Sichos From 5781

המשך] ואפי' אם כבר מזכירים [בבית-ספר] את ה' – מדגישים לילד שיש "להפריד" הלימודים מהאמונה ועניני דת... (היפך כוונת יסוד מדינה זו שאנשים

יוכלו להאמין בבורא העולם ומנהיגו ולעבדו). כאשר בבי"ס שומעים רק אודות "גדלות האדם" וכלל לא אודות מציאות הא-ל – אלו הן התוצאות... ולצערנו

הרב, עסוקים עכשיו רק איך לוודא שתוצאות אלו לא יחזרו ע"ע ולא איך לשנות את כללות ה"גישה שהביאה תוצאות אלו... ה"רפואה" ל"מחלה" צ"ל באופן

ש"מלכתחילה לא אשים עליך" – שהחינוך יהי' באופן כזה שלעשות דבר כזה לא עולה על הדעת. בעיקר צריך לדאוג לבני עשירים

"

שהוריהם הורידו מעליהם

את האחריות לגדל אותם כמאמינים וגדלו עם ההרגשה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ויש להם את האמצעים לעשות מה שלבם חפץ...

המאורע צריך להביא להחלטה במעשה בפועל – שהחינוך יהי' מיוסד על "אנכי ה' אלקיך".

משיחת אור ליום ד' פ' אחרי, י"א ניסן ה'תשמ"א

בשביל ההוראה למעשה

עשירים מוכיח שהטענה שהשורש לכל המעשים בלתי רצויים קשור עם חיי עוני שמביא לרגשי מרירות ונקמה וכו' – אינה

נכונה (נוסף לזה שזהו היפך הוראת התורה "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", כי ע"י היגיעה וההתאמצות שהם צריכים, מצליחים הם יותר מבני עשירים).

אלא הסיבה היא אופן החינוך שקיבל! לכל לראש – כבן עשיר פינקו אותו תמיד... והעיקר – החינוך אינו חדור עם האמונה בבורא עולם ומנהיגו ששוללת את

ההנחה ש"איש כל הישר בעיניו יעשה"; כללות ה"חינוך" מסתכם בזה שצובר עוד "ידיעות" אבל לבנות את האופי שלו להיות אדם טוב שמתגבר על יצרו ובעל

מדות טובות וכו' – זה בכלל אינו בתוכנית של הבית-ספר... [המשך יבוא]

משיחת אור ליום ד' פ' אחרי, י"א ניסן ה'תשמ"א

נאמר בתורה ש"לא ברא הקב"ה דבר אחד בעולמו לבטלה", ובנוגע לחיובי האדם – אדם צריך לעבוד את ה' "כדבעי למיעבד" – בתכלית השלימות לפי

מעמדו ומצבו, עד שאפי' בדיעבד "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"! דמזה מובן שאם הקב"ה נותן למישהו "עשירות" באיזה ענין – כפשוטה, בשכל או ברגש

שבלב (שזה נוגע במיוחד בחינוך) וכיו"ב, עליו להביא "קרבן" בזה לפי ה"עשירות" שלו. וזוהי גם התשובה לשאלה מנלן ההכרח שגם ב"קודש" גופא צ"ל תמיד

"מעלין בקודש" – לומדים זאת מהענין דביכורים: אע"פ שעל כל דבר שנהנין בעוה"ז מברכים את ה', הנה כאשר ה' נותן לו בזה גופא "עשירות" – פירות בא"י,

עליו להוסיף בשבחו לה' ולהעלות "מראשית ביכורי אדמתך" לירושלים ולהודות לה' ע"ז שם. כך צ"ל בנוגע לכאו"א, ועאכו"כ אם ה' נותן "עשירות" להשפיע

על הרבים, על המדינה כולה ועד על כל העולם כולו – שיש לנצלה במילואה!

ב' חלקים משיחת אור ליום ד' פ' אחרי, י"א ניסן ה'תשמ"א

הצעה ל"מבצע" מיוחד לילדי "צבאות ה'": התחלת ה"סדר" הוא ב"כאן הבן שואל" וממשיכים ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה" וכו'. מצד חושך הגלות

וסיבות שונות ניתוסף סוג בן חמישי – זה שלא יודע בכלל על המציאות של "סדר" ו"זמן חרותנו" ולא נמצא בכלל ב"בית אחד יאכל" בליל ה"סדר"! וכפי שראו

בשנים שעברו הן בתפוצות ואפי' באה"ק – מאות ואלפים מילדי ישראל כאלו! ולכן, וכמו שהראה לנו משה רבינו, "גואל ראשון", שנבחר ל"רועה נאמן" של

ישראל לאחרי שנבחן באופן ש"רועה את צאן יתרו", שרדף אחרי שה א'

המועטות עד זמן חרותנו לפעול את "המרובה"

משיחת אור ליום ה' פ' אחרי, י"ב ניסן ה'תשמ"א

כללות עבודת הקרבנות היא באופן של "ירידה צורך עלי'": תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז היא לצורך העלי' שנעשה ע"י עבודתו ב"ביטול היש" כו'. ועיקר

"ביטול היש" הוא במעשה הקרבנות, שע"י הקרבת הקרבן ושריפת הבהמה היא עולה להכלל באוא"ס ב"ה ממש - "לחמי לאישי". ועד"ז הוא ב"עבודת התפלה"

ש"במקום קרבנות תקנום", שע"י מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר ממקום שממנו ירדה. [שלכן לולא חסד ה' הי' ענין התפלה צריך להביא האדם לידי כלות

הנפש!, כמ"ש הבעש"ט]. והעלי' היא ע"י הקדמת "ההתבוננות" שלפני התפלה בגודל הירידה של סדר ההשתלשלות בכלל ונשמתו בפרט. וזהו "אין עומדין

להתפלל אלא מתוך כובד ראש" - "הכנעה ושפלות", שזה בא ע"י "התבוננות" זו. ו"ההתבוננות" כזו שהיא לא רק בדרך כלל, אלא באופן מפורט. ואז מתקיים

בו מ"ש "כל המשפיל עצמו ה' מגביהו" - עליית היש לאין להכלל באוא"ס ב"ה ממש!

חלק ממאמר ד"ה באתי לגני, י' שבט ה'תשל"ב

לקט סיפורים בקשר לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע: 1) בעת אסיפת הרבנים אודות גזירת הממשלה שצ"ל לרבנים ידיעה בלימודי חול, הי' אדנ"ע נואם

האחרון. כאשר ראה שיהי' קשה לבטלה, אמר את השיחה שהנשמה לא הלכה לגלות וכו', ואין לקבל את הגזירה בשום אופן! והתעלף! כתוצאה נעצר ב"מעצר

בית" בחדר במלון. כאשר נכנס אליו ר' חיים בריסקער וראה שאדנ"ע בוכה, שאלו: הרי עשינו כל מה שביכלתנו?! והשיבו: ההבדל בין פועל לבעל העסק רואים

לאחרי שעות העבודה: כאשר העסק לא הצליח, הנה ה"פועל" הולך הביתה וישן רגוע, ולא כן "בעל העסק", כיון שזה נוגע לו! 2) סיפור דלעיל, וההוראה:

שכאשר הדבר נוגע – לא שואלים האם יש למה לבכות, אלא בוכים בפועל! 3) בשנת ה'תרנ"ז, כאשר אדנ"ע הי' מאוד לא-בריא והרופאים "התייאשו" והביע

את רצונו לעלות לא"י, שאלתו הרבנית מה יהי' עם החסידים? והשיב: הרי הבן... נשאר כאן. 4) אמר ביום הסתלקותו: אַז ער גייט אין הימל און די כתבים לאָז

איך אייך, שע"י הכתבים יש לנו אותו כפי שהוא "אין הימל".

מענינים המיוחדים של ר"ח ניסן: 1) מה שמפורש בקרא בפ' פקודי "בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן", והרי "מעשה ידי משה

נצחיים", ועד"ז המשכן נגנז ויתגלה לעת"ל בשלימותו. 2) "הנשיא המקריב" ביום זה הי' נחשון בן עמינדב שע"י הי' הענין דקי"ס, שחייבים לזכור כל יום כמו

יציאת מצרים. 3) ראש חודש (בכלל, ור"ח) ניסן ש"ראשון הוא לכל חדשי השנה". 4) בכלל: "אותו היום נטל עשר (ענין השלימות, ובאופן של) עטרות". 5) ראש

השנה למלכי ישראל. ומכ"ז מובן ה"שטורעם" של יום זכאי זה במיוחד, ויש לנצל כל זה במעשה בפועל ש"הוא העיקר".

משיחת אור לר"ח ניסן ה'תש"מ

מטרת ה"מלחמה" וה"נצחון" של "צבאות ה'" היא תמיד – שיוכלו להוסיף בקיום התורה ומצוותי'. אלא כמו בצבא כפשוטו, יש בכל תקופה מטרה מיוחדת.

ובזמננו – להביא את משיח מיד! וכמו שהכרזתם זה עתה "ווי וואָנט משיח נאַו"! ובעצם, הרי זהו מה שמבקשים ודורשים תמיד [וזה פלא שליהודי לא יהי'

ניחא ח"ו שצועקים ודורשים "ווי וואָנט משיח נאַו"! הרי כל יהודי מבקש כמ"פ ביום בתפילתו, ובאמת – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ו"לישועתך קוינו

כל היום"! ואפילו אם לא אומר זאת כל היום, אבל התקוה שמשיח יבוא "נאַו", "מהרה", היא "כל היום"!] אלא דלא כמו בצבא כפשוטו, הנה ב"צבאות ה'"

משתמשים תמיד באותו "נשק" שמבטיח הנצחון תמיד – קיום התורה ומצוותי' בחיי היום-יום. ורק שע"י גיוס "חיילים" חדשים – ילדי ישראל – שיצטרפו

ל"צבאות ה'" לחזקן – ממהרים את הנצחון – ביאת המשיח "נאַו"!

ב' חלקים מהשיחות לתלמידי הישיבות ולתלמידי של"ה, יום ד', כ"ה כסלו, אור לב' דחנוכה ה'תשמ"א (אחרי תפלת מנחה והדלקת נ"ח)

ברביעי של פ' ויקהל-פקודי, בו קוראין סיום פ' ויקהל והתחלת פ' פקודי, מודגש החיבור בין הענין ד"ויקהל" – בו מודגשת המציאות דכלל ישראל

כמציאות אחת, "קהל" לשון יחיד, והענין ד"פקודי" – בו מודגשת מציאותו של כל פרט ויחיד בפ"ע, כיון שהמנין ("פקודי") הוא באופן של כל אחד נמנה בתור

אחד. והשלימות שבכ"ז תהי' בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו – ליקוט האמיתי דכל בנ"י – "יקהלו

וכו' ["ניט וואַ רטענדיק אויף המשך הימים פון יום חמישי ויום ששי ויום שביעי פון "ויקהל-פקודי", און אפי' ניט וואַ רטענדיק אויף די המשך הרגעים פון דער

יום רביעי פון פ' "ויקהל-פקודי", האָ ט מען שוין גלייך דער רגע פון גאולה האמיתית והשלימה..."].

משיחת י"ט אדר ה'תנש"א

הצעה בנוגע לההנהגה ביום הולדת, ומצוה לפרסם בדברים היוצאים מן הלב: 1) להוסיף בתומ"צ, עבודת התפלה ונתינת הצדקה. ב) להתבונן אליבא דנפשי'

ב"סך-הכל" של עבודת ה' בשנה החולפת ולקבל החלטות טובות להוסיף בזה וכו'. 3) להתחיל בקיום ההחלטות טובות ביום ההולדת עצמו. 4) לעשות א"ז תוך

התוועדות עם חברים ובני-ביתו וכו' וכך יהי' יותר "מחוייב" להחלטותיו, ובה יאחלו איש לרעהו וכו'. 5) להנהיג כך גם אצל הקטנים, ולהסביר להם ש""ונפלינו

אני ועמך מכל העם וגו'" – שיהודי ביום הולדתו, שאז נולד מחדש, מקבל ע"ע מחדש עול תומ"צ. ואדרבה, דוקא ע"י שמשתפים את הקטנים במבצע זו יפעלו

"גדולות ונצורות", כי התוועדות יום הולדת אצל א' מהם יעורר גם את בני-הבית ואת החברים לעשות כך ביום הולדתם, והם יעוררו את ההורים לקבל ע"ע

החלטות טובות גם ביום הולדתם ולקיימן בפועל.

ד' חלקים משיחת יום ב' פ' ויקרא, כ"ה אדר ה'תשמ"ח (בביתו הק', אחרי תפלת שחרית)