לכולנו ברור שכשמשהו שאנחנו עושים - כמו למשל השקעה בעסק - מוביל לעוד ועוד הפסדים, אנחנו חייבים לעצור את מה שאנחנו עושים על מנת להפסיק להפסיד. באנגלית זה נקרא Stop Loss.

ברור לנו שלא כדאי לנו להיסחף במערבולת חסרת שליטה ועדיף שנקבל החלטות בקור רוח.

אבל מה קורה כשאנחנו ממשיכים להצליח וממשיכים להרוויח עוד ועוד – האם גם אז יש איזו שהיא סיבה לעצור ולהגביל את עצמנו? האם יש בכך היגיון?

התשובה היא כן. לפעמים, בתחומים מסוימים אולי כדאי שהציב לעצמנו גבול – Stop win - לכמה אנחנו ממשיכים באותה הדרך ועד כמה נכון עבורנו להמשיך לנצח במשחק מסוים.

אם יש לי עסק מצליח, עם עובדים, הקדשתי לכך שנים טובות מחיי ואולי כבר יש לי השקעות עבור המשפחה כדאי שאשאל את עצמי עד כמה אני רוצה להמשיך עם זה?

האם זה עדיין נכון עבורי ועבורנו לחיות ככה?

האם המטרות שהצבתי לי בעבר עדיין רלוונטיות?

האם המחיר האישי, הרגשי, המשפחתי, הבריאותי עדיין מוצדק ואני עדיין שלמה איתו?

בכל תחום אפשר להצליח יותר מדי, או במידה שהיתה נכונה בעבר, ולא כעת. שווה לברר עם עצמכם.

סוג הפידבק שאנחנו נותנים לעצמנו משפיע על היכולת שלנו להשתנות.

דיבור עצמי כמו “אני צריכה להיות יעילה” או “אני לא שומרת על אורח חיים בריא” לא נותן כלום. אילו היה לכם עובד חדש שהייתם רוצים ללמד, לא הייתם מדברים אליו ככה.

נסו להיות קונקרטיים, ולדבר על ה”כן” במקום על ה”לא”. למשל במקום “אני לא יעילה” תגידי לעצמך “אני שמה את הטלפון לידי כל היום ובודקת וואטסאפים כל כמה דקות”. במקום “אני לא אוכל בריא” תגיד “אני אוכל כל עוגיה, שוקולד ובורקס שמגישים במשרד” ובמקום “אני לא שומרת על שעות שינה” אפשר להגיד “אני רואה 4 פרקים של סדרה כל ערב”.

נדמה לנו שהנזיפות העצמיות הכלליות שלנו הן לקיחת אחריות, אבל זו בעיקר התקשקשות שמשאירה אותנו במקום. דיבור ספציפי נותן לנו כוון, איפה לחפש את הפתרון.

כנ"ל לגבי הפתרון - שיהיה ב”כן” במקום ב”לא”. ספציפי ובצעדים קטנים.

לקריאה נוספת ולנושאים נוספנים מוזמנים לבלוג שלי באתר: https://bit.ly/3t4cNph

אם גם אתם אומרים כאלה משפטים, אם לא נעים לכם מאחרים שכל הזמן צריכים אתכם, אם אתם מרגישים כמו בכלא, שהרצונות שלכם תמיד נדחים לסוף הרשימה וקשה לכם למצוא זמן לצרכים ולרצונות של עצמכם – אתם שייכים לקבוצת ה- 40% מהאנשים שגרטשן רובין מכנה Obligers .

פונקציית קבלת ההחלטות הראשית שלכם על פי קארל יונג היא Fe –  כלומר קבלת החלטות לפי רגשות של אחרים. במלים אחרות הכלא שלכם הוא גם פנימי וגם חיצוני.

פנימי כי “לא נעים” לכם וכי רגשות של אחרים מפעילים אתכם ליצירת הרמוניה ומילוי ציפיותיהם. חיצוני כי יצרתם ציפיות מאוד קשוחות מעצמכם ומערכת בה לכם יש יותר מדי תפקיד.

יונג מגדיר 4 פונקציות קבלת החלטות, כלומר עוד 3 פרט לזו בה אתם משתמשים כל הזמן (ובאחרות – לא מספיק). התפתחות אישית משמעה פיתוח כל ארבעת הכוונים באישיות ולמידה כיצד להשתמש בכולן.

להסברים נוספים והצעות פרקטיות על היציאה מהמקום הזה בהקלטה ולנושאים נוספים בבלוג שלי באתר. https://bit.ly/3DISsuy

5 דקות ביום הן כל מה שאתם צריכים כדי לקדם כמעט כל נושא בחייכם. לא הצלחתי לנגן קטע בשיר, והמורה אמר לי: תנגני את הקטע הזה 5 דקות ביום. מצליחה או לא מצליחה? לכל תחום אתם יכולים למצוא תרגיל כזה. פשוט, ברור, לא הישגי, לא שיפוטי כלפי עצמכם. 5 דקות ביום, ברוב הימים.

אם כך, מה זה יהיה? מה אתם יכולים לעשות 5 דקות ביום (אפשר לשים טיימר)?

5 דקות ביום. זה כל מה שנדרש כדי להתחיל.

לקריאה נוספת ולנושאים נוספים, מוזמנים לאתר שלי  https://bit.ly/3UtGP1e

כשאנחנו נותנים ביקורת זה לרוב מתוך אמונה שהכוונה טובה ושהיא תקדם את האדם האחר אבל מה קורה כשאנחנו ביקורתיים כל הזמן? על מה זה יושב ומה אנחנו מפספסים?

במקרה השני יתכן שהביקורת שלנו היא על צד "אפל" של מטבע שיש לו גם צד חיובי גדול ומשמעותי עבורנו כמו למשל בן זוג שאולי פחות רגיש לרגשותינו בהשוואה אלינו אבל מאידך הוא פרקטי, ומשרה עלינו בטחון גדול. חוסר התאמה מסוים מובנה בתוך קשר שמאוד מתאים.

כולנו מכירים את המונח "אזור הנוחות", המתאר את ההישארות במרחבים המוכרים, והבטוחים של עצמנו אבל כדי לעלות מדרגה בהתפתחות האישית כדאי שנכיר גם את "אזור הַאֵגוֹ-אוּת" - המרחב הרגשי שבו מה שאנחנו עושים נראה טוב, שבו אנחנו מרגישים בטוחים להשתמש בכישורים שצברנו, בהשכלה שרכשנו, בכסף ובהוכחה החברתית שכבר השגנו.

יציאה מאזור הַאֵגוֹ-אוּת פירושה בחירה בלמידה או עשייה שבה אנחנו מעמידים בסיכון את תמונת האדם הידען, המוכשר, רב ההישגים ועתיר השבחים שאנחנו למבחן של ניראות חדשה בכיכר העיר החברתית והמקצועית שלנו.

כדי להתפתח, או להשתפר בתחומים קיימים, תצטרכו לצאת מאזור הַאֵגוֹ-אוּת.

לקריאה נוספת מוזמנים לבלוג שלי באתר: https://bit.ly/3hmy22Q

ספוילר – אל תאמינו לתחושה.

"אין לי כוח", קר לי, אני רעבה ועייפה. הדבר האחרון שבא לי זה לצאת לריצה בערב והדבר הראשון שעולה לראש הוא להכנס למטבח לאכול. “את התחושה של "אין לי כוח" יש לכולם אבל מהרגע שבו “אין לכם כוח”, יש שתי אפשרויות. האחת, להאמין לתחושה ולא לעשות והשניה, לא להאמין ולעשות.  בד”כ יהיה לכם כוח אחרי כמה דקות, ובכל מקרה, דברים טובים יקרו. הריצות שלי לרוב מתחילות גרוע (במיוחד בחורף) ונגמרות מעולה (במיוחד בחורף). התחושה לא קשורה למשימה עצמה, אלא למצב הנוכחי שלנו עכשיו ואינה מנבאת איך ילך לנו במשימה. כשהבן שלי אומר לי שאין לו כוח למשהו, אני אומרת לו  "יהיה לך כשתעשה ומקסימום תפסיק באמצע".

לקריאה נוספת מוזמנים לבלוג באתר שלי https://bit.ly/3EbiLee

21 דברים שלמדתי או עשיתי לראשונה בשנת 2021

דברים גדולים וקטנים, אירועים מצחיקים ואחרים מרגיזים, סיפורים מעוררי גאווה וגם מביכים, דברים שנוגעים רק אלי וכאלה שנוגעים באנשים אחרים והעיקר אנושיים, חשופים ובתקווה נוגעים. 21 הדברים הם אוסף "נטול הגיון פנימי וסדר" - כמו החיים עצמם - של נקודות ציון משמעותיות, מחיי הזוגיות וההורות, ממחלות ובריאות, דרך ספורט ועד לאפליקציות חדשות ועוד - של למידה, של העזה של התפתחות ושל תקווה והשראה. 21 דברים שיש בהם בעיקר הגיון פנימי וסדר.

לקריאה נוספת מוזמנים לבלוג באתר שלי: https://bit.ly/3hl1Tsu

אתם ממש רוצים לעזור, אתם עוזרים ומרגישים שאתם עושים כל מה שצריך אבל האם עצרתם פעם לשאול את האדם השני אם זה מה שהוא באמת צריך או שאולי משהו אחר לגמרי?

אף פעם לא חשבתי שאחותי צריכה עזרה מיוחדת בטיפול בילדיה. ידעתי שיש להם קשיים ורגישויות אבל גם שיש לה עזרה מאמא שלי, מהחבר של אמא ובכלל. אם היא סיפרה שקשה לה, הצעתי עזרה רגשית מהסוג שאני הייתי שמחה לקבל – לקפוץ בערב כשהילדים ישנים, להקשיב ולתמוך בטלפון, ולבוא להופעותיה כמעריצה מספר 1.

לקראת אחד הסופ"שים שלה איתם היא אמרה שהיא נרדמת בדמעות של יאוש ושהחלק הכי קשה הוא בשבת, אחרי סופ”ש שלם. הבטחתי לה שבכל סופ”ש שלה אבוא במוצ”ש לסגור את הערב ולפעמים יותר מוקדם לבילוי משותף, איתה או בלעדיה.

תמיד היינו קרובות אבל נדהמתי לגלות שהעזרה שאני מציעה לה (הקשבה ותמיכה כשהילדים ישנים) היא מה שאני הבנתי שהיא צריכה ומה שאני הייתי שמחה לקבל לו הייתי במקומה אבל מה שהיא צריכה זה עזרה עם הילדים הערים ולי זה לא היה ברור בכלל.

היא לא ביקשה מפורשות כי הניחה שהקושי ברור לי ואם אני לא מציעה אז אני כנראה לא יכולה ואני לא עזרתי במה שהיא היתה צריכה כי אני חושבת אחרת ומבינה אחרת. לא כי אני לא רוצה.אנשים שונים מפרשים מידע בצורה שונה ומקבלים החלטות על פי אותו מידע באופן שונה.

קרל יונג מתאר 4 דפוסי חשיבה שונים המופעלים על ידי מקורות מידע השונים מאדם לאדם.הבנת הפונקציות האלה היא כלי להתפתחות בקשרים בינאישיים מכל סוג שהוא.

לקריאה מורחבת מוזמנים לבלוג שלי באתר: https://bit.ly/3zWf3mg

מה אדם רוצה מכם בשיחה? האם הוא רוצה רק הקשבה? לקטר לכם, שתבינו? או שהוא מבקש מכם פתרון לבעיה? יכול להיות אפילו שניהם, אבל מה קודם?

שווה מאוד להבין. לשאול, אם אפשר, או לנסות להרגיש. לפתוח את עצמכם לאפשרויות שונות בשיחה. אם זו הקשבה, גם בהקשבה יש סוגים שונים. אפשר לדבר על זה. איזו סוג הקשבה הוא צריך מכם? שאלות? רק אמפתיה? חיבוק? שיקוף?

טיפ לגבי ילדים: למרות הנטיה הבריאה שלנו לעזור להם, הרבה פעמים הם צריכים חיבוק, הקשבה ושיקוף לפני הכל.

בהקלטה סיפור משל הבת שלי ושלי.