בפרק הזה שי ירון, מנכ"ל קרנות נאמנות וראש חטיבת לקוחות ניהול תיקים בבית ההשקעות אלטשולר שחם, עושה “ריסטארט” לאופן שבו חושבים על השקעות: לא מתחילים משווקים, מתחילים מהבן אדם. מה המטרה, מה האופק, ואיך הוא באמת מתנהג כשיש לחץ. הוא מזכיר שאין כדור בדולח, ולכן גם כשמשוכנעים במשהו חייבים לנהל סיכונים ולתת לו משקל נכון.

אחד הקטעים החזקים בפרק הוא הסיפור על יפן: עשורים שבהם הניקיי נראה כמו “הימור בטוח”, ואז התפוצצות כואבת וירידה חדה, שנים ארוכות בלי חזרה אמיתית, והלקח ברור, מי שנשען רק על היסטוריה ועל מדד אחד עלול לשלם מחיר של זמן חיים פיננסי. מכאן מגיע המשפט שמסכם את רוח הפרק: פיזור זה לא לוותר על תשואה, זה לוודא שלא נשארים מחוץ למשחק כשמגיע אירוע קיצון.

בהמשך הם יורדים לפרקטיקה: למה קרנות נאמנות עדיין כלי חזק, במיוחד למי שאין לו סכומים גדולים, בזכות פיזור, פיקוח, שקיפות, דחיית מס ונגישות להשקעות שלא תמיד נגישות ללקוח פרטי. אבל גם מזהירים מהטעות הכי נפוצה, לבחור מוצר לפי “המאה מטרים האחרונים”, וגם להבין עלויות ולבצע מעקב.

ואז מגיעה הנקודה שהרבה מאזינים ירגישו בבטן: לא מספיק לבחור מוצר טוב, אנשים רבים עושים תשואה נמוכה יותר מהמכשיר שבחרו, כי הם נכנסים אחרי עליות ונשברים אחרי ירידות, כלומר הפסיכולוגיה מנהלת את הכסף במקום התוכנית. כאן עולה היתרון של ליווי אנושי שמייצר התמדה, והם מסיימים עם משפט זהב: הזמן הוא החבר הכי טוב של המשקיע, בתנאי שבונים תיק שאפשר להתמיד איתו לאורך שנים