כמה שנים היו בני ישראל במצרים? 430 או 400 או 210 או 116 או 86? למה יוסף שלח לאביו יין ישן ופולים גרוסים? ואיך נפטרים מהטרדות שמעיקות על החיים? שיעור מרתק לפרשת ויחי, 

Support the show

לעוד סרטונים מרתקים:  http://shneorashkenazi.com/
רוצה לקבל עדכון כשהשיעור השבועי עולה? הירשם כמנוי

מקורות לפרשת ויגש תשע"ט – איך יוסף לא הודיע לאביו שהוא חי?
1. מדרש רבה צא ורש"י שם: ויוסף הוא השליט - שלוש גזירות גזר: 1. שלא ייכנס עבד למצרים (שמא ישלח יעקב עבדיו לשם ולא יבואו בניו בעצמם). 2. שלא ייכנס אדם עם שני חמורים למצרים וכן שלא יוליכו סוחרים תבואה ממקום למקום (שאם יכנס בשני חמורים, היה אחד שולח עשר חמורים ביד חברו ולא יבוא הוא בעצמו). 3. שלא ייכנס אדם עד שלא יכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו. והיה שם מנשה [בן יוסף], שהיה ממונה על השערים ומקבל כל הפתקים עם שמות הנכנסים.
פרשת מקץ: 1. ויאמר עליהם: מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם. 2. ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים ויאמר אליהם ... אם כנים אתם, אחיכם אחד ייאסר בבית משמרכם ... ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם. 3. ויצו את אשר על ביתו לאמור: ואת גביעי, גביע הכסף, תשים בפי אמתחת הקטון ... ויחפש, בגדול החל ובקטון כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין. אברבנאל: למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר איתם קשות והלוא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש? ואם חשבו עליו רעה, האלוקים חשבה לטובה ומה לו להנקם מהם אחרי עשרים שנה? ואם הם - העטופים ברעב מחוץ לארצם בדרך רחוקה ובניהם וטפם מייחלים להם - כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו ו[עוד] הרבה צער על צערו במאסר שמעון?
אור התורה מקץ עמוד שמ: עניין יוסף ואחיו, שנהג עמהם באכזריות ויאסור את שמעון לעיניהם?

2. בראשית מב,ד: ואת בנימין אחי יוסף, לא שלח יעקב את אחיו, כי אמר פן יקראנו אסון.         ליקוטי שיחות ה/216: הטעם שיעקב חשש דווקא על בנימין 'ואת בנימין ... לא שלח ... פן יקראנו אסון', מוסבר בפסוק עצמו: אחרי המילים 'ואת בנימין', נאמר 'אחי יוסף', ולפי מחשבתו של יעקב, יוסף נהרג בהיותו בדרך, כמו שאמרו האחים 'חיה רעה אכלתהו', וזה כבר היה האירוע השני, לאחר שרחל נפטרה בהיותה בדרך. ושני אירועים רצופים הם בבחינת 'חזקה', כמו שראינו אצל תמר, שלאחר שנפטרו שני בעליה, אמרו שהיא 'מוחזקת לקטלנית'.

3. תהלים פ,ב: רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף – ילקוט שמעוני שם: מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמל עימם טובה, אף אנו גמלנו אותך רעה, גמול אותנו טובות.

4. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם ויאמר אליהם מרגלים אתם - רמב"ן מב,ט: זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם ... כי כל אחיו ישתחוו לו בחלום הראשון ... וכיון שלא ראה בנימין עמהם, חשב זאת התחבולה כדי שיביאו בנימין אחיו אליו. רמב"ן שם יז: העניין השני שעשה להם בגביע ... חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו ... ועל כן לא רצה שילך עימהם בנימין [להביא את יעקב למצרים, אלא רצה להשאירו אצלו כעבד, עד שיבוא יעקב ויתקיימו שני החלומות].
אברבנאל: מה שאמרת שהייתה אומנותנו להיות מרגלים, אין הדבר כן ... רצה לומר, אנשי אמת וכבוד אנחנו, לא היינו מעולם מרגלים.
בראשית מב,כא: ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת - אברבנאל: כמו שאז אנחנו בידינו מכרנו ונתנוהו לאויבים, ככה ... באה הצרה הזאת שנצטרך לתת בבחירתנו אחד ממנו ולשומו במאסר ביד אויב.
רלב"ג בראשית פמ"ד: והנה השתדל יוסף להעליל על אחיו בנימין, לבחון איך יהיה מנהג אחיו עמו. רצונו לומר אם הם שונאים אותו ויעזבוהו וילכו או אם יאהבוהו וישתדלו בהצלתו כפי היכולת. ולזה, כאשר נתברר לו שאחיו נוהגים עם בנימין כמנהג אחים - אז גילה להם שהוא יוסף. 
אור התורה שם: היה הכול לטובתם, שיפטרו בזה על עוון מכירתם אותו שהיה גדול עוונם ... שהנה כאב רחמן ראה כי קולר חמשה עוונות תלוי על צווארי אחיו אשר שנאוהו כו' מכרם בכסף צדיק כו'. על כן מאהבתו אותם דאג למו וראה שטוב להביאם לידי מיני צער.

Support the show

מקורות לפרשת וישב, י"ט כסלו וחנוכה תשע"ט – איך יוסף סיכן את חייו?
1. ספר החינוך מצוה תקמו: עם היות ה' משגיח בפרטי בני אדם וכל אשר יקרה להם בגזרתו לפי זכותן או חיובן ... אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה וכך יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו ... וכל הסומך על הנס אין עושין לו נס.
בראשית לז: ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו ... ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו?! ויוספו עוד שנא אתו. ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ... ויקנאו בו אחיו.                                בראשית רבה פד,יג: היה אבינו נזכר ומעיו מתחתכים, יודע היית שאחיך שונאים ואמרת 'הנני'?!
רש"י סוטה יג,ב: משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו – ודותן אינה מקום ... אלא כך אמר לו: אתה אומר 'את אחי אנכי מבקש'?! נסעו מן האחווה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך, כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו.                                                      דברי דוד (הט"ז): מאחר ששמע שאחיו חושבים להמיתו – היאך הלך כמאבד עצמו לדעת ח"ו?
מכילתא בשלח: יודע היה שאחיו שונאין אותו ולא רצה לעבור על דברי אביו.                       ליקוטי שיחות לה/172: צריך עיון בכל הליכה זו: לאחרי שיוסף שמע מהמלאך גבריאל ש'הסיעו עצמם מן האחוה לבקש לו נכלי דתות שימיתוהו' הרי בזה שהלך ... העמיד בספק את עצם קיום הציווי, שהרי שליחות יעקב היתה 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר' ואם כן מה מקום לילך כאשר הציווי 'והשיבני' לא יתמלא?

2. חתם סופר פרשתנו: וימצאהו איש - אירעו ליוסף כל השלשה סימנים שראוי לחוש להם, דאמרו חז"ל (חולין צה,ב) רב בדק במעבורת אם הייתה מזדמנת לו לעבור. ושמואל היה בודק בפסוק שהזדמן לו. ורבי יוחנן היה שואל תינוק. וכאן מעבורת - הרי היה תועה בשדה ולא נזדמן לו דרכו. פסוק - הרי בשעת פרישתו עסק בפרשת עגלה ערופה שמדברת במי שנהרג בדרכו. ולשאול תינוק - אין הכוונה דווקא בתינוק אלא כל מי שיענה לפי תומו והרי היה לו להרגיש בדברי האיש 'נסעו מזה'.

3. בראשית לז - יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. רש"י: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה: כנגד אבר מן החי - 'וישחטו שעיר עזים במכירתו' ... ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים לעבד - נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם – 'ותשא אשת אדוניו'.
פירוש רבי אליהו מזרחי על רש"י: השבטים כדין היו עושים, אלא יוסף היה טועה בדין ודן אותם שעשו שלא כדין והיה מגיד אותם לאביו לפי סברתו.

4. ליקוטי שיחות לה/172: יש לבאר לפי דברי הכסף משנה, שגם לדעת הרמב"ם שאסור למסור נפשו על שאר מצוות, הנה 'אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה כדי שיראו העם וילמדו'. וכך יוסף ראה בהנהגת אחיו שחסר להם בכיבוד אב, כמו זה ששמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם בלי לשאול דעת יעקב, וכן שנאת אחיו אליו שבאה בסיבת אהבת יעקב אליו והרי זה פגיעה בכבוד אביו. ולכן לא אכפת ליה שלא יתקיים הציווי, כי המסירות נפש במצב זה היא בשביל קידוש השם.                                                   עפ"ז יש לבאר מה שאומרים בנוסח 'הנרות הללו' שהתשועות והנפלאות היו על ידי 'כוהניך הקדושים', וכך מדייק הרמב"ם 'עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום'. ויש לדקדק מה הנפקא מינא בכך שההצלה הייתה על ידי 'כהניך הקדושים', 'בני חשמונאי הכהנים הגדולים'? אלא בזה מודגש ההיתר למסירות נפש כזו ועד ליציאה למלחמה גלויה כנגד היוונים, שהוא מחמת שהיו 'הכהנים הגדולים' והיה דינם כאדם גדול שמוסר נפשו בכל זמן. 

Support the show

מקורות לפרשת וישלח תשע"ט – ויירא יעקב: איך מנטרלים חרדות ופחדים?
1. בראשית לב: וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו: ויירא יעקב מאד ויצר לו.  
שמות ב: ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך: ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו? הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי?! ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. במדבר כא: ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי.  ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו.
בראשית רבה עו: שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו: הבחור שבאבות והבחור שבנביאים. הבחור שבאבות זה יעקב ואמר לו הקב"ה 'והנה אנכי עמך' ובסוף נתיירא, שנאמר 'ויירא יעקב'. הבחור שבנביאים זה משה ואמר לו הקב"ה 'כי אהיה עמך' ולבסוף התיירא, שנאמר 'ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו' ואין אומרים 'אל תירא' אלא למי שמתיירא. פירוש יפה תואר השלם: למאי נפקא מינה [דברי המדרש]? ועוד קשה הלשון 'שני בני אדם' והרי היה לומר 'הבחור שבאבות והבחור שבנביאים'? אלא רצה לומר ששניהם לבדם נמצא בהם דבר זה שנתייראו ואין ללמוד מהם, שראוי שלא לירא, שהמורא הוא סימן אל החטא ... וכל שכן למי שהובטח ... ולכן אמר 'שני בני אדם', לומר שאף שהם הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, בענין זה אינם אלא כשני בני אדם בעלמא.
בראשית כה: ויבא עשו מן השדה והוא עייף: ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עייף אנכי ... ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? - רש"י: עייף מרציחה.

2. סנהדרין צח,ב: רבי יעקב בר אידי מקשה, כתיב 'הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', וכתיב 'ויירא יעקב מאד וייצר לו'? אלא שהיה מתיירא שמא יגרום החטא.
פירוש מלא העומר: יעקב עלה מורא על ראשו שיש לעשו איזו קטרוג לקטרג עליו ... וזה הרמז בפסוק 'ויירא יעקב מאוד וייצר לו' - 'ויירא' על כיבוד אם ואם שנאמר 'איש אמו ואביו תיראו', 'ויצר' מרמז על איסור שתי אחיות שנאמר 'ואישה על אחותה לא תיקח לצרור'.  

3. שמואל ב טז: ויאמר המלך מה לי ולכם בני צרויה, כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דויד.
חובת הלבבות שער הביטחון פ"א: מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו. שם פרק ב: שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו, וגם למי שאינו ראוי לו [מי שחטא] ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך לא ייכרת ולא ייפסק.
ספר החינוך רמא: שידע האדם ... כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו כי הוא אינו סבת רעתו ... כמו שאמר דוד עליו השלום: הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'.

4. ליקוטי שיחות לו/4 ואילך: יובן זה עפ"י דברי רבנו הצמח צדק, שענה לאחד שהתחנן אצלו לעורר רחמים רבים על חולה מסוכן ח"ו: 'תחשוב טוב – יהיה טוב' ... ונראה לבאר... ביטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו והיא מביאה את חסדי ה' כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה'. על ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג עמו באופן זה שמטיב עמו – גם אם לולי זאת אינו ראוי לזה ... וזהו מה שכתוב 'ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר וישמע פרעה'. היות שמשה היה ירא לנפשו ולא בטח בה' שלא יבוא שום היזק חס ושלום מפעולותיו הטובות - להגן על איש ישראל מהמצרי שהכה אותו ולהוכיח שני עברים נצים – הרי זה עצמו גרם ש'וישמע פרעה' ויבקש להרוג את משה והוצרך לברוח ממנו.

Support the show

מקורות לפרשת ויצא תשע"ט – להודות ולבקש: למה לאה עמדה מלדת?
1. בראשית כט: ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי: ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי וייתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון: ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי: ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה. ותעמד מלדת.            רש"י: הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי, מעתה עלי להודות.
מאור ושמש: יש לדקדק הרבה: אחד, מה מלמדנו בזה שעמדה מלדת אחר שנולד יהודה? למה זה חשוב? גם משמע שמחמת זה שאמרה 'הפעם אודה את ה'' - על כן ותעמוד מלדת ולא ילדה עד אחר זמן. וצריך להבין מה חטאה בזה?

2. בראשית רבה צח: 'יהודה אתה יודוך אחיך' - כל אחיך ייקראו על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא. 
תנחומא פרשת ויחי: כיון שילדה ליהודה מיד הודתה בו - שהוא הודה במעשה תמר. 

3. דברים כו,טז: היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם – רש"י: בת קול מברכתו הבאת בכורים היום - תשנה לשנה הבאה.
פלא יועץ, ערך הלול: מובא במדרש שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה - שכרו שעושים לו נס אחר. שנאמר (תהלים נ): 'זובח תודה יכבדנני וגו' אראנו בישע אלקים'. 
אגרות קודש יב עמוד ער: במענה על מכתבו בו כותב מצבו ואשר כל ימי חייו לא ראה טוב ... כנראה שאינו מרגיש הסתירה במכתבו עצמו, כי איש אשר בורא עולם הזמין לו בת גילו וברכם בילדים שיחיו לאורך ימים - יאמר שלא ראה טוב מימיו?! הרי הוא כפוי טובה במידה מבהילה ... ובאתי לעורר שאפשר זהו טעם חלישות הבריאות והעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאינו מכיר בברכת ה' בעניין יותר עיקרי מאשר שלימות הבריאות והפרנסה, והוא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך ה'.

4. ברכות ז,ב: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתה לו, שנאמר: 'הפעם אודה את ה''. 
כתב סופר: וכי האבות לא הודו לה' על הניסים שעשה להם?! הלא הקריבו קרבנות ושיבחו לה'? אלא בוודאי אברהם ויצחק הודו ושבחו לה‘, אבל להם נעשו נסים שלא בטבע ואין חידוש שמצאו עצמם מחויבים להודות ולזבוח זבחי תודה, אבל בלאה מצינו שנתנה תודה בהיוולד לה בן - הגם שכן הוא בטבע, וכמה נשים מולידות כמה בנים. מכל מקום לא תלתה במקרה וטבע ושבחוה חכמים.

5. אבן עזרא: ותעמוד מלדת - אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם, כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר: אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן נאמר ותעמוד מלדת. 
ליקוטי שיחות ל/28: הציווי 'פרו ורבו' נאמר בתורה בפרשת בראשית וכן בפרשת נח, ואחד החילוקים ביניהם הוא שבפרשת בראשית נאמר זה לאדם הראשון, ומכיון שלפני אמירת הציווי לא היו לו בנים, מובן שמדובר בעיקר קיום מצוות פריה ורביה. משא"כ בפרשתנו נאמר 'פרו ורבו' לנח שכבר היו לו שלושה בנים, גם לו נאמר 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', הוי אומר אשר גם הוספת נפש [על הילדים הראשונים] היא בכלל קיום פריה ורביה וכאילו בנה עולם.  
ברוך שאמר (רבי ברוך אפשטיין, מחבר תורה תמימה) ברכת הגומל: והציבור עונה אחריו 'מי שגמלך טוב' – והנה לא נתבאר טעם ענייה זו של הציבור ולא מצאנו דוגמתה בברכות. ואפשר לומר עפ"י מה שדייקתי בפרשת ויצא שאמרה לאה 'הפעם אודה' ומיד 'ותעמוד מלדת'. ויש לפרש שאחרי שהודתה לאה על לידת יהודה, לא ביקשה עוד על להבא וניכר שמסתפקת במה שעד עכשיו, ולכן ותעמוד מלדת. ועל כן, זה המברך ברכת הגומל ואינו מבקש על להבא, יש חשש שמא מסתפק הוא בחסד זה ולכן מברך אותו הציבור: 'מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'. 

Support the show

מקורת לפרשת תולדות תשע"ט – איך היה מותר לרמות את עשו?
1. עבודה זרה כה: 'הלא היא כתובה על ספר הישר' (יהושע י,יג) – מהו ספר הישר? זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, כדברי בלעם: 'תמות נפשי מות ישרים' (שנאמר בהם 'גוויעה' ולא מיתה).
בראשית כה,כז: ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים - רש"י: 'עשו איש יודע ציד' – לצוד אביו ולרמותו, שואלו: היאך מעשרין המלח והתבן? סבור אביו שמדקדק במצות. 'יעקב איש תם' – אינו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם.       מיכה ז,כ: תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם – רש"י: תיתן את מידת האמת של יעקב לבניו. 
בראשית כז: ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק: אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ... ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי ... ויאמר אתה זה בני עשו?! ויאמר אני! ... ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ... ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך.
ספר המאמרים תש"ג/186: צריך להבין מפני מה מסרו נפשם רבקה ויעקב לקחת הברכות של עשו? הלוא ברכות יעקב אמורים בסוף הפרשה שהם ברכת אברהם [הברכה על הארץ והזרע], ולמה מסרו נפשם לקחת ברכות עשו שהם על עניינים גשמיים? וגם עשו ענייני רמאות ומרמה, דרבקה הלבישה את יעקב אותם הבגדים החמודות של עשו ויעקב אמר 'אנכי' [אנכי עשו בכורך]? 

2. תנחומא ישן ויצא יא: כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה', אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?! 
בעל הטורים כז,לה: ויענו בני יעקב את שכם ... במרמה – הוא בא לאביו במרמה ובאו בניו במרמה. 
רבנו יונה אבות א: אפילו ספור דברים בעלמא אין לו לשקר, כההוא עובדא עם בנו של רב ששיקר לאמו וכו' ... כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר ... לא יוכל לומר האמת כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו.

3. בראשית כז,לה: [בא אחיך] במרמה – בחכמה.
בראשית רבה ח: בשעה שבא ה' לברוא אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת חבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא ... חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומרת אל יברא שכולו שקרים ... מה עשה ה'? נטל אמת והשליכו לארץ, כדכתיב (דניאל ח): 'ותשלך אמת ארצה'.
רד"ק בראשית כז,יט: יש תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלוקים דיבר שקר? ואין זה תימה, כי יעקב היה יודע כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו, ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו, יתעשת אלוקים יותר לברך אותו מאשר לברכת אחיו ... וחילוף הדברים [השקר] במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק... וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם 'אחותי היא' ... כי מיראה אמרו מה שאמרו. 

4. ב"ב עג: אמר רבה: סיפרו לי יורדי הים: הגל שמטביע את הספינה - זוהר של אש לבנה בראשו.
היום יום כג סיון: היצר הרע ... לפעמים הוא שועל, פקח שבחיות, וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. לפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק, ענו ובעל מידות טובות.
ספר המאמרים תש"ג/187: טעם הדבר שבאו בדרכי ערמה הוא לפי שנפילת האורות ... היו ג"כ בדרכי ערמה וכמ"ש 'והנחש היה ערום' שרימה את חווה ואדם, וכיון שלקיחת הניצוצות דקדושה היו במרמה, צריך להיות הבירור והלקיחה ממנו ג"כ במרמה. וזהו דרבקה ויעקב שהן אדם וחווה - דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון ורבקה הייתה בחינת חווה - עשו מרמות ותחבולות לקחת הברכות מעשו.
לקוטי שיחות ח"ג/795: בכדי לקבל את הברכות האלוקיות, רבקה עשתה כמה עניני רמיה ויעקב לבש את בגדי עשו. ומכך ההוראה לכולנו: הגישה של יהודי לענייני העולם, היא באופן של רמאות: לכאורה הוא עסוק בענייני גשמיות, אכילה ושתיה וכך הלאה, אך הכוונה שלו בכך היא לשם שמים. הוא אמנם לובש את בגדי עשו, אבל הכוונה שלו בכך היא לגאול את ניצוצות הקדושה שנפלו שם. 

לעוד סרטונים מרתקים:  http://shneorashkenazi.com/

רוצה לקבל עדכון כשהשיעור השבועי עולה? הירשם כמנוי

Support the show

מקורות לפרשת חיי שרה תשע"ט – איך אנשים חיים לאחר שהם אינם?

1. מסכת אבות ה,ג: עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו. פירוש רבינו יונה - הניסיון העשירי: קבורת שרה. שנאמר לו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' - וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקברה.
מדרש הגדול: בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו, שהבטיחו הקב"ה לתת לו ולזרעו את הארץ עד עולם ועכשיו לא מצא קבורה אלא בדמים מרובים – ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולא קרא תגר, ולא עוד אלא שדיבר עם יושבי הארץ בענווה, שאמר 'גר ותושב אנכי עמכם'. 
ליקוטי שיחות טו/145: לא רק שאירועי הפרשה התרחשו אחרי פטירת שרה, אלא גם בתוכנם הם ההיפך מ'חיי שרה': בתחילת הפרשה מסופר על קניית המערה עבור קבורתה, הסיפור השני הוא הליכת העבד להביא את רבקה, שמסתיים ב'ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו' – 'משמתה הוא מתנחם באשתו', וקל וחומר העניין השלישי בפרשה – 'ויוסף אברהם וייקח אישה וגו''. 

2.  בראשית כג,ד: גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני.           פסוק ח: וידבר איתם לאמור, אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני ופגעו לי בעפרון בן צחר. רמב"ן: מלפני – טעמו, אני לא אקבור מֵתִי בקבר אחר ... כי אם לא תעשו כן אקברנו בארון. או יהיה טעמו: מֵתִי אשר הוא לפני ואני צריך למהר לקברו. 

3. בראשית ב,ז: וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. 
רבי חיים ויטאל, שער הקדושה א,א: נודע אל בעלי מדע כי גוף האדם אינו האדם עצמו, זה נקרא בשר האדם, אלא הגוף הוא לבוש בו תתלבש הנפש השכלית אשר היא האדם עצמו.
כתב סופר פרשתנו: 'ואקברה את מתי מלפני', ולקמן אמר 'ואקבור את מתי מלפני', ונראה לומר שצדיקים במיתתם קרויים חיים ומיתתם רק בגוף שאדם רואה בעיניו אבל הנשמה חיה וקיימת, והיינו 'מתי מלפני' – רק מה שלפני. 
תורת מנחם, מנחם ציון/558: בצער נודעתי על דבר האסון בפטירת בעלה הי"ד, ויהי רצון אשר מכאן ולהבא אך טוב וחסד ימצא את המשפחה. אביע בזה מהיגיון לבי כדי להקל הכאב ועכ"פ במקצת: 
עיקר הקשר בין אדם לחברו החביב עליו, וכל שכן בין איש לאשתו ובנים לאביהם, אינו מצד הגוף שהוא בשר, גידים ועצמות, אלא מצד הנפש והרוח שהן עיקר האדם ומהותו. מובן אשר כדור רובה או רסיס פגז פוגעים בגוף, אבל אין ביכולתם להזיק או אפילו לגרוע בנפש ובנשמה. מיתה שנגמרה על ידי כדור עניינה הפסק בין הגוף והנשמה, אבל הנשמה ממשיכה בחיים, חיים נצחיים והיא ממשיכה בקשר עם בני המשפחה, מצטערת בצערם ושמחה בשמחתם ... מזה מובן גם שלנשמה תענוג מיוחד באם רואה אשר בני המשפחה מתאוששים מהאסון ומשתדלים ככל התלוי בהם לסדר חייהם באופן טוב ... ונחת רוח מיוחד כשהילדים מתחנכים בחינוך מתאים, לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.  

4. תוכן מליקוטי שיחות טו/147 ואילך: אברהם היה גם אביו של ישמעאל, זה היה בנו הגדול, ועד שכאשר נאמר 'בנך יחידך אשר אהבת' אמר אברהם 'שניהם אהובים ושניהם יחידים'. שכן אברהם הוא 'אב המון גויים', 'אב לכל העולם'. שרה, לעומת זאת, הייתה רק אמו של יצחק, היא מקימת העם היהודי, ולכן תבעה מאברהם 'גרש את בן האמה הזאת כי לא יירש עם בני עם יצחק'. 
והנקודה הזאת בולטת לאורך כל פסוקי הפרשה: מערת המכפלה הייתה מקום קבורתם של אבות האנושות, אדם וחווה, ולכן שייכת לכאורה לכל באי עולם, אולם אברהם קונה אותה עבור שרה ועבור זרעה היהודי. אחר כך אברהם נמנע מלשדך את יצחק עם בתו של אליעזר, על אף רום מעלתו בהיותו דולה ומשקה מתורת רבו, שכן 'אין ארור מדבק בברוך'. ובסוף הפרשה נאמר: 'וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם מעל פניו'.

Support the show

מקורת לפרשת וירא תשע"ט – למה הילד הנבחר הוא הילד השני?
1. דברים כא: כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה: והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר. תוספת ברכה שם [רבי ברוך אפשטיין, בעל התורה תמימה]: כאן ידובר על ענין פי שנים בבכור כדבר ידוע, והרי עד כה לא נמצא דבר מזה בתורה? לא בפרשת נחלות (פנחס) ולא במקום אחר וזה פלא. וצריך לומר ... שיש כמה דינים בתורה שנסמכו על מנהגים קדומים ... ועתה נקבעו בתורה רק פרטי דינים בזה.
בראשית יז: ויאמר אלוקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והייתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו ...  ויאמר אברהם אל האלוקים: לו ישמעאל יחיה לפניך!. ויאמר אלוקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול. 
זוהר סוף וארא: ארבע מאות שנים עמד הממונה של בני ישמעאל ובקש לפני ה': מי שנימול יש לו חלק בשמך?! כן. אמר: והרי ישמעאל שנימול, למה אין לו חלק בך כמו יצחק?
סנהדרין צא: שוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם' .. אמר להן גביהא בן פסיסא ... מהיכן אתם מביאין ראייה? מן התורה?! אף אני אביא ראייה מן התורה, שנאמר" 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות'. 

2. בראשית טז,א: ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל - כי שמע ה' אל עניך. גמרא ברכות נו,ב: הרואה ישמעאל בחלום – תפילתו נשמעת. 
בראשית יז,יט: ויאמר אלוקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק. כא,ו: ותאמר שרה צחק עשה לי אלוקים, כל השמע יצחק לי. מלבי"ם: וקראת את שמו יצחק – על שם הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו.

3. עקדת יצחק שער כג: מאז [ממכירת הבכורה מעשו ליעקב] נחלש כח הבכורה הזאת ונתבטל חוזקה ולא הספיקה כדי למנוע טוב האדם והצלחתו לראוי להם – לא מצד היושר ולא מצד הדין. 

4. ישעיהו מג: כי תעבר במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך ... כל הגויים נקבצו יחדו ויאספו לאומים מי בהם יגיד זאת?! יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת! אתם עדי נאם ה' ... למען תדעו ותאמינו לי כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.
ליקוטי שיחות א/19: ההבדל בין ישמעאל ליצחק היה שישמעאל נולד באופן טבעי, לא דרך נס, אבל יצחק נולד באופן נסי. לא הייתה כל התכנות טבעית שאברהם ושרה בגילם יזכו לילד. איש לא האמין שיכול להתרחש דבר כזה ואפילו אברהם עצמו התקשה להאמין שיזכה לנס כזה.
הדבר מסמל שני סוגי קשר: ישנם הורים שמחנכים ילדים להכיר באלוקים באופן שכלי – זאת דרכו של ישמעאל. היה לו את השכל ואת ההיגיון להשתכנע בקיומו של האלוקים, אבל אין בכך ביטחון שהחינוך יחזיק מעמד מול הספקות של החיים. כך אירע אצל ישמעאל שכאשר שמע שיצחק יקבל הירושה, מרד באברהם עד שהיו חייבים להרחיקו מביתו. אולם דרך החינוך היהודית היא להרגיל לקשר שהוא למעלה מהטבע, שהוא מקיף את עצם מציאותו של הילד וכל הנהגותיו. מהרגע שהוא נולד, הוא נס מהלך, הוא שייך לקב"ה, וכל חייו הם באופן אלוקי. זה הנחת היהודי האמתי.


לעוד סרטונים מרתקים:  http://shneorashkenazi.com/

רוצה לקבל עדכון כשהשיעור השבועי עולה? הירשם כמנוי

Support the show

הרב שניאור אשכנזי

Support the show