Sichos From 5781

יכול להיות א' שיושב כאן בהתוועדות וחושב לעצמו איפה יש איזה ענין שנאמר ששייך אליו? הנה: 1) הרי צ"ל סדר מה ואיך מדברים... אבל ברור, מכיון

שזה שמשתתף בהתוועדות הוא בהשגח"פ, שאם יהי' לו סבלנות ויקשיב להמדובר, ימצא סוכ"ס ענין שירגיש שהכוונה אליו. 2) לא כל פעם יכולים להרגיש מיד

מהם הענינים שאפשר לנצלם (ובעיקר) בשליחות העיקרית של "אני נבראתי לשמש את קוני", אבל במשך הזמן, ומכיון שזוהי בהשגח"פ בודאי יזכור ענינים אלו, יתברר איך יכול למצוא בהם סיוע בעניניו. וזה לא קשור עם "גדלות" המדבר אלא שבודאי לא יתן ה' שיבטלו יהודי מלימוד התורה ללא תועלת. 3) ישנם

ענינים שדרושה התבוננות אליבא דנפשי' עד שמגיעים לההוראה שבהם. 4) ובפרט יהודי שבא במגע עם כו"כ אנשים שלא יודע היום את מי יפגש מחר ומה ישאל

אותו וכו', הרי יכול להיות שיסתייע אז עם ענין שבהשגח"פ שומע כעת!

משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א

1. הכח שאצל כל א', אפי' פשוט שבפשוטים, יתקבלו ה"משפטים" בשכלו כמו אצל הגדול שבגדולים (כפי שתורת אמת דורשת) – מבאר הפסוק בעצמו:

"אשר תשים לפניהם", שקאי על משה רבינו, רעי' מהימנא. בכחו של משה יכול כל מחנך טוב שמתמסר לחינוך להצליח ולגלות את ה"עם חכם ונבון" שבכל

יהודי, ובמילא יתקבלו ה"משפטים" בפנימיותו – "לפניהם". 2 . "מצוה גוררת מצוה" הוא גם במי שנמצא במקום החושך! המצוה הוא "נר מצוה" שמאיר עד

שמושך עוד מצוה, ועאכו"כ אם הוא בגדר "תינוק שנשבה בין העכו"ם". לאחרונה ישנם הרוצים להוסיף קטעים חדשים בסידור התפילה (הלואי שיעשו משהו

שיקיימו מצות תפלה כמו עד עתה...) ושגם נשים יהיו "רבנים"... ועד שלדעתם מי שחושב אחרת אינו ב"צורת-אדם" כי הרי אינו מתחשב בנשים ובנות... שכ"ז

הוא מרידה ב"דבר הוי' זו הלכה", ואין כאן המקום להאריך בדבר המצער.

ב' חלקים מהתוועדות מוצאי ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר ה'תשל"ט

[מובא ב"היום יום" כ"ג שבט] פעם שמע אדה"ז את הרבנית אומרת עליו "מיינער זאָגט", והגיב מתוך דביקות – אם ע"י מצוה אחת הנני שלך, עם כמה

מצוות הננו של ה'! ואמר שזהו מ"ש "צאינה וראינה בנות ציון" – שה"יציאה" מהכלים "לראות" אלקות נפעלת ע"י "בנות ציון". ולכן רואים עד כמה היתה

ההשתדלות בנוגע לענינים הקשורים עם "בנות ציון", וע"י פעלו כו"כ ענינים. וההוראה: ידוע הפתגם שכשם שמצוה להניח תפילין בכ"י, כך מצוה להקדיש זמן

בכ"י להשפיע על האשה והילדים. ולא כאלו שחושבים שההשפעה על בני הבית ה"ז "לפנים משורת הדין", אלא זהו"ע ענין יסודי בבית ובזה תלוי מציאותו של

הבעל! כמו הנחת תפילין, אליו הוקשה כל התורה כולה ובו תלוי' העבודה דשעבוד המוח והלב! ועאכו"כ בדורנו זה. ואף א' לא יכול לעשות א"ז כ"כ טוב כמו

הבעל והאב. וזוהי הסיבה שכ"ק מו"ח אדמו"ר השתדל בהפצת המעיינות גם עבור הנשים והבנות.

א' השיחות דהתוועדות י"ט כסלו ה'תשט"ז

ישנו שינוי עיקרי באופן הלימוד דחכמת התורה שנתחדש במתן תורה להבדיל מחכמת מצרים. במצרים הי' הסדר שכללות הלימוד דחכמת מצרים הי'

מוגבל לאנשים מיוחדים בלבד – "חרטומי מצרים" וכיו"ב, ואצל כל השאר הי' הענין של מעשה בלבד. אבל אצל בנ"י ה בדיוק להיפך – במ"ת ניתנה התורה

בבת-אחת לכל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואב ממיך", ומיד נצטוו כולם בלימוד התורה באופן של הבנה והשגה. וכבר "משהתינוק מתחיל

לדבר – אביו מלמדו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"!, שכבר בהתחלת הלימוד יודע שיש לו בירושה את כל התורה וכו'. וההוראה: כאשר הקב"ה

מעניק לאדם ידיעות מיוחדות, אין לו להחזיק זאת רק לעצמו ולהסתיר זאת מהזולת (כמו חרטומי מצרים), אלא אדרבה – להשתדל ששכלו וידיעותיו יגיעו גם

לזולת, ובאופן שהלימוד יבוא לידי מעשה וכו'.

י'

משיחת יו"ד שבט ה'תשמ"ג

פעם נכנסתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר כמה דקות לפני שהי' אמור לצאת מהבית ע"מ לנסוע מלענינגראד למאסקווע לפעול בהפצת היהדות, וזה הי' אז סכנת

נפשות, ומצאתי אותו יושב במנוחה גמורה ועסק בענין שדרש עיון וכו'. שאלתי אותו: עד כדי-כך? והשיב, ששמע [כנראה בשם אדמו"ר מהר"ש] שיש ענין שנק'

"הצלחה בזמן". וענינו, שמנצלים את הזמן במילואו. וזה אפשרי רק אם כאשר עוסקים בענין זה לא חושבים על שום דבר אחר (והביא דוגמא לזה מהרשב"א

וכו'). אעפ"כ ה"ז דבר קשה ביותר לפעול על אלו שעומדים להמריא [חזרה לא"י] בעוד כשעה ורבע להרגיש ש"אלעל" לא קיים כלל ורק זה שהם נמצאים בד'

אמות אלו!... ובמילא יש לקצר ולא להעמיד אותם בנסיון... מיוסד על מ"ש "גדולה לגימה שמקרבת" רגילים חסידים לומר "

"משקה" או

שלום שהם יביאו אתם עם מסירת ענין גשמי וכו'.

משיחת יום ג' פ' יתרו, כ"ף שבט ה'תש"ל

הוראה מהענין [בשני דפ' יתרו] ד"ואתה תחזה וגו'": כל פרטי מחדו"מ של האדם צ"ל מיוסדים על השכל (ה"משה" שבו), אבל אם עצם השכל יתעסק

בעצמו עם כל פרט – "נבול תבול". ובעבודה: כל דבר צ"ל מיוסד על השכל דנפה"א, אבל אם לפני כל פעולה טובה בעניני תומ"צ יתיישב ויתבונן האם עליו

לעשותו או לא... לעולם לא יגיע לידי מעשה! ואע"פ שבינתיים הוא "מונח" בשכל דנפה"א, וזה דבר טוב (כידוע שהרד"צ לא הי' מרוצה מהדפסת הלקו"ת

מחדש בלי הט"ס, כי כשהיו הרבה ט"ס הי' הראש מונח בדא"ח במשך הרבה זמן עד שהבינו את המאמר...), אבל הרי התכלית היא שזה יבוא לידי מעשה

בפועל בעוה"ז התחתון! וזה דוקא ע"י הסדר ד"ואתה תחזה.. שרי אלפים שרי מאות וגו'" – הוא מתבונן בשכלו בתחלת היום מה צ"ל כו', ועפ"ז מחליט

החלטות כלליות ופרטיות איך להתנהג במשך היום כולו בפרטי מחדו"מ.

ב' חלקים משיחת אור לט"ו בשבט ה'תשל"ט

בא' משני מאמרים דשנת תש"ט שמבארים ענינו של עמלק, מבאר שענין עמלק הוא ההיפך מענינו של יתרו (שעליו מסופר בתחילת פ' יתרו, שבא בהמשך

לפ' עמלק שבסוף פ' בשלח): יתרו בא ממדין להר סיני לקבל עניני מ"ת וכו'. ועמלק "יודע את רבונו" ומ"מ "מכוון למרוד בו", ואת אלו שאינו יכול לנתק לגמרי

מאלקות, הוא מכניס בהם עכ"פ קרירות לעניני אלקות "אשר קרך בדרך". ולכן לפני קבלת התורה צ"ל המלחמה בעמלק. וההוראה: ההכנה והתנאי להצלחה

בלימוד התורה שצ"ל מתוך דחילו ורחימו, התלהבות וחמימות, ואז הלימוד הוא "לשמה" ו"נעשית לו סם חיים", הוא מחיית הקרירות של עמלק!

משיחת י' שבט ה'תשכ"ז

חמשה עשר בשבט הוא "ר"ה לאילן" ומנהג ישראל לאכול בו פירות האילן, ובמיוחד שנשתבחה בהם א"י. והנה, "אילן" מסמל את תנועת הצמיחה בעבודת

האדם, שזוהי התחלת העבודה – לצאת מדרגת "דומם" לדרגת "צומח", ולהמשיך לעלות בקודש וכו'. ופירות האילן הם דברים של תענוג (דלא כ"חטה ושעורה"

שהם דברים המוכרחים). וזוהי ההוראה מר"ה לאילן: כבר בתחלת העבודה יש לשאוף לעבוד את ה' בכל הכחות עד גם בכח התענוג. שעבודתו תהי' מתוך תענוג

– שלימות העבודה. ואזי גם התחלת העבודה נעשית באופן אחר לגמרי ומתוך רגש של תענוג. ועד"ז בכל יום: מיד כשניעור משנתו, עליו להעמיד א"ע בתנועה

שכל שאיפתו היא לבוא לשלימות העבודה מתוך תענוג – ע"י ההתבוננות הכי קלה ש"שויתי ה' לנגדי תמיד", והרי אין לך תענוג גדול מזה שממה"מ הקב"ה

עומד לידו! –

ובמילא כבר אמירת "מודה אני" הוא מתוך תענוג וכו'.

ד

' חלקים משיחת ליל חמשה עשר בשבט ה'תשמ"ה

מזונו של כל יהודי הוא "לחם מן השמים" כמו המן (כמ"ש בחמישי דפ' בשלח), וה"לחם מן הארץ" אינו אלא "לבוש" ו"כלי" לזה. וזהו מה שברכה

הראשונה של ברהמ"ז אחרי אכילת "לחם מן הארץ" היא הברכה שמשה תיקן על ה"לחם מן השמים"! וכמ"ש אדמו"ר מהר"ש שפרנסתו של יהודי היום היא

בדוגמת המן שאין לזה מקום בטבע. וכמו שאין תועלת בהכנת לבושים לילדים אם לא עושים מה שצריך שיהיו ילדים בכלל... ועד"ז קודם צ"ל ה"לחם מן

השמים", לוודא שחיים לפי הוראות התורה, ואז יהי' ה"לחם מן הארץ" לתועלת – "כלי" לברכות ה'. ואפי' אם הפרנסה הגשמיית היא באמת קצת – ה"ה

"גודלת" עם כל ילד שה' נותן (כ"ארץ הצבי"). לפעמים נותן ה' הרחבה בפרנסה לפנ"ז וסומך שיבינו שזה בשביל גידול עוד ילדים. כדי להקל הנסיון שבזה, עליו

ללמוד ממשפחה אחרת שלא התחשבה ב"חשבונות" מעצמם את הנחת הגדולה מעוד ילד.

משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א

בהמשך למ"ש משה רבינו לכתה הד' שטענו שצריכים להתפלל להקב"ה – "ואתם תחרישון" [כמ"ש במדרש], אמר הקב"ה [בשלישי פ' בשלח] "דבר אל

בני ישראל ויסעו"! נכון שתפלה הוא דבר גדול ביותר, אבל ישנו מעמד ומצב שתובעים מיהודי לקפל את הטו"ת שלו ולקפוץ לים! "ים", שכל מה שנמצא בו

מכוסה, הוא דוגמא לזמן הגלות ש"אותותינו לא ראינו". ו"ים" הזה נבקע לא בהליכה בסדר והדרגה אלא דוקא ע"י הקפיצה בו. שזהו ענין התשובה, עד שאפי'

אלו שנאמר עליהם "אין מספיקין בידם לעשות תשובה", אבל "אם דחק ונכנס – מספיקין". וזהו"ע קפיצת נחשון בן עמינדב לים, שאע"פ ששמע ממשה רבינו

אמר לפנ"ז שאין לציית לאלו שטענו "ניפול לים", הנה מיד ששמע מהקב"ה "דבר אל בנ"י ויסעו" – קפץ לים! ועי"ז נבקע הים לכל בנ"י! וההוראה: ישנו הציווי

והנתינת-כח מבעל ההילולא [דיו"ד שבט] שאין להסתגר בד' אמות של תורה ותפלה אלא חייבים לצאת ה"חוצה" אף שכדי להגיע לשם צריך "לבקוע ים", ועי"ז

יסייע לכל בנ"י.

ג' חלקים משיחת יו"ד שבט ה'תש"מ