בהתחלת שיעור רמב"ם היומי מדובר אודות דיני מנחות. ובזה מודגש הענין דאחדות ישראל, שגם אלו הנמצאים במצב ירוד שאינם יכולים להביא קרבן

בהמה ואפי' לא קרבן עוף, מצב של "דלי דלות", יכולים להביא קרבן מדבר כזה שערכו הכספי הוא בהישג ידו של כאו"א – "סולת יהי' קרבנו", ולפעול עי"ז

את כל עניני הקרבן בשלימות. ענין האחדות מודגש ביותר בהלכה נוספת בהמשך השיעור, שנסכים של קרבן ציבור שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח בשחיטה,

יקרבו עם זבח אחר הזבוח באותה שעה "מפני שלב ב"ד מתנה עליהן": למרות השוני והחילוק בין ציבור א' לשני (וכמו שמצינו בנוגע לפר העלם דבר של ציבור,

שישנו אופן שמביאים פר לכל שבט ושבט), שוני וחילוק גדול יותר מאשר אצל יחידים, הנה "לב ב"ד מתנה עליהן" לבטל המחיצות שבין ציבור לזה לציבור

אחר שיוכלו להקריב נסכים שנתקדשו עבור קרבן ציבור זה עם קרבן ציבור אחר!

ב' חלקים משיחת ליל הוש"ר ה'תשמ"ה

תוכן הענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים" הוא, שגם ב"ארץ מצרים", מקום הגלות, הי' "ויחי יעקב", חיים אמיתיים עפ"י תורה, ולא עוד, אלא שכל הירידה

למצרים לא היתה אלא כדי שעי"ז יהי' העילוי ש"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (בגימ' טו"ב) – מבחר שנותיו! ומזה שענינו של יעקב הוא ש"נשמתו.

. כלולה מכל הנשמות שבישראל", מובן, שענין זה שייך לכאו"א מישראל: יהודי צריך לדעת שזה שה' הכניסו לגלות אינו אלא כדי שעי"ז יבוא לעילוי הכי גדול,

ומכיון שמדובר בעניני תומ"צ אין דבר שיעכב א"ז, אלא תיכף ומיד לאחרי הירידה (הסיבה) באה העלי' (המסובב) עוד בגלות – "ויחי יעקב בארץ מצרים", ולא

רק כדבר המונח ב"תיבה נעולה" וכו' אלא זה מתגלה ליהודי תיכף ומיד, ורק שהעולם אינו מוכשר עדיין שיתגלה הדבר, וע"י העבודה בתומ"צ מתגלה הדבר

גם בעולם וכו'.

ב' חלקים משיחת יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת – יהפך לשמחה – ה'תשמ"ו

בהפטורת פ' ויגש מסופר אודות נבואתו של יחזקאל הנביא אודות הוראת הקב"ה לאחד את י"ב השבטים, שבכללות נחלקים לב' סוגים – עץ יהודה ובנ"י

חבריו ועץ יוסף אשר ביד אפרים ובנ"י חבריו – לעץ אחד. ועוד יותר: החילוק בין יהודה ואפרים הי' אז מן הקצה אל הקצה: עיר הבירה של יהודה היתה

ירושלים עיר הקודש, ולעומת זאת – אפרים וחבריו עשו ענינים בלתי רצויים וכו', ובכל זאת מודיע יחזקאל שיש לאחד ביניהם, עד כדי כך שהגאולה של יהודה

תלוי' בזה שמתאחד עם אפרים! וזהו הקשר לעשרה בטבת, שהשנה ש"פ ויגש הוא ה"ערב" והכנה לעשרה בטבת: עוד לפני שמגיע עשרה בטבת שבו מרומז

שמלך בבל פועל קירבה בין בנ"י וביהמ"ק [ע"י המצור, כמדובר לעיל בהשיחה], הנה בשבת שלפנ"ז מודיעים לבנ"י שבכוחם ויכולתם לפעול בעצמם אחדות בין

בנ"י ולקרב א"ע להקב"ה ותורה וכו'.

משיחת יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת ה'תשמ"ג

הוראה ממ"ש בתחילת רביעי דפ' ויגש, שיעקב, לאחרי שראה את "העגלות אשר שלח יוסף" – את הסימן "במה היו עוסק כשפירש ממנו – בפרשת עגלה

ערופה", אמר "עוד יוסף בני חי": שגם בגלות נמצא כל יהודי במצב של "יוסף בני חי" בתורת חיים ומצוותי' עליהם נאמר "חיו

בהם", וכפירוש המגיד בזה

שע"י שיהודי מקיים מצוה ה"ה מחי' את המצוה! ובפשטות: אפי' תפילין כשירות שיש בהם שם הוי' כו"כ פעמים, והם בקדושתן גם כשמונחות על השולחן

וכו', אי"ז מגיע לקדושת וחיות התפילין כאשר יהודי מקיים בהם בפועל מצות תפילין! וזוהי גם ההוראה ממ"ש בסיום השיעור ש"ויבאו מצרימה יעקב וכל

זרעו אתו" התאפשר רק לאחר שיוכבד נולדה "בין החומות": אפי' תינוקת קטנה של בנ"י משלימה את המספר "שבעים נפש" כדי שבנ"י יוכלו להיכנס למצרים,

כי ברגע שנולדה יורשת את כל התומ"צ, כולל את הכח להיות "יוסף בני חי" גם במצרים, וכבר בכניסה למצרים דאג הקב"ה שתוולד יוכבד שממנה יצאה בתי

כהונה לוי ומלכות ("ויתן להם בתים") בזכות זה ש"ותחיין את הילדים" גם במצרים וכו'.

משיחת יום ד' פ' ויגש, מוצאי "זאת חנוכה" ה'תשמ"א

החידוש ביום שלישי בשבוע הוא ש"הוכפל בו כי טוב – טוב לשמים וטוב לבריות", שתוכנו – שכל רגע שביום הוא "טוב לשמים וטוב לבריות". והלימוד:

ליהודי ניתן הכוח לעשות מ"שמים" ו"בריות" דבר אחד. ואף שלכאו' זה היפך המציאות – אומרת התורה שכן הוא האמת! וזה מובן בפשטות ממ"ש הרמב"ם

שלא רק ש"הוא ממציא כל נמצא", שכל דבר נברא מאין ליש ע"י ה', אלא ש"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" שלמע'

מכל תוארים! וההוראה: כאשר נמצאים ב"לילה" של גלות – שאפי' מי שנמצא בירושלים חברון טברי' או צפת וכיו"ב ה"ה במצב של "גלינו מארצנו", וכ"ש

מי שנמצא בחו"ל, והרי ענין ה"לילה" אינו יוצא מידי פשוטו... נותנת התורה את הכח לכל א' ואומרת שהאמת היא ההיפך – שכל מציאות ה"לילה" "לא איברי

. . אלא לגירסא", תורה אור! וכך הופך את ה"לילה" ל"יום"!

משיחת אור ליו"ד כסלו ה'תשמ"א

בשישי דפ' ויגש נאמר שהקב"ה הבטיח ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם", ובודאי שהקב"ה מקיים הבטחתו זו גם כשעדיין

נמצאים בגלות מצרים, ובקרוב ממש נזכה לקיום היעוד "קהל גדול שובו הנה" – לארצנו הק'. ויש לזרז את כ"ז ע"י נתינת הצדקה של כאו"א. ובנוגע לפועל:

להזדרז למסור כסף לצדקה בצירוף פתק עם השם ושם האם ע"מ להזכירם עה"צ, וכ"א יכול לכתוב בו כל מה שרוצה (בלי להתבייש אם מישהו יקרא א"ז),

שה"ז באופן שכותב להקב"ה ע"י נשיא דורנו, ועד"ז יעשו בכל מקום שנמצא שם "בית החיים" שנטמן שם גדול בישראל, כידוע שכל "בתי החיים" קשורים

זב"ז, ולהוסיף בעשיית "בית חיים" לנשמות בגופים – בתי תורה, בתי תפלה ובתי גמ"ח. ועוד.

שיחת יום ד' דפ' ויגש, טבת ה'תשמ"ז

א) הכוונה בהכרזת "דידן נצח" היא הנצחון ד"דידן" – כ"ק מו"ח אדמו"ר! ב) מקור בתורה להכרזת "דידן נצח": איתא במדרש (ויק"ר) "מעשה בקרתני

באבא יוסי איש ציתור שהי' יושב ושונה על פתח מעין, אתגלי עלוי ההוא רוחא דהוה שרי תמן א"ל . . תהון ידעין דהא רוח ביש בעי למישרא הכא . . אזיל

ואסהיד בבני מתא ואמור להון . . יפקון הכא למחר . . ואמרו דידן נצח דידן נצח ולא עלון מן תמן עד זמן דחמון כמין חרדא דדמא על אפי מיא". וההוראה:

כאשר היצ"ט אומר שצריך לקיים את דברי נשיא דורנו והיצה"ר מתחיל לבלבל וכו' הנה ע"י ההתאספות של כמה מבנ"י שצועקים "דידן נצח" כדבעי, כרצון

נשיא דורנו, מנצחים את הרע וכו'. וזהו, גירוש הרע, הבחינה שאכן "דידן נצח"!

משיחת אור ליום ג' פ' ויחי, י"ב טבת, תהא זו שנת משיח, סיום "שבעת ימי המילואים" ל"דידן נצח"

אנו נמצאים כעת בזמן שבו מתכוננים לקריאת שמע שעל המטה שבו יערכו חשבון-צדק בנוגע לפעולות שנעשו בזאת-חנוכה ושל כל ימי החנוכה (שנכללים

בזאת-חנוכה). ואשר לכן, יש לנצל את השעות הספורות שנשארו עד אמירת קריאת שמע שעל המטה להשלים בפועל כל ענינים אלו ולהעלות בקודש ככל

האפשרי, ועכ"פ לקבל על עצמם החלטות טובות להשלים את כל הענינים שהיו צריכים לעשות במשך ימי החנוכה, ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

ולעשות את זה מתוך שמחה ש"פורצת גדר" ועל ידי זה יוכלו גם בשעות ספורות אלו להוסיף שלימות בריבוי השעות (בערך לזה) של כל ימי החנוכה!

משיחת מוצאי זאת חנוכה ה'תשמ"א

עמ"ש יעקב לבניו [ברביעי דפ' מקץ] "למה תתראו" מפרש"י "למה תראו עצמכם בפני בני ישמעא-ל ובני עשו כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין הי'

להם תבואה". זה שרש"י אומר "בני ישמעא-ל ובני עשו" (שהיו במדינה אחרת) ולא "בני כנען" (שהיו שכנים), יובן בהקדם הטעם שרש"י אינו מפרש איך

באמת הי' תבואה רק להם, כי זה מובן בעצמו, דכמו שאברהם ויצחק נתברכו באופן מיוחד עד"ז גם יעקב, וא"ז הסביר יעקב גם לאוה"ע ש"אלקי אבי אלקי

אברהם ופחד יצחק הי' לי" ומצד זכות אבות יגן עליו ה'. והיינו, שאוה"ע כבר ידעו שמצד זכות אבות נתברך יעקב. ולכן מפרש"י "למה תתראו" דוקא "בפני

בני ישמעא-ל ובני עשו" כי הם יכולים לבוא בטענה שגם להם יש זכות אבות (אברהם או יצחק)! והקשר עם חנוכה שאז "טמאו כל השמנים שבהיכל": "שמן"

קאי על "חכמה", והלעו"ז טוען הרי גם לו יש שכל, ולמה צריך השמנים שבהיכל, חכמה דקדושה, להיות "חתום בחותמו של כהן גדול" - חדור עם יראת

שמים?! ויש להזהר מהתנשאות כלפיהם - "למה תתראו".

ב' חלקים משיחת מוצאי זאת חנוכה ה'תשמ"א

[המשך] וכמו שבר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין בשופר אבל אומרים פסוקי שופרות, עד"ז בנוגע ל"יום כפור קטן" שחל בימי החנוכה, ער"ח טבת,

שרק עניני אמירת תחנון וכיו"ב נדחין מפני עניני הלל והודאה של חנוכה ולא ענינים אחרים. "יום כפור קטן" הוא זמן מיוחד לתשובה שבה ב' ענינים: חרטה

גמורה והצער על העבר, בדוגמת הענין של אמירת תחנון שאין בחנוכה (ונפעל מצ"ע, וכנ"ל), אבל הענין דקבלה טובה על להבא לעבוד את ה' "בכל לבבך וגו'",

שאז הקבלה היא מתוך שמחה ושמחה גדולה ביותר (כבתשובה עילאה) – נשאר גם בימי חנוכה בתקפו. והמעשה הוא העיקר – לא לצאת י"ח בזה שמשפיע כך

על אחרים, אלא "קשוט עצמך", הכוונה היא אכן אליו! – להחליט ולהתחיל בפועל עוד הלילה, להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור בנתינת הצדקה

(באופן שמותר בלילה) ובהעבודה כדבעי עם עניני הרשות, ומתוך שמחה גדולה.

ב' חלקים משיחת יום ג', כ"ט כסלו, נר ה' דחנוכה ה'תש"מ