לא הגיוני שפסח כבר נראה כמו היסטוריה רחוקה, כל כך הרבה השקענו ו.. כלום?

זו כמו התחושה הזאת כאשר אנחנו משקיעים בזוגיות שלנו, חווים רגע אדיר של התעלות, ואחר כך זה תמיד מביא אותנו היישר אל האתגר הבא, לא סתם אנשים מפתחים ציניות ומפסיקים להשקיע

איך אפשר לחיות חיים כל כך מטלטלים, ולא לפחד מכאב הנפילה, בדיוק כפי שפחדו נדב ואביהו כאשר העדיפו לוותר על "היום שאחרי" ובחרו למות במסירות נפש

לא תאמינו, אבל כל זה קשור לשאלה שמסעירה את העולם:

האם העולם עגול או שטוח?