ידועה ההוראה שיש "לחיות" עם השיעור חומש היומי. ברביעי דפ' וארא מסופר איך שמשה ואהרן באו לפרעה ודיברו עמו על יציאת בנ"י ממצרים יחד עם

"כספם וזהבם", ועד "וינצלו את מצרים" – הוציאו ממצרים את כל הניצוצי-קדושה (שנפלו שם מעולם התוהו וכו'). דבריהם השפיעו על פרעה גם בנוגע למעשה

(שקרא לחרטומיו וכו'), אבל עדיין לא נפעל ה"וידעו מצרים" – שבירת מצרים בפועל, והי' צורך בעשר המכות, שהתחלתם במכות דם וצפרדע. וההוראה: איתא

במדרש "מפני מה הביא ה' עליהן דם – מדה כנגד מדה . . . לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם".

וההוראה: ביאת המשיח תלוי' בזה "שיכלו כל הנשמות שבגוף"! מצוה הראשונה היא "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"! יש "לכבוש" את כל ה"חשבונות"

ה"ארציים" בקשר לזה (הוצאות כספיות, צער גידול ילדים וכו'). [המשך יבוא]

משיחת אור ליום ד' פ' וארא, כ"ד טבת ה'תשמ"א

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו'", ומביא אדה"ז בתו"א ש"וארא" הוא גם לשון הוה, שגם בזמן הגלות, שנמשל לזמן העיבור שאז יש לולד כל

חיתוך האיברים אלא שאינם פועלים פעולתם, ועד"ז העיניים ואזניים הרוחניים של בנ"י בזמן הגלות אינם פועלים פעולתם – לראות את הדבר הוי' שבכל דבר

וש"אין עוד מלבדו" ועד"ז בנוגע לשמיעה ונשימה כו', ולכן קיום המצוות הוא באופן ד"מצות אנשים מלומדה" כו' – הנה "בחסד הוי' עלינו" נותן לנו כח לעורר

את העבודה ד"אברהם" (אהבה) "יצחק" (יראה) ו"יעקב" (רחמים) גם בזמן הגלות. אלא שאי"ז שלימות העבודה מכיון שהוא עדיין בבחי' "יש מי שאוהב"

ועד"ז ביראה וכו' – "ושמי הוי' לא נודעתי להם". תכלית שלימות העבודה היא, כהמשך הכתוב, "לכן אמור לבנ"י אני הוי'" – שמשה רבינו, שענינו ביטול,

וכל מציאותו הוא בחי' "אני הוי'", ממשיך א"ז לבנ"י. ובפרטיות זוהי העבודה דלימוד התורה. ועיכ"ז באים לשלימות הגילוי ד"אני הוי'" לעת"ל.

ג"ח ממאמר ד"ה וארא אל אברהם מוצש"פ וארא ה'תשל"ט

ידוע מה שכותב הצ"צ בנוגע להסתלקותו של אדה"ז שזה הי' "במוש"ק שמות כ"ג אור לכ"ד טבת". ואע"פ שתוכן פ' שמות הוא הירידה של בנ"י בגלות,

משא"כ בפ' וארא התחיל ענין הגאולה, בכל זאת מודגש תאריך ההסתלקות "במוצש"ק שמות" ולא "אור לא' דפ' וארא", כי ענינו של אדה"ז הי' "יפוצו

מעיינותך חוצה" - להוריד את פנימיות התורה, רזין דרזין, ולהלבישו בחכמה בינה ודעת וכו' עד לשכל ולבושים של נפש הבהמית. וזה הי' הפלא של הרב לוי"צ

מברדיטשוב כשראה את ספר התניא "מ'האָ ט גענומען דער אויבערשטער וואָ ס ער איז אַ זוי גרויס און ריינגעשטעלט אין אַ קליינינקער ספר!". וכמו שדוקא

ע"י ירידת הנשמה למטה והירידה בגלות באים לעלי' גדולה ביותר, עד"ז דוקא ע"י הירידה של פנימיות התורה בחב"ד וכו', יפוצו מעיינותיך חוצה - מתגלה

אַ

העצם דפנימיות התורה!

ג' חלקים משיחת כ"ד טבת ה'תשל"ט

[כמסופר בשני פ' שמות] לידת משה רבינו היתה קשורה עם גזירה איומה על בנ"י "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", וגזירה זו השפיעה גם על משה שלכן

הי' צורך ב"ותצפינו שלשה ירחים" וכו'! ובהכרח לומר שזה בא כתוצאה מגזירה מלמעלה, כלומר, שהיתה גזירה מלמעלה על משה רבינו, שיקחוהו וישליכוהו

ליאור באופן של סכנה בפועל! ועד כדי כך ששמו העיקרי של משה רבינו נקבע על שם זה - "מן המים משיתוהו". רואים מכאן שממעמד ומצב הכי חמור - נולד

מושיען וגואלן של ישראל! אלא שבשעת גלות מצרים הוצרך להיות הענין של שעבוד ב"חומר ולבנים" בפשטות כדי שיהיו ראויים לגילוי דמ"ת, אבל מאז

יצי"מ, שאז נתבטלה האפשרות דעבדות ושעבוד וכו', אין צורך ב"חומר ולבנים" כפשוטם ח"ו, כ"א ע"י היגיעה בלימוד התורה "בחומר דא קל וחומר.. ולבנים

דא ליבון הלכתא" זוכים לגילוי פנימיות התורה לעת"ל.

משיחת ליל ד' דחג הסוכות ה'תשמ"ז

מסופר בגמ' שלאחרי גזירת פרעה ש"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" [בשני דפ' שמות ]"עמד עמרם ופירש מאשתו ועמדו כל ישראל ופירשו מנשותיהם",

ובזכות מרים, שהיתה אז בת חמש, חזר עמרם ועשה "ליקוחין שניים" ביוכבד ועד"ז שאר ישראל, ועי"ז נולד משה רבינו והילדים ש"הכירוהו תחילה" בקי"ס

וכו'. וזוהי ההוראה לדורנו: יכול להיות שאפי' "עמרם" יתחיל לפחד מגזירת המלכות להשליך את הילדים לתוך ה"זרם" של המדינה וכו' ויימנע מלהביא עוד

ילדים לעולם ויסתגר לעצמו וכו', ואז באות הנשים הצדקניות, עד לילדה בת חמש, ואומרות: לא זו הדרך! עלינו להמשיך לקיים רצון ה' ואז לתבוע מה'

שהענינים יסתדרו לטובה. וזהו מ"ש לאח"ז "ותתצב אחותו מרחוק וגו'" (ואיתא במדרש שכל מילה של פסוק זה קאי על "הקב"ה") - היא הלכה בבטחון

גמורה שעלי' רק להסתכל שם ותראה איך שגם "מרחוק" - "זה הקב"ה"! וכו'.

משיחת פורים ה'תשכ"ג

[המשך] וכמו שהי' עם אדה"ז, גם להרמב"ם היתה תחלה התנגדות ורדיפות וכו' ואח"כ כאשר נתברר הבסיס לכ"ז נהי' מצב ש"לא ירים איש את ידו ואת

רגלו" נגדו. וההוראה: לא להתפעל מהתנגדות, ואדרבה, כמו שראו אצל אדה"ז והרמב"ם שבמשך הזמן היא התהפכה להתקשרות מיוחדת לעניניהם. והסדר

בזה אצל שניהם הי' שלא נכנסו לויכוחים ומלחמות. ועוד הוראה עיקרית: מ"ש הרמב"ם בריש ספר היד: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי

ראשון והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"! ובמילא, כל דבר שמסתכלים עליו צריך להזכיר

מיד את ה"יסוד היסודות ועמוד החכמות" – ר"ת הוי', וכמ"ש גם בריש שו"ע תוכן הענין שצ"ל "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ואז מתבטל הענין ד"נבוך" והולכים

בדרך ה', וכמ"ש אדה"ז ב"שער" של תניא שה"דרך" היא "קרוב . . מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ויש ע"ז את ה"בעזר ה' יתברך"!

משיחת אור ליום ד' פ' וארא, כ"ד טבת ה'תשמ"א

התשובה לאלו שרוצים להפריד ח"ו בין תורת החסידות לתורה הכללית בטענה שבמשך דורות זה לא הי' – זהו הסדר בנוגע לכל עניני התורה: כל חלקי

התורה הם חלק מ"תורה אחת" ומ"מ "הכל עשה יפה בעתו" וכל חלק נתגלה בזמן מסויים. אפי' תורה שבכתב לא נכתבה כולה בזמן א' – הי' חלק שנכתב עוד

לפני מ"ת, ואח"כ ניתוסף עשה"ד ואח"כ "ואלה המשפטים וגו'" וכו', ומכ"ש בנוגע לנביאים וכתובים, ועד"ז בנוגע לכל חלקי התורה עד ל"כל מה שתלמיד

ותיק עתיד לחדש"; טעם ההתנגדות לגילוי החסידות הי' רק בגלל החשש שזה יפגע בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל כאשר במשך הזמן ראו בפועל להיפך,

וכשרואים בחור שמניח תפילין דר"ת מיד כשנעשה בר-מצוה וכיו"ב בטוחים שזהו מפני שקיבל חינוך חסידי... במילא מתבטלת ההתנגדות. וכידוע שנהי' שלום

בין המתנגדים לאדה"ז ועד שחלקם נהיו חסידיו ומקושריו הגדולים ביותר! [המשך יבוא]

משיחת אור ליום ד' פ' וארא, כ"ד טבת ה'תשמ"א

טעם המנהג לומר הפסוקים "אל תירא וגו'" ו"אך צדיקים וגו'" לפני השיעור-תהלים, אף שמהלשון בתשובות מהרש"ל לאומרם "קודם צאתו מבית

הכנסת" משמע שיש לאומרם אחר השיעור תהלים: בזמנו, כשכ"ק מו"ח אדמו"ר הנהיג לומר השיעור תהלים אחרי התפלה, הוסיף מיד שיאמרו א"ז לא ליד

ה"עמוד" אלא ליד ה"בימה", כדי שלא יהי' נראה כ"הוספה" לתפילה וכו'. אבל בפועל התחילו לומר זאת ליד ה"עמוד" מצד "טירחא דציבורא" – שמיד אחרי

"עלינו" ממשיך שם הש"ץ באמירת השיעור תהלים. והעצה לחשש הנ"ל היא לסיים התפילה לפנ"ז ע"י אמירת הפסוקים ד"אל תירא וגו", ו"אך צדיקים וגו'",

שתוכנם – המשך של התפילה, ורק סיומה, ואח"ז הפסוק "אך צדיקים גו'", שזהו"ע של מחוץ לתפילה וכו'. (ורואים בפועל שאלו שנשארים ללמוד בביהכנ"ס

לאחרי התפילה, אומרים פסוקים הנ"ל לפני התחלת הלימוד ולא קודם היציאה מביהכנ"ס כו').

משיחת יום ה' פ' האזינו, ו' תשרי ה'תש"ל

עה"פ [ברביעי דפ' ויחי] "יהודה אתה יודוך אחיך" מבאר בתו"א שיהודה הוא ע"ש "הפעם אודה את הוי'" – בחי' הודי', ובאה בהתגלות כש"יודוך אחיך",

ע"י הקדמת העבודה ד"אחיך": 1) "ראובן" – באופן של ראי', שעי"ז באים לאהבת ה', פרשה הא' דק"ש, גמ"ח. 2) "שמעון" – באופן של שמיעה והתבוננות,

ולכן עבודתו היא (רק) ע"י יראה, פרשה הב' דק"ש, תפלה. 3) "לוי" – ע"ש "הפעם ילוה אישי אלי", חיבור עם השי"ת ע"י התורה, שע"ז קאי מ"ש "אמת ויציב..

הדבר הזה". ועיכ"ז באה "יהודה" – ההודי' והביטול שבתפילת העמידה. ומוסיף, שב"יהודה" ישנו האות י' שמורה על תמידיות, והיינו שבעצם עומד כל יהודי

כל הזמן במצב של הודי', אלא שהעבודה היא לגלותה.

חלק ממאמר ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך, אור ליום ג' פ' ויחי, טבת ה'תשל"ח, בחדרו הק'

אמחז"ל (עה"פ במגילת אסתר "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש החודש העשירי הוא חודש טבת") שחודש טבת הוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף".

ומבואר בחסידות שזה רומז שהגוף שלמטה (הגוף דישראל) נהנה מן הגוף דלמעלה (הקב"ה). והיינו, אף שעיקר מציאותו של יהודי היא הנפש, אמנם ע"י

עבודתם (עבודת הגוף) של ישראל בשלימותה נתגלה שע"י עבודת הגוף מגיעים לדרגא נעלית יותר מאשר ע"י עבודת הנשמה! ועי"ז מגיעים לדרגת ה"גוף" שלמע'

שהיא דרגא נעלית יותר מהדרגא הנקראת "נשמה", ובאופן ש"הגוף נהנה מן הגוף"!.

משיחת עשרה בטבת ה'תש"נ