Sichos From 5781

בהמשך ל"בחירות" שהתקיימו [בארה"ב]: לכל לראש צ"ל השתדלות מיוחדת בענין שהוא היסוד של הנהגת המדינה, ועד שזה נדפס על שטרי הכסף

[ש"ממונו של אדם מעמידו על רגליו"] – אשר”IN G-D WE TRUST“. המילה "טראָסט" בשפת המדינה מבטא לא סתם "אמונה" בשכל או בלב, אלא שנותן בו אמון

וסומך עליו לגמרי. לא כהאמונה של הגנב שמתפלל לה' שיצליח בגניבתו... שאע"פ שאמונתו בה' היא לא כענין "מופשט", שהרי מתפלל אליו, אבל אינו סומך

עליו שיכול לפרנסו גם אם לא יתנהג היפך הציווי שלו... ובדקות יותר –

חושבים שכדי לקרב את הנוער ליהדות צריך "להתפשר" ולא לתבוע את קיום כל

התרי"ג מצוות... יש להשתדל שאנשי המדינה יתנהגו באופן שלא רק מאמינים בה' בורא העולם אלא

אנשי המדינה כבר מקטנותם להאמין ולבטוח בה'! [המשך יבוא]

משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א

בשנים כתיקונם היו בכל מקום מושב בנ"י אלו שעקרי

לאחרי שבא זה ש"מחי

ענינם הי' בקו התורה, אלו שעקרי

ענינם הי' בקו התפילה ואלו שעקרי

ענינם הי' בקו הצדקה. אבל

שמו" ובלבל את העולם, לא יכולים "שארית הפליטה" "לסמוך" על אחרים, אלא עליהם להתעסק בעצמם בכל א' מג' הקווין כעיקר.

ועד"ז בנוגע לארה"ב: לפני שהגיע כ"ק מו"ח אדמו"ר לארה"ב הי' עיקר העבודה כאן בקו הצדקה, וכשהוא הגיע הכריז ששליחותו כאן הוא לעשות את ארה"ב

מקום תורה - שיתעסקו כאן בכל הג' הקווין ובכל א' מהם - כעיקר ובאופן של "הפלגה": שיתעסקו כאן בלימוד התורה לשמה כמו ב"ליובאוויטש" ו"שטעדרין",

ועד"ז בנוגע לעבודת התפילה שבאה לאחרי ההקדמה של לימוד פנימיות התורה וכו'.

ב' חלקים משיחת י' שבט ה'תשכ"ד

גם קודם עשיית המשכן הגשמי למטה היו קיימים כל עניני המשכן ברוחניות (כמ"ש בפ' תרומה "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר"), ומ"מ

נצטוו בני ישראל [בתחילת פ' תרומה] לקחת י"ג (ט"ו) דברים גשמיים דוקא "זהב וכסף ונחושת וגו'" (דברים אלו נלקחו מביזת מצרים!), ולבנות משכן בעוה"ז

הגשמי דוקא, ודוקא עי"ז נפעל הענין ד"ושכנתי בתוכם" - המשכת עצמות ומהות למטה! וזהו גם הענין ד"המעשה הוא העיקר", שמבלי הבט על גודל העילוי

שבכוונת המצוות וכו' נדרשת מיהודי העבודה דקיום המצוות במעשה בפועל! וכמו שאת המשכן עשו מכל סוגי דברים, מ"זהב" עד ל"נחושת" כו', עד"ז יש

לעשות את הדירה לו ית' בכל חלקי הבריאה, וכן את ה"משכן" הפרטי שבכל אחד בכל עניניו וכחותיו.

ב' חלקים משיחת י' שבט ה'תשמ"ב

ביאור במאמר הגמ' התמוה ביותר: "רבי מכבד עשירים". מדוע רבי – מסדר המשנה, והוא בעצמו (בגלל עשירותו) לא הי' צריך לאף א' – יכבד עשירים רק בגלל היותם עשירים (כדמשמע מלשון הגמ')?! והביאור: רבי, בהיותו עשיר בעצמו, ידע הנסיון הגדול שבעשירות, ומ"ש "וישמן ישורון – ויבעט", ומכיון שהרי הקב"ה "הוא הנותן כח לעשות חיל" וברור שהוא לא יעבור על האיסור ש"לפני עוור לא תתן מכשול", הרי מזה גופא שאיש הזה עשיר – מוכח שיש לו כחות עצומים, שאע"פ שיתקיים בו "וישמן" ומ"מ לא רק שלא יהי' "ויבעט" אלא ימלא שליחותו במילואו! ולכן "רבי מכבד עשירים"! וההוראה: עשיר צריך לדעת שיש לו כחות עצומים, ובמילא אין לו להסתפק בזה שעושה כמה שאחרים עושים אלא עליו לנצל כחותיו במילואם, "כדבעי לי' למיעבד". ועד"ז בכאו"א: על כל אחד לנצל את הכחות שניתנו לו במילואם.

משיחת פורים ה'תש"ל

[המשך] כדי למהר את הגאולה נסיים בשליחות-מצוה לצדקה, ובפרט בבואנו ממוצש"ק של השבת הראשונה דחודש אדר, לאחרי ש"באחד באדר משמיעים על השקלים", שע"י הענין דמחצית השקל נפעל הענין ד"נשיאת ראש" של כאו"א מישראל, ושל כלל ישראל – בגאולה האמיתית והשלימה. ויש לקשר כ"ז עם: 1) פ' תרומה שקראו בשבת, שתוכנה הציווי וההבטחה ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שקאי גם על "מקדש העתיד להבנות" לעת"ל שכבר "בנוי ומשוכלל" למעלה ואינו אלא מחוסר זמן שיומשך ויתגלה בפועל, ובפרט ע"י שכ"א מקיים את ה"ועשו לי מקדש" בכל עניניו. 2) פ' תצוה שקראו היום בזמן המנחה, וכפירוש אדה"ז ש"תצוה מלשון צוותא והתקשרות (של כל בנ"י) . . לבחי' משה", וכפי משה נק' "אתה" – "בחי' אתה דמשה שהו"ע העצמות דעצמות א"ס ב"ה שנק' אתה". וע"י הניצוץ של בחי' משה שבכ"א, נמשכים אליו כל עניניו של משה, בגו"ר. שבוע טוב ומבורך, ושנה טובה ומבורכת, לאויוש"ט.

משיחת מוצש"ק פ' תרומה, ב' אדר ה'תשמ"ח

[המשך] ויה"ר שכל הנ"ל יבטל את כל הספיקות שבדבר וכו'. ואדרבה – ה"חשבון" דקדושה יוסיף עניני הברכה, בטוב הנראה והנגלה אצל כאו"א. ויש להוסיף בזה עפ"י המענה של הנפטרת [הרבנית חי' מושקא ע"ה] אודות אבי': "אַז דער טאַטע אירער, דער רבי, צוזאַמען מיט זיינע ספרים וכל ענינים – געהערט ער צו חסידים", ומענה זה נתקבל אצל "עמי הארץ" וכו'. ועד"ז מובן בכל הענינים האמורים – "אַז חסידים, אַלע חסידים, און די וואָס האָבן אַ קשר מיט חסידים, צוזאַמען מיט אַלע זייערע ענינים – געהערן צו כללות ענין החסידים" המיוצגים ע"י ב"ד חסידי. וכ"ז נעשה באופן של "והחי יתן אל לבו", שה"נתינה" האמיתית בא ממהו"ע ית' ש"מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים" בכל רגע ורגע וכו'. ונקודת הענין – באופן ברור שלא יתן מקום לשאלות איך צ"ל ההנהגה לאויוש"ט: הסמכות נמסר לרבנים חסידיים בכל מקום, ובפרט אם יש ג' רבנים, ואם אין ג' במקום זה – לצרף ממקום אחר. ועל ידם או ע"י הגדול שבהם יקבל כל א' תשובה על כל שאלה [המשך יבוא]

משיחת מוצש"ק פ' תרומה, ב' אדר ה'תשמ"ח

כו"כ שנים לפני הסתלקות הצ"צ דיבר בענין "באו ונחשב חשבונו של עולם", ורואים שלאח"ז האריך עוד ימים ושנים טובות וניתוסף עוד יותר בהנהגת

הנשיאות וכו'. ועד"ז בנדו"ד הנה המענה בדבור על שאלה זו יש בה "סגולה" לאריכות ימים ושנים טובות. והמענה הוא – עפ"י מ"ש בנוגע למשה רבינו שתיכף

ומיד בעת קבלתו את התורה מסיני – "מסרה ליהושע" (ולאח"ז האריך ימים ושנים): הסמכות נתונה ומסורה לבית דין צדק של רבני אנ"ש אשר פסקי ההלכות

שלהם מיוסדים על נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה. ולכן בכל ענין וענין, בענינים הכלליים ובענינים הפרטיים, יש להתנהג עפ"י הוראת הבד"צ של

רבני ליובאוויטש שבכל מקום או שכונה וביתר שאת – שבכל מדינה.

משיחת מוצש"ק פ' תרומה, ב' אדר ה'תשמ"ח

בנתינת "מחצית השקל" הי' צ"ל "ימסרנה יפה יפה" כדי שה"מחצית השקל" שלו ייעשה חלק של ממון צבור וקרבנות צבור. ועד"ז בעבודת התפלה (שכנגד

עבודת הקרבנות), שלפני התפלה יש להתאחד עם הצבור ולקבל ע"ע מצות אהבת ישראל. ובא' באדר, שאז "משמיעין על השקלים", יש נתינת-כח מיוחדת לזה,

והזמן מסוגל להתעורר בענין מחצית השקל כפשוטו – נתינת הצדקה. ב) ע"י נתינת (רק) מחצית השקל מקבלים חלק בכל קרבנות הצבור של כל השנה!

וההוראה: אע"פ שעל האדם להתייגע ביותר למסור את עשר כחות נפשו לה' ("תרומה לה'"), אבל במה נחשב כל היגיעה וכו' לעומת התוצאה – הרי עי"ז, וע"י

שמתבונן שהוא רק "מחצית השקל" ומתאחד עם יהודי נוסף כדי להיות "שלם", הרי הוא בונה את ביהמ"ק הפרטי והכללי ומקריב בו את כל הקרבנות!

ב' חלקים מהתוועדות אור לאדר"ח אדר-שני ה'תשל"ו

[המשך] ומזה באים להוראה נוספת: כאשר יש ליהודי כשרון מסויים, עליו לדעת, שאע"פ שכשרון, ככל עניני הגוף ונפה"ב, הו"ע השייך לחלק הרשות,

שהעבודה בזה קשה [כנ"ל] – להבחין ולדעת להציל ולהעלות את הטוב, ולהבטיח שלא תהי' שליטה להרע – אעפ"כ, אין לבחור ב"חיים קלים" ולהניח את עניני

הרשות הצדה ולהסתפק בלהרוויח פחות ולהדר פחות במצוות – כי לכל יהודי צ"ל כל טוב רוחני, שעי"ז יהי' לו כל טוב בגשמיות. וכדי שיהי' לו כל טוב רוחני,

אי"ז יכול לבוא ע"י עבודה קלה, אלא ע"י יגיעה למצוא את הדרך לעבוד את ה' בכל עניניו, גם בעניני הרשות. ועד"ז בנוגע לבעל כשרון בעניני עבודה: אם

עבודתו אינו "כדבעי לי' למיעבד" חסר לו העיקר, כי כ"א צריך לנצל את כל כחותיו במילואם! ועאכו"כ מי שחונן בכשרון להשפיע על הזולת – שאם הוא אינו

מנצל כשרון זה במילואו, אזי יישארו אנשים שלא תגיע אליהם כלל ההשפעה! ואזי תובעים ממנו: מדוע נטלת מפלוני השפעות טוב וחיים שהיו יכולים להגיע

אליו?!...

משיחת י"ט כסלו ה'תש"כ

כאשר האדם צריך לפעול בעולם, אין לפניו שלשה דרכים: א) דבר שחובה לעשות, ב) דבר שאסור לעשות, ג) דבר הרשות שתלוי ברצונו לעשותו או לא –

אלא רק שני דרכים: או שדבר זה מקרב אותו לאלקות וחובה לעשותו או שדבר זה מרחק אותו מאלקות ואסור לעשותו. כי "לא ברא הקב"ה דבר אחד בעולמו

לבטלה" וגם עניני הרשות צ"ל רק באופן ד"בכל דרכיך דעהו" – שעל ידם יתקרב לאלקות. ועיקר קושי העבודה הוא בנוגע לעניני הרשות, שבהם צ"ל הבנה

והשגה עמוקה כדי להבחין איזה ענין בא באמת מהיצ"ט ואיזה ענין בא מהיצה"ר. אמנם, למרות הקושי שבעבודה, קובעת חסידות, שאין להנזר מעניני הרשות,

שהרי יכול להיות שימצא בזה ענין שיחזק אותו ביהדות, וממלא בכך את רצון הבורא שבבריאת עניני הרשות, שיעשו ממנו קדושה. וזהו תוכן תורת הבעש"ט

עה"פ [ברביעי דפ' משפטים] "עזוב תעזוב עמו", שצריכים לעבוד את ה' יחד עם הגוף וכו'.

משיחת י"ט כסלו ה'תש"כ