כאשר רק התחלתי לחשוב על הפודקאסט הזה, ודיברתי על האפשרות לראיין יוצרות ויוצרים על חוויות של מוות ואבל, שמה של עמיה ליבליך

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠ (ותוכלו גם

Logo: ⁠⁠⁠Liron

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠Till

אביו של גלעד מאירי, דוד, היה עובד סוציאלי רדיקלי. בנימוקי הוועדה שהעניקה לו את אות יקיר ירושלים נכתב שהוא סייע במשך שנים

⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠

Logo: ⁠⁠Liron Cohen⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠Till Paradiso⁠

אפרת בן צור גדלה בנהריה, בתקופה שבה העיר חוותה לא מעט חוויות של אימה. שנים אחר כך, היא ידעה לתרגם את החוויות האלה, וגם

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠

Logo: ⁠Liron Cohen⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠Till Paradiso

יוסי צברי הוא אחד הקולות הבולטים, הצלולים והחזקים במחאה הנוכחית – אלא שבשיחה שלנו, שכמו כל השיחות בפודקאסט הזה נגעה בחוויות מוות וחיים אישיות ביותר, התברר שהוא כמעט לא הגיע לשם, אל הבמה, אל המיקרופון, אל המקומות שבהם הוא עצמו. יוסי, שהוא אמן ספוקן-וורד משובח, סיפר לי על אמו, שולה, שלמרות כל המהמורות המובנות בדרך הצליחה לראות אותו באמת ועל האופן שבו מותו של אביו השפיע עליו בצורה כל כך דרמטית, עוד יותר מכל השפעה שהייתה לאביו – האהוב והקרוב – בחייו.

את הספוקן-וורד של יוסי צברי (וגם קטעי סרטונים שבהן מככבת אמו, שולה) אפשר למצוא בערוץ היוטיוב שלו, ואת הנאום שלו במחאת האמנים השבוע אפשר לראות ולשמוע כאן.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

כשנעם, בתה של תמר שוורץ, הלכה לעולמה, אלפי אנשים שלא פגשו אותה מעולם קיבלו את הבשורה בדמעות, ליוו אותה בבית העלמין והתייצבו בבית המשפחה כדי לנחם. הם הכירו את נעם – הצעירה המוכשרת, החכמה והמצחיקה הזו – דרך יומן המחלה-החלמה שתמר כתבה בפייסבוק, והרגישו קרובים אליה, מעורבים במה שעברה. שנה אחרי מותה של נעם, תמר ממשיכה לכתוב, את היומן שהיא קוראת לו ״החיים אחרי המוות״, וממשיכה לשמש השראה לעשרות אלפי קוראים. במקביל היא עסוקה גם בהפקת סרט המוקדש לחייה של נעם ומקווה שבית המשפט יאשר לאישה אחרת להרות מהביציות של בתה. תמר, שבכל התקופה הזו סירבה לקחת כדורי הרגעה או שינה והעדיפה – לדבריה – לפגוש את המציאות פנים אל פנים – אומרת שהכתיבה היא הציפרלקס שלה. הכתיבה והעובדה שהיא משמעותית עבור אחרים.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

ירון פריד יודע לספר סיפורים, ונדמה לי שהוא אפילו במיטבו כשהסיפורים הללו מלאים בסתירות, כשיש בהם אהבה ונטישה, חיים כפולים, עצב והרבה מאוד צחוק. וכאלה היו הסיפורים הצבעוניים והמעניינים כל כך שירון סיפר לי בשיחה שהחלה, כמובן, מדיבורים על מות הוריו והגיעה לכל מיני חוויות חיים בלתי צפויות. ולא שזה מפתיע, כי ירון, שהחל את הקריירה כעיתונאי קטן ב״הארץ שלנו״ ואחר כך ככתב נוער ב״מעריב לנוער״, הפך עם השנים לעיתונאי, מחזאי, סופר, מתרגם, במאי תיאטרון ומבקר ספרות ובימים אלה הוא משלים ספר נוסף המוקדש, איך לא, לאימא שלו.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

כשאימהּ חלתה, אילנה ברנשטיין לקחה על עצמה את הפיקוד על המחלה והמוות. במקביל לטיפול הבלתי פוסק בהוריה – בשניהם, כי אביה שעל פי תאוריה דווקא היה איש חזק ודומיננטי, לא מצא את הכוחות להתמודד עם המצב החדש – היא גם כתבה. ״בקשתה האחרונה״, הספר שנכתב בזמן אמת וראה אור לפני 12 שנה, הוא היחיד מבין ספריה שבנוי על יסודות ביוגרפיים מוצקים, ובהם, אגב, גם הנוהג המשפחתי להסתיר כל דבר שקשור למחלות, התפרקות חיי הנישואים שלה שהתחוללה במקביל לכל זה ובראש וראשונה הדיאלוגים המצחיקים נורא בין הוריה.

ואגב, במהלך השיחה הזכרנו גם ספר נוסף של אילנה ברנשטיין (זוכת פרס ספיר 2019 על ״מחר ניסע ללונה פארק״) – ״עכשיו זה כתוב״ (2008).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

סמי ברדוגו אומר על אביו שהיה אדם רך בקליפה קשה. והוא מת בביתו, מוקף בחברים ובני משפחה רבים, ובהם סמי, שהיה בן שלוש עשרה וחודשיים בדיוק. באיזו מידה יכול היה הילד הזה להבין את משמעות הפרידה מאביו או לשער עד כמה היא תצבוט אותו עד היום, בגיל 52? ובאיזו מידה היא שחררה אותו לכתוב, כפי שהוא מגדיר זאת, בעירום מלא?

סמי ברדוגו, שזכה כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי בארץ, ואחרי חמש מועמדויות רצופות הוא זכה בשנה שעברה גם בפרס ספיר, על ספרו ״חמור״, שוחח איתי בספריית בית אריאלה, לפני הסדנה שהוא מלמד שם, אבל למרות מגבלות הזמן הספקנו לגעת בלא מעט נושאים ואירועים.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

את איסטנבול שבה היא נולדה, את השפה התורכית ואפילו את בית המשפחה היא לא זוכרת אף שהייתה בת עשר כשהגיעה עם משפחתה ארצה. כי החיים החדשים של הילדה דולי גרינברג, שהפכה לימים לשופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, החלו בטראומה נוראה: אביה נפטר, אמה הפסידה את מרבית הכספים שהותיר אחריו, והיא ואחיה הקטן נשלחו למוסד. דולי/דליה אמנם חלמה שוב ושוב שאביה חוזר לחיים ומאפשר לה לחזור ולהיות ילדה שמשחקת בבובות, אבל בפּועל היא לקחה על עצמה את תפקיד ראש המשפחה. נפגשנו בלשכתה הצנועה בבית שפט העליון, ושוחחנו על חייה האישיים, על התאבון לקריירה, על המעבר מהצבא לאזרחות שבמהלכו השילה מעליה את הביטחוניזם ופיתחה, בין היתר, תודעה פמיניסטית, וגם על הסיבה שבגללה בגיל 89 אין לה כוונה לנוח, ומדגדג לה בקצות האצבעות לקחת פיקוד על משפט נתניהו.

על אודות המכון הישראלי לעיתונות אפשר לקרוא באתר. 

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

״הוא היה היד שלי ואני הייתי הרגל שלו״ – כך מספרת עמליה נוימן, על אביה, בֹעז נוימן, שמת מסרטן לפני קצת יותר משבע שנים. עמליה בת ה-22, מגישה היום את הפודקאסט ״עושים רפואה״, ועורכת ומגישה את הפודקאסט הפמיניסטי העצמאי ״אחת על אחת״. אז היא הייתה בסך הכול בכיתה ט׳, ובמסגרת הלימודים בבית הספר לאמנויות תלמה ילין היא עקבה באמצעות המצלמה אחרי אביה, אחרי המחלה ואחרי מה שזו חוללה בביתם. בהקלטה של שיחתנו שילבתי מספר משפטים מסרטהּ הקצר ״מים, מורפיום, מים״, שמאפיינים מאוד את דמותו של אביה כפי שהיא מצטיירת מהסרטים של עמליה. הסרטים אמנם קצרים, אבל עולה מהם קשר קרוב מאוד בין אב לבתו.

במהלך השיחה דיברנו על סרטהּ הקצר של עמליה נוימן ״מים, מורפיום, מים״, וגם על הפודקאסט שלה, ״אחת על אחת״.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso