה מוביל אותנו לחלק הבא – דיון בשיטת רבה.

א. רבה – פטור

ראיות בעד ונגד רבה:

דוחה רבה –

[וכן מוכח מתחילת הברייתא:

אם אומר שלווה רק חלק מהסכום (מחלק מהאחים) – זה ממש כפירת ממון,

ולכאורה הכוונה גם כשיש עדים.

(לז. 5-)

והרי כשהראשונה כפרה – התובע יכל עדיין להשתמש בכת השנייה, כך שהכפירה לא באמת פגעה בתובע, ובכל זאת חייבים,

מכאן ראיה גם לשבועת הפקדון – שגם כשכופר ויש עדים כנגד הכפירה – זה נחשב כפירה.

דוחה רבינא – אפשר להעמיד שבזמן כפירת הראשונה, השנייה עוד היתה פסולה (למשל ששני עדי הכת השנייה היו נשואים לשתי אחיות), ולכן הכפירה של הראשונה היתה משמעותית.

[אם כן – מה החידוש שגם הראשונה חייבת?

(לז: 5+)

הוא גם משלם כדין שבועת הפקדון (חומש ואשם),

ולכן –

הודה לפני העדים – משלם חומש ופטור מכפל (מודה בקנס)

בכל אופן לענייננו:

דחייה: גם כאן נעמיד שבזמן שהודה העדים היו פסולים כנ"ל.

ומדובר שיש עדים (שהרי אחרת אין מלקות),

דחייה (כמו בדחייה השנייה בחלק א) – רב כהנא שינה את הגירסה:

וכאן אין לגמרא תשובה, ואכן – תיובתא דרבה תיובתא!

(לז: באמצע)

ב. ואכן רי"ח חולק על רבה –

למה פטור:

רב פפא – כי שטר זה יציב יותר מעדים (עדים יכולים למות, להעלם וכד'), ולכן זה יותר נחשב כפירת דברים בעלמא

רב הונא בריה דרב יהושע – גם שטר זה לא מוחלט (יכול להיאבד)

רב הונא בריה דרב יהושע – כי בשטר יש שעבוד קרקעות, ולרי"ח לא מביאים קרבן על כפירת קרקעות, וגם לא כשיש רק שעבטוד קרקעות.

וזה מוביל אותנו לחלק הבא.

(לז: מתחת לאמצע (איתמר))

כולם מודים שלא מחייבים שבועה על קרקעות (משנה מב.)

רי"ח – פטור

הערות:

המחלוקת היא באותם פסוקים של שבועת הפקדון (גזל, השבת הגזילה, חומש ואשם) – האם החיוב להשיב את הגזילה כולל קרקע (ויקרא ה) –

כא – …וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ

כג – וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃

כד – אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃

כה – וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'…

המחלוקת והמקור: הגוזל קרקע ושטפה נהר –

ר"א – נחשב שגזל, וצריך לתת לו קרקע אחרת או כסף

ריבוי – וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ

ומרבה קרקעות ועבדים, ורק ממעט שטרות,

וכיוון שהפסוק לגבי השבת הגזילה כולל קרקע,

אך דוחה ר' אבהו – גם רי"ח יסתדר עם ר"א:

רבנן – לא גזל, ואומר לו הרי שלך לפניך

כלל – וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ

וממעט קרקעות ועבדים ושטרות

וכיוון שהפסוק לגבי השבת הגזילה לא כולל קרקע,

(לז: 2-)

רב פפא-רבא: ממשנתנו מדויק כרי"ח שאין קרבן על קרקע –

מזה שהמשנה הביאה דוגמא של גניבת שור, ולא של גניבת עבד (ואילו בהמשך המשנה הזכירה עבד) – כי אין קרבן על עבדים וממילא גם לא על קרקעות.

דוחה רב פפי-רבא: ניתן גם ללמוד שהמשנה כר' אלעזר –

כשהמשנה הוסיפה "זה הכלל" – אולי דווקא באה לרבות עבדים וקרקעות!

ולכן מהמשנה א"א להכריע לכאן או לכאן.

השיעור שבועות דף לז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לה: 9- עד לו: 2-)

במשנה – כינוי נחשב

ורמינהו – צריך שם ה' וכינוי לא נחשב!

עונה אביי – זה מחלוקת:

[המקור לדעה שכינוי לא נחשב:

בשבועת העדות (ויקרא ה, א) – "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד…",

לדעה לעיל שיש גז"ש לסוטה – זה גם המקור שזה שבועה

אבל לפי רבנן שאין גז"ש, מה המקור?

שלב א – "אלה"=שבועה.

דחייה – הרי כתוב "שבועת האלה" – אז אלה לבד אינה שבועה.

                        שלב ב – "אלה" זה קללה, אבל היא תמיד באה יחד עם שבועה.

שלב ג – אז מניין ש"אלה" זה יכול להיות גם שבועה בלי קללה?

בפסוק שלנו – " וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" –

            אלה – קללה עם שבועה.

            (לו. 5+)

כשצדקיהו מרד בנבוכדנצאר כתוב – וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹקִים (דהי"ב לו, יג).

מכאן שאלה זו שבועה.

(לו. 8+)

דחייה – אולי הכוונה שגם השביע וגם קילל

דחייה – גם כאן אולי הכוונה שגם קילל וגם השביע.

תשובה – אז היה צריך להיות כתוב "וארור"

[ומעירה הגמרא – לפי זה כך יכולנו לתרץ גם בהצעה הקודמת].

(לו. באמצע)

מקור –

לא – "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל" (בראשית ט, טו), "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי" (ישעיהו נד).

כן – סברא: אם "לא" נחשב, אז גם "כן" נחשב.

            הגבלה – רבא: דווקא אם אמר פעמיים (לא לא או כן כן) –

כי בבראשית ט יש שני "לא" – "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (יא), "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל" (טו).

(לו. שליש תחתון)

דעות ומקורות (הנחת יסוד: אם כתוב בפסוק שם ה' – זה אומר שצריך שם ה' המיוחד, אם לא כתוב – מפסיק כינויים).

ר"מ – גם בכינויים

מקור בברייתא – בויקרא כד יש כפלות –

חכמים – רק בשם ה'

כי הפסוק מזכיר שם ה' (ויקרא כד)

הכפלות מלמדת שבכינויים יש לאו, אבל לא מיתה.

חכמים – רק בשם ה'

זה ר' מנחם ברי"ס – שלומד מסוף פסוק טז במקלל ה' – "בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת" – אם אינו עניין למקלל ה' (שכבר כתוב שם "וְנֹקֵב שֵׁם־ה'") תנהו עניין למקלל אביו ואמו – שדווקא בשם ה'.

ר"מ – גם בכינויים

כי בפסוק לא מוזכר ה' – ("וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" שמות כא, יז)

ואילו "בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת" נצרך לדרשה אחרת

המקור לאיסור קללת עצמו –

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ…" (דברים ד, ט) – ולומדים שיש איסור שלא לשמור את נפשו.

(כר' אילעא – ש"הִשָּׁמֶר" זה לאו)

המקור לאיסור קללת חברו –

" לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד)

נושא אגבי –

כשרב כהנא למד את המשנה ואמר "יככה ה'", אמר לו רב יהודה – "כנה" (תשמש בכינוי, ותאמר "יכהו ה'" כדי לא לומר קללות למי שנמצא שם).

וכן כשתלמיד אחר למד ואמר את הפסוק "גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" (תהלים נב) – אמר לו רב כהנא – כנה!

והחידוש – שמשנים אפילו בפסוקים מהתנ"ך!

(לו. 6-)

ר"מ – גם חייב (לכאורה: כי "מכלל לאו אתה שומע הן")

חכמים – פטור.

והרי לר"מ לא אומרים "מכלל לאו אתה שומע הן" (לגבי שמצריך תנאי כפול כמו תנאי בני גד וראובן).

תשובות:

דחייה – הרי גם בסוטה (איסורים) אין לר"מ "מכלל לאו"

שהרי מצריך לשון כפולה ולא אומרים "מכלל לאו"

כתוב – וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה (במדבר ה, יט), ודורשים שיש כפלות –

חכמים – חייב (מכלל לאו אתה שומע הן)

מתקיף רבינא (עונה) – הרי בכהן (איסורים) יש לו "מכלל לאו"!

(3. לכאורה יכולנו לא להפוך ולומר –

חכמים – פטור,

כי באיסורים יש לו (כהן, שבועה),

אלא שא"א לומר כך, כי אם שבועה נחשב איסור גרידא, למה חכמים פוטרים? הרי לפי כולם באיסורים אומרים "מכלל לאו" (כהן).

(לו: תחילת פרק שבועת הפקדון עד לו: 2-)

ויקרא יט, יא-יב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר…"

מי שחברו תובעו ממון,

אם סתם שיקר – עובר הלאו של על לאו "וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ"

אם נשבע על זה לשקר – עובר על עוד שני לאוים (וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר)

אם אחרי שנשבע הודה – חייב קרן, חומש וקרבן אשם –

ויקרא ה, כ-כו –

כא – נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ

כב – אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃

כג – וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃

כד – אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃

כה – וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן׃

כו – וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ׃ {פ}

נראה רק את הקטע הראשון עד היו 5 תובעים (לא כולל) – כי על זה אין דיון בגמרא.

הדעות:

ר"מ: בפני בי"ד – גם מפי אחרים, שלא בפני בי"ד – רק מפי עצמו.

חכמים מחמירים: חייב בכל מקרה (גם מפי אחרים שלא במפני בי"ד).

[ונזכיר – בשבועת העדות (דף ל) –

הגענו בערך לשליש המשנה. את ההמשך נראה כשנגיע לזה בגמרא עצמה.

השיעור שבועות דף לו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לה. במשנה – לה: 9-)

(נראה את הדינים במשנה עם ההרחבות של הגמרא)

(הפסוק – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא ה, א))

מקור – "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" – שכששמע את השבועה הוא כבר היה עד (ראה את ההלוואה לפני השבועה).

אבל נשים או עדים פסולים, או שיכולים להעיד רק עד מפי עד – פטורים.

            מקור – "אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" – בראויים להגדה.

            אם לו (לתובע) לא יגיד – ונשא עוונו

(לה. משנה למטה)

(ואם עשה בלשון הפוכה – אם תעיד לי ה' לא יכה אותך או יברך אותך –

ר"מ – גם חייב (מכלל הן אתה שומע לאו),

אבל "משבעני עליכם בשמיים ובארץ" – לא נחשב.

[אגב- דיון על שם ה' במקלל ה', אביו ואמו, ועצמו וחברו – נראה כשנגיע בגמרא].

גמרא –

א. לגבי הרישא (משביעני אני עליכם, מצווה אני עליכם) – והרי לא הזכיר שם ה'?

תשובות:

מקשה אביי – והרי בברייתא כתוב שגם זה תופס – "כובלכם אני" (מלשון כבלים), והרי אין כזה נוסח בתורה?

ב. לגבי הכינויים (רחום וחנון וכו') – למה נחשב, הרי אפילו אין איסור למחוק אותם?

עונה אביי – נכון שהכינוי עצמו אינו קדוש, אבל זה נחשב שאמר "משביעני עליכם במי שהוא רחום" – וכיוון שמתייחס לקב"ה – זה מספיק.

רבא – אז למה "בשמיים ובארץ" לא נחשב ("במי שהוא בשמיים ובארץ"?)

(לה: 6+)

א. ברייתא א – כתב חלק מהשם (והתכוון לשם ה') –

אם למה שכתב יש משמעות בפנ"ע – אסור למחוק (א-ל מאלוקים, י-ק מיקו-ה)

[צבקות –

ת"ק (וכך פוסק שמואל) – אסור למוחקו (כנ"ל)

ב. ברייתא ב – הטפל לשם –

לפניו – לה', בה', מה'.

ת"ק – גם לפני וגם אחרי נמחק

(לה: שליש, ב"סימן")

ג. (המשך הברייתא) – איזה שמות בתורה הם קודש ואיזה חול (דיינים, אלילים)

ת"ק – חול (מתייחס למלאכים)

וכן רב, שאמר על זה – גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.

חול[1] – וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם (בראשית יט, ב) – מתייחס למלאכים.

קודש – וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי׃ הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ…" (שם יח-יט), כלומר הפסוק מפוצל:

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא (זה נאמר למלאכים).

כשהעלילו עליו שקילל את "אלוקים" – הכוונה לה' (למשל – "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (מל"א כא י).

שופטים יז-יח: מיכה מהר אפרים גונב כסף מאימו, מחזיר לה, והיא מספרת שהקדישה את הכסף אז הם בונים בכסף פסל. אח"כ מגיע אליו נער לוי שמתנה להיות כהן במקדש של מיכה (ובסוף שבט דן עוברים שם וגונבים את הנער והפסל בדרכם צפונה לכבוש את ליש).

ת"ק – הכל חול,

שתי דוגמאות ברש"י (בפרק יז)

פסוק ג – וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַה' (שם הוי-ה) – הכוונה לע"ז!

פסוק ד – וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים –  הכוונה לע"ז.

ר"א – יש ויש –

שם הוי-ה (פסוק ג ) – וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַה' – קודש

שם אלהים (פסוק ד) – וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים –  חול (ע"ז).

חוץ מהפסוק האחרון בסיפור – "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת־פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כׇּל־יְמֵי הֱיוֹת בֵּית־הָאֱלֹקִים בְּשִׁלֹה" (יח, לא) – שהוא קודש.

(לה: באמצע)

תקציר הסיפור (שופטים יט) – איש לוי מהר אפרים, היתה לו פילגש מיהודה שזנתה ואז חזרה לבית אביה ביהודה, הוא בא לקחתה, אביה הפציר בו שיצאו באור יום אבל הוא יצא בצהריים, וכשהגיע הערב נכנסו לישון בישוב היהודי "גבעה"  בבנימין. איש זקן נותן להם לישון אצלו, ואנשי בליעל באים ודורשים לדעת את האיש, אז הזקן משכנע אותם שיוציא במקומו את בתו הבתולה ואת הפילגש. הוא מוציא אותה, הם מתעללים בה ובבוקר היא מתה. שאר השבטים מתאספים למחלמה נגד בנימין ב3 מערכות, פעמיים ישראל מפסידים ובפעם ה3 מנצחים.

לפני כל קרב שאלו השבטים האם לצאת (פרק כ) –

פסוק יח – וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה…

ר"א – חול

שהרי התשובה היתה שילחמו, ובסוף הפסידו, אלא כנראה ששאלו ע"ז.

ר' יהושע – קודש

ובפעמיים הראשונות ה' לא אמר שיצליחו אלא רק ענה על שאלתם (שיהודה ילחם תחילה, או האם להילחם),

באופן כללי הכל קודש, עם יוצאי דופן:

א, א – שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה – קודש (למי שהשלום שלו)

ח, יב – כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיוֹ –

ת"ק – חול (שלמה המלך),

ה' אומר לשלמה – על כך 1000 חיילים שנלחמים לך (לשלמה), תשים 200 שיהיו ישמרו על הפירות (ילמדו תורה).

שמואל – קודש

על כך 1000 לומדי תורה, 200 חיילים (שומרים).

ג, ז-ח – הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

יש אומרים "אף זה חול"

מה הכוונה "אף זה"?

הבנה ראשונה – גם הפסוק הקודם וגם זה חול.

אבל אם כן – כמי אמר שמואל שהפסוק הקודם קודש?

אלא הבנה שנייה – אף הפסוק הקודש קודש (כשמואל), ורק הפסוק הזה הוא חול.

(לה: רבע תחתון)

באופן כללי חול, חוץ מ –

ב, לז – [אַנְתְּ] מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא, מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתׇקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ – קודש

ד, טו – "וְאָמַר (דניאל ביחס לחלום של נבוכדנצר) – מָרִאי (=אדוני המלך) חֶלְמָא [לְשָׂנְאָךְ] וּפִשְׁרֵהּ [לְעָרָךְ]" – שהחלום יחול על שונאיך.

יש אומרים – גם זה קודש

כי לא ייתכן שדיבר למלך, שהרי ישראל הם שונאיו ואז יוצא שהטיל את הקללה על ישראל!

אך ת"ק – זה חול,

והתכוון שיחול החלום על שונאי המלך הגויים ולא היהודים.

[1] באמת יש רק שם אחד…

השיעור שבועות דף לה, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לד. 12+ עד לה. במשנה)

הקדמה – תזכורת לסדר הפסוקים

פרשיית קרבן עולה ויורד –

פסוק א – שבועת העדות

פרשיית קרבן אשם –

פסוק כא – שבועת הפקדון

והרי גם בשבועת ביטוי יש "אואין" – "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה, ד) – ושם זה לאו דווקא ממון.

(וזה גם מתבקש להשוות ביניהם כי שניהם באותה פרשייה (קרבן עולה ויורד)).

תשובה – שבועת העדות דומה יותר לשבועת הפקדון משבועת ביטוי:

            דמיון בין שבועת העדות לשבועת הפקדון – (דמיון במקרה החטא[1]) –

            דמיון שבועת העדות לשבועת ביטוי – (דמיון בעונש) –

(לד. מעל האמצע)

ואולי הפוך – שעל ממון פטור ועל דברים אחרים חייב?

תשובה – נכון! ואכן ר"ע סמך על הגז"ש של ר"א (אואין), ובאמת נחלקו במשהו אחר,

דחייה חלקית – לרי"ח גם לר"א פטור,

[נרחיב: בדף לז: יש לגבי זה מחלוקת לגבי האם קרקע נחשב גזל:

רבנן – לא נחשב גזל ופטור

בפשטות – חייב קרבן,

אך רי"ח – פטור מקרבן (זה נחשב גזל, אבל פטור מקרבן כי ממעטים מ"מִכֹּל")].

(וזה מסתדר עם דף לז: הנ"ל, כי ר"א מרבה שם בריבוי-מיעוט-ריבוי הכל חוץ מקרקע, משמע שגם מרבה קנס)

(לד. מתחת לאמצע)

ראייה בלי ידיעה – ראובן תבע את שמעון שנתן לו כסף,

ידיעה בלא ראייה – שהעדים מעידים שהלווה הודה שקיבל, בלי שראו.

            (ועוד אפשרות – אומדנא, כמו שנראה להלן).

(המקרה של ר' אחא – ראה גמל בין הגמלים בועט, ואח"כ מצאו גמל מת, ויש אומדנא שהגמל הרגו.

ומכאן לומדים שר' אחא יאמר את זה גם באדם שרצח – כמו במקרה שר' שמעון בן שטח ראה אדם רודף אחרי מישהו למערה, ונכנס ומצא את הרודף עם סכין עם דם ואת הנרצח דקור ומת,

(ר"ש בן שטח עצמו לא חייב את הרוצח –

תשובה – מסתדר גם לר' אחא,

למשל: שמישהו טען כלפיו שהוא הרג יהודי שלם, וטען הרוצח שלא הרג מעולם, ואז באו עדים ואמרו שהרג אבל לא יודעים לומר אם היה הנרצח יהודי שלם, אפילו שהרוצח הוחזק כפרן, בכל זאת לא הורגים את הרוצח).

(לד. 5-)

כי אמנם בידיעה בלא ראייה חייב (אומדנא) – שראוהו נכנס איתה לחדר ומצאוה בעולה

אמר לא היו דברים מעולם – הוחזק כפרן וחייב (כרי"ס הגלילי), ולא יכול לשנות את דבריו שמה שנתן לו היה מתנה וכד'.

נתתי לך מנה בצד עמוד זה, ואמר הנתבע לא נתת לי וגם לא עברתי בצד עמוד זה, ובאו עדים שהשתין שם –

ר"ל – חייב, כי הוחזק כפרן

(לד: שליש)

תזכורת: בתחילת בבניין אב, אח"כ בקל וחומר (שבועת הפקדון חמורה מהעדות, ובכ"ז רק בממון), ובסוף מגז"ש (תֶחֱטָא).

למה דחה את הקל וחומר – כי יש דברים ששבועת העדות חמורה יותר –

שבשבועת עדות – חייב גם במושבע מפי אחרים ובמזיד

מחכו עליה במערבא (לגלגו על הפירכא, שהיא לא נכונה):

כי נשים לב שבפסוקים –

אז מאיפה למד ר"ש שבעדות זה גם מפי עצמו? מהגז"ש מפקדון,

דחייה – לר"ש בשלב זה אין את הגזירה שווה

(לד: באמצע)

שהרי המקור בעדות שזה גם במזיד – שלא כתוב "ונעלם" (בניגוד לטומאת מקדש וקודשיו (שכתובה באותה פרשייה של קרבן עולה ויורד) שכן כתוב "ונעלם ממנו",

עונה רב הונא – ר"ש למד שבפקדון פטור במזיד גז"ש פקדון ממעילה (שניהם בפרשיית קרבן אשם, ויש גז"ש מעילה מעילה[4]).

(לד: שליש תחתון)

כי פקדון דומה למעילה ב6 דברים:

ואילו פקדון דומה לעדות ב5 דברים:

(לד: רבע תחתון, שאלת רב פפא)

תשובה – אולי בשלב הזה כשפרך את הקל וחומר עוד לא למד את הגז"ש,

דחייה – הרי את הפטור במזיד (בפקדון) ר"ש אומר להלכה! כלומר הפירכא היא לא רק זמנית.

תשובה – לגבי מזיד זאת אכן פירכא אמיתית,

לגבי זה אמרנו שהפירכא היא גם אחרי הגז"ש, ועל זה הקשו (גיחכו) –

תשובה – כי בעדות יש לימוד שפטור במזיד –

[1] מעבר לזה שיש פה יותר נקודות דמיון, זה גם יותר מסתבר שכיוון שמבחינת המקרה זה דומה יותר לשבועת הפקדון אז את הדין של ממון, שזה דין במקרה החטא ולא בעונש, נדמה דווקא לשבועת הפקדון.

[2] החיוב על קנס הוא לא אם מעידים על הקנס עצמו, כי כיוון שיכול הנתבע להודות ולהיפטר זה לא נחשב שפגעו בתובע, אלא אם מעידים שכבר התחייב קנס בבית דין אחר (רמב"ן).

[3] הרשב"א מקשה למה רב יהודה שאל את זה אם רי"ס הגלילי כבר אמר בברייתא שחייב, ונשאר בקושיא, אולם במפרשים אחרים מפרשים את המקרה כאן קצת אחרת כך שיש חידוש.

[4] גז"ש מעילה מעילה:

השיעור שבועות דף לד, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לג. במשנה עד לד. 12+)

המקרים:

כמה סוגי חיובים – תעידו לי על פקדון, תשומת יד, גזל ואבידה שיש לי אצל פלוני

כמה חומרים – תעידו לי שיש לי פקדון אצל פלוני של חיטין, שעורין וכוסמין

הדין:

אמרו "שבועה שאין אנו יודעים שיש לך ביד פלוני" – חייבים אחד

א. במשנה – תעידו לי על:

א. גמרא –  האם יש חיוב שבועת העדות על קנס?

שהרי גם אם יעידו – אולי הנתבע יספיק להודות קודם וייפטר, כך שבזה שלא העידו לא פגעו בתובע[1]

השאלה רק לפי רבנן, אך לר"א בר"ש יש שתי סיבות לומר שחייב:

אלא השאלה רק לפי רבנן, שגורם לממון לא מחייב שבועה, והשאלה האם כאן זה נחשב ממון או רק גורם לממון?

(לג. רבע תחתון)

ראיות:

דחייה – בכל המקרים יש (גם) ממון:

חצי נזק –

או שהכוונה לחצי נזק של שור תם, ולפי הדעה שזה ממון ולא קנס

כפל ודו"ה – הכפל והדו"ה קנס, אבל הקרן זה ממון ומחייב אותו קרבן.

אנס או פיתת את בתי – יש בושת ופגם שזה ממון.

אם הכל ממון – מה החידוש שחייב קרבן?

שחצי נזק צרורות זה ממון ולא קנס (ושאר המקרים הוזכרו בדרך אגב)

(לג. 1-)

דחייה – אולי הברייתא כר"א בר"ש שכאמור לדעתו (שהעדים יכולים לחייב גם אחרי שהודה) – חייב.

(והגמרא מסבירה איך זה יסתדר עם המשפט הבא בברייתא שם).

המשנה –

א. שצריך שהתובע עצמו יבקש שיעידו (משנה לה.)

במקרה השני "שאיש פלוני כהן" – למה הביאו דוגמה של כהן, והרי גם בממון יהיה פטור כי זה לא התובע ביקש?

תשובה – כאן מדובר שתובע נתן לו הרשאה (יפוי כח), ואז בממון כן יהיו חייבים קרבן.

(הגבלה – זה מועיל רק לפני שהנתבע כבר כפר).

ב. מניין ששבועת העדות זה דווקא בתביעת ממון

שבועת העדות – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא ה, א)

שבועת הפקדון – "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ. אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ…" (שם פסוקים כב-כג).

ולמה לא לומדים מרוצח וסוטה, למרות שגם בהם יש אואין?

רוצח – במדבר לה, כ-כא – "וְאִם־בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ־הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת…"

סוטה – במדבר ה, יד – "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

תשובה – כי שבועת הפקדון דומה יותר – יש בה גם שבועה (בניגוד לרוצח) ואין כהן שמשביע (בניגוד לסוטה).

מֵאֵלֶּה – יש שהוא חייב (תביעת ממון) ויש שפטור (כשזה לא תביעת ממון).

מדובר בדבר שניתן להעיד עליו גם מראייה לבד וגם מהודאה לבד, וזה דבר שקורה רק בממון:

ראייה בלי ידיעה – ראובן תבע את שמעון שנתן לו כסף,

איך לומד –

שבשבועת הפקדון מחמירים יותר

החומרות:

גם נשים ופסולי עדות,

ובכ"ז שם זה מצומצם לממון,

אך דוחה ר"ש את עצמו – גם לשבועת העדות יש חומרות[2]

מושבע מפי אחרים: בשבועת העדות – חייב, בשבועת הפקדון – פטור

בשבועת העדות – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד…" (ויקרא ה, א)

[2] (שתיהן בניגוד למשנה בדף לו:, מחר נראה שר"ש עצמו גם יחזור בו חלקית)

השיעור שבועות דף לג, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לא: במשנה – לג. במשנה)

(נראה את המשנה תוך כדי חלק הגמרא)

המשנה:

במשנה: שבועה מפי עצמם – התובע אמר להם שיעידו והם נשבעים שלא יודעים או שהתובע משביע והם אומרים אמן.

שמואל – אם ראו שהתובע רץ אחריהם ואמרו שבועה מיוזמם – פטורים, כי החיוב רק אם התובע דרש שבועה.

א. מה החידוש?

תשובה – היינו חושבים שכיוון שרץ אחריהם זה נחשב כאילו דרש שבועה, קמ"ל שלא.

תשובה – יכולנו לחשוב ש"אמר" זה לאו דווקא, כפי שגם במשנה בדף לו: לגבי שבועת הפקדון זה לאו דווקא (גם אם הכחיש בלי שהתובע דרש חייב קרבן),

ב. תניא כשמואל – ראוהו שרץ אחריהם ואמרו שבועה מיוזמתם –

בשבועת העדות – פטורים

(לב. רבע)

במשניות –

ר"מ – בפני בי"ד חייבים גם מפי אחרים, מחוץ לבי"ד רק מפי עצמם.

המקרה שבו זה כתוב במשנה:

"השביע עליהם 5 פעמים" (בשביל לפשט נניח שמדובר בשבועה מפי אחרים, שהוא רק כפר) –

כי במקרה הקודם – כיוון שהשבועות עצמן היו מחוץ לבי"ד, ומה שמחייב זה רק הכפירה, הכפירה מפעילה את 5 השבועות בבת אחת וחייב 5

אבל במקרה הזה – כיוון שהשבועות היו בתוך הבי"ד, הן תקפות כבר עכשיו, ורק מחכות לכפירה, וכיוון שכפר – כל שבועה מופעלת לפי סדר הופעתה, ולכן חייב רק על השבועה הראשונה כי כיוון שבשבועה הראשונה נשבע שלא יכול להעיד – אז כל שאר השבועות חסרות משמעות כי ממילא כבר לא יכל להעיד לטובתו שהרי כבר נשבע שלא יכול, ולא יכול לשנות את דעתו.

ב. גמרא – מקורות

רב פפא: אם כן אז שגם השבועה עצמה תהיה בפנים?

(לב. שליש תחתון)

במשנה: רק אם העידו יחד – שניהם חייבים

א. והרי אי אפשר לצמצם?

הקדמה (שאלת הגמרא מניחה כמו רבנן) – ילדה הכבשה שניים ממש ביחד, מי הבכור?

תשובות:

כלומר – השני יתחיל אחרי שייסיים הראשון,

ומקשה – הרי נוסח העדות ארוך יותר ("שבועה שאין אנו יודעים לך עדות" > "שלום עליך רבי").

(לב. רבע תחתון)

ב. המשנה נתונה במחלוקת תנאים – האם כשמשביע רק עד אחד – חייב

רבנן (ומשנתנו) – פטור

מה המחלוקת – הרי כאמור – עד אחד לא מוציא ממון והשבועה שלו לא היתה מועילה?

דחייה – הרי אביי אמר שהמחלוקת ביניהם היא לגבי שני עדי סוטה (נסביר בהמשך) לגבי דבר הגורם לממון!

ר"א בר"ש חייב – כי דבר הגורם לממון כממון (כי אולי הנתבע לא היה נשבע אלא משלם)

וזה מתאים להסבר של אביי, כדלהלן.

(לב. 5-)

בשלושת האמירות הראשונות של אביי הוא מדבר על בעל שדרש מעדים שיעידו בשלבים השונים וכפרו – האם חייבים קרבן (זה עדות על ממון כי הבעל ירוויח את הכתובה)).

[הקדמה: אישה שבעלה חושד בה –

שלב א – קינוי – אל תיסתרי עם פלוני,

שלב ב – סתירה – שבכל זאת התחיידה איתו – חייבת לשתות

שלב ג – כמה אפשרויות:

הכוונה לשלב ג (עד טומאה) – כי זה מפסיד לבעל את הכתובה באופן ישיר.

הכוונה לשלב א (עדי קינוי) – כי זה רק גורם דגורם לממון (צריך אח"כ גם את שלבים ב ו-ג)

הכוונה לשלב ב (עדי סתירה) – שזה קצת יותר ישיר:

ר"א בר"ש – דבר הגורם לממון כממון, וחייב

רקע: אם ראובן תובע את שמעון עם עד אחד, שמעון אמור להישבע שפטור

ויש שתי הבנות באביי:

דחייה – אולי גם הוא לא היה נשבע, כך שזה עדיין רק "דבר הגורם".

(לב: רבע)

רקע: הכוונה למקרה של "נסכא דר' אבא" –

אם לתובע אין עדים – לנתבע יש מיגו שזה אכן שלו (יכל לומר שלא חטף).

מה אם לתובע יש רק עד אחד – האם גם זה מבטל את המיגו?

ר' אבא – זה נחשב מחויב שבועה שלא יכול להישבע (כי אין לו על מה להישבע, שהרי לא יכול להישבע שלא חטף, כי הרי חטף), ומשלם.

ולענייננו – אם העד של התובע מסרב להעיד – חייב קרבן לפי כולם, כי פוגע בו ממונית כנ"ל.

(לב: באמצע)

אבל רב פפא מגביל –

(כלומר היא חושבת שהוא יודע, ותובעת מספק שיאמר והוא כופר).

והרי זאת מחלוקת להלן לז:?

תשובה – אולי כאן כבר תפסה מטלטלין עוד בחייו, שאז יכולה היתה לגבות גם מזה.

(לב: רבע תחתון)

ג. במשנה יש שני מקרים של אחד אחרי השני:

מקרה א – כפרו שניהם – הראשון חייב, השני פטור (כי העדות שלו כבר לא תועיל)

מקרה ב – כפר אחד והודה אחד – גם כן הראשון חייב והשני פטור.

פשיטא שהראשון חייב!

תשובה – מדובר ששניהם כפרו, ואז אחד שינה דעתו והודה תוך כדי דיבור,

לרב חסדא זה מובן –

החידוש של מקרה א – שאפשר לצמצם (כרי"ס הגלילי)

אבל לרי"ח –

הרי החידוש של מקרה א – שתוך כדי דיבור כדיבור (ונחשב שהעידו יחד)?

תשובה – צריך את שניהם:

(לב: 2-)

למה הראשונה חייבת – הרי לא פגעו ממונית בתובע, כי יש גם את הכת השנייה?

עונה רבינא – נעמיד שבזמן כפירת הראשונה, השנייה עוד היתה פסולה (למשל ששני עדי הכת השנייה היו נשואים לשתי אחיות), ולכן הכפירה של הראשונה היתה משמעותית.

[אם כן – מה החידוש שגם הראשונה חייבת?

[1] יוצא שלפי כולם –

[2] זה גם לר"מ:

[3] ואפילו שעכשיו שהוא כופר הוא הורס לה ולא נאמנת, אבל בזמן שהשביעה כן היתה נאמנת בלי עדותו.

השיעור שבועות דף לב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(ל: 5- עד  לא: במשנה)

אגב ההלכות הקודמות שהובאו –

הלכות שנועדו למנוע מהדיין לטעות

התערבות התלמידים בדיון (גם כן – כדי שלא תצא טעות)

להתרחק מהתנהלות שקרית/תחמנית גם כשהתוצאה אמתית

ועד שתי הלכות בדרך אגב – "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו"

(לא. רבע תחתון)

א. רק בראויין להעיד

במשנה – "לא בנשים… לא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד" – מה זה בא לרבות?

נשבע מפי אחרים – זה דווקא בפני בי"ד.

נשבע מפי עצמו – מחלוקת:

ר"מ – גם שלא בפני בי"ד.

חכמים – רק בפני בי"ד.

המקור למחלוקת:

רב פפא העיר שאם הייתה לנו רק את המחלוקת אצלנו, יכולנו לפרש שלרבנן "מפי עצמו" נלמד מקל וחומר ממפי אחרים, וזה דווקא בפני בי"ד בגלל "דיו לבא מן הדין", אבל נדחה כי לא ניתן להסביר כך את המחלוקת המקבילה השבועת הפקדון (שם אין קל וחומר).

(לא: באמצע)

מקור – שבניגוד לשאר המקרים של עולה ויורד (שבועת ביטוי וטומאת מקו"ק), כאן לא כתוב "ונעלם".

ויש 3 רמות של זדון-שגגה:

אז למה שם רב כהנא ורב אסי התלבטו בזה ולא פשוט למדו ממשנתנו?

כי בשבועת העדות מחייבים אפילו ברמה 1, כלומר יש צורך בזדון, אז ודאי שפטור ברמה 3, אבל בשבועות ביטוי שפוטרים ברמה 1 כי צריך שגגה – אז אולי נחייב גם ברמה 3. קמ"ל שלא.

השיעור שבועות דף לא, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(ל. במשנה – ל: 5-)

פרשיית עדים זוממים – דברים פרק יט

(ל. רבע תחתון)

א. ועמדו שני האנשים –

חלק ג – השלמות אגביות

השיעור שבועות דף ל, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.