Sichos From 5781

בנוגע לענינו המיוחד של נר חמישי דחנוכה, יש ענין שלא דובר אודותיו בעבר – שהוא ערב ראש חודש (טבת), שיש בו את המעלה המיוחדת כמו כל ער"ח

שנק' "יום כפור קטן". ובערב ר"ח טבת יש בו מעלה נוספת שאין בו אמירת תחנון וכיו"ב (לא רק מצד המנהג, כמו בער"ח אייר, אלא) מצד המפורש במגלת

תענית בנוגע לימי החנוכה. ואע"פ שבטלה מגלת תענית, ה"ז לא לכל עניני', ובמיוחד בנוגע לימי החנוכה ש"אינם בטלים לעולם" (שזהו מה שיש בחנוכה שאין

אפי' בשאר יו"ט). ומובן שהענינים למעליותא שנפעלים בכל ער"ח לא נדחים רק בגלל שזה חל בימי החנוכה... אלא שנפעלים מצד עצמו – או – כיון שנק' "יום

כפור" – ע"ד "עיצומו של יום מכפר" כביוהכ"פ, שהמעלה בזה היא שהכפרה היא בשלימות, או מצד עניני חנוכה שעושים אז, שהמעלה שבזה היא שיש את

התענוג של "קב שלו" [המשך יבוא].

ב' חלקים משיחת יום ג', כ"ט כסלו, נר ה' דחנוכה ה'תש"מ

כללות הענין דחנוכה מתבטאת בשם "חנוכה" – ע"ש חנוכת ביהמ"ק לאחרי ש"וטהרו את מקדשיך", שזה קשור עם שמחה גדולה ביותר (כמו שהיתה

בימי שלמה). וההוראה מזה: על כאו"א לטהר את ה"מקדש" הפרטי שיש בו בפנימיותו שבו שוכן הקב"ה "ושכנתי בתוכם". ואם יטען א' ש"פשפש ולא מצא"

– הוא לא מוצא בעצמו משהו שעליו לטהר... אומרים לו ש"יתלה בביטול תורה"... כי אם הוא הי' לומד תורה הי' יודע שאין ענין שלא יוכל להעלות בו בקודש,

ואדרבה, אין דבר שנחוץ יותר לטהר כא' שחושב שהגיע כבר לשלימות הכי נעלית...

משיחת מוצש"ק פ' חיי-שרה ה'תש"מ

הענין ד"בת ציון" [התחלת ההפטורה דשבת חנוכה] שנת"ל, שקאי על המצב בזמן הגלות – יש לקשר עם זה שאות הראשונה של "חנוכה" היא חי"ת,

שמורה (עפ"י מ"ש בגמ' מנחות) על ענין בלתי-רצוי, וזה נעשה הר"ת של "חנוכה" – חנוכת המזבח ועד לחנוכת ביהמ"ק! שזהו מה שממצב של חושך כזה

ש"טמאו כל השמנים שבהיכל וכו'" –

נעשה יו"ט ו"יתרון האור מן החושך" דוקא. וזהו הביאור היחיד לשאלה הגדולה "עד מתי"?! למרות ש"כלו כל הקיצין"

וכבר עשו תשובה כמ"פ ו"מלאים מצוות כרמון", וגם יש

המעלה שבעקבתא דמשיחא עומדים בנסיון של "אל יבוש מן המלעיגים" – ובכ"ז "עבר קציר כלה קיץ

ואנחנו לא נושענו"?! – אלא זהו"ע ד"יתרון האור מן החושך". ויה"ר שלא יצטרכו ענין של נחמה כי יתקיים בפועל ה"שמחת עולם על ראשם" – "רני ושמחי

בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך . . ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא וגו'".

ב' חלקים משיחת מוצאי ש"פ וישב, מבה"ח טבת, שבת חנוכה ה'תש"מ

עה"פ [ברביעי דפ' וישב] "אשר על ידו השני" מפרש"י "ארבע ידות כתובות כאן כנגד ד' חרמים שמעל עכן שיצא ממנו (מזרח)". זה שדוקא בלידת זרח

מרמזת התורה שיצא ממנו מי שעשה מעשה בלתי-רצוי, כי עכן עשה מעשה בלתי-רצוי שנגע ופגם בכלל ישראל, ולכן התורה, שהיא "מורשה קהלת יעקב"

ושייכת לכלל ישראל, רומזת על דברים הנוגעים לכלל ישראל. ואף שהיו עוד שמהם יצאו מי שעשה מעשה בלתי-רצוי שנגע לכלל ישראל, כמו ירבעם בן נבט

ואעפ"כ לא מצינו שהתורה תרמז עליו בלידתו של אפרים, כי מהאחרים יצאו גם צדיקים שפעלו ענין טוב לכלל ישראל שהי' משקל-נגד לזה, משא"כ מזרח

(ומוכרח לומר כך, כי לא יתכן שהתורה תרמז רק על עכן בלי להזכיר גם שם של צדיק שיצא ממנו!).

משיחת מוצאי זאת חנוכה ה'תשמ"ו

איתא במדרש עה"פ [ברביעי דפ' וישב] "מה פרצת עליך פרץ", "זה רבה על כל הפריצים ממך יעמוד (משיח, שנאמר בו) יעלה הפורץ לפניהם וגו'". החידוש

של ימות המשיח, שנעשה ע"י משיח, הוא, שגם במקום שיש הגבלות וגדרים, נעשה פריצת כל הגדרים. וההכנה לזה היא שגם העבודה בזמן הגלות היא באופן

של פריצת גדרי העולם. ובכ"א מג' הקוין שעליהם העולם עומד: תורה: לימוד התורה באופן של "העוסק בתורה", בדוגמת בעל-עסק שאינו ממתין עד שיבואו

אליו לקנות סחורה אלא הוא משתדל במשך היום והלילה בכל כחו שיקנו ממנו, ושקוע בזה, ועד"ז צ"ל בלימוד התורה, שאינו ממתין ל"כבוד", לרגע של מנוחה,

"כשיתפנה".. אלא עוסק בתורה ומונח בזה יומם ולילה באופן של פריצת גדר. גמ"ח: לא שנותן ח"י סענט וכד' לעני שנשמתו כבר יוצאת... אלא גומל חסד גם

עם עשיר שצריך גמ"ח. עבודה: שמתאפק בבקשת צרכיו הפרטיים, אע"פ ש"חייך קודמין", עד ש"מתפלל עם הציבור", בפירושו הפנימי, שאוסף ומלקט את

כל הנצוצות קדושה שבחלקו בעולם ומתפלל עמהם.

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשי"ט

הטעם לפס"ד הרמ"א ש"מצוה לפרסם עושי מצוה" הוא מפני שפירסום הדבר יגרום שממנו יראו וכן יעשו. וגם בנוגע לעצמו – הרי בידעו שיפרסמו זאת

ישתדל להוסיף כהנה וכהנה, ומי לנו גדול מראובן בכור יעקב שעליו אומרת התורה ש"אילו הי' יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו [בשני דפ' וישב] וישמע ראובן

ויצילהו מידם, הי' טוענו (ליוסף) ומוליכו אצל אביו"! שאף שמובן שבלאו הכי עשה את כל התלוי בו להצילו, ובכל זאת, אילו הי' יודע שיפרסמו זאת הי' עושה

עוד יותר! ולכן: כדאי שבכ"מ שבו יעסקו בענינים האמורים, פעולות עם ילדי וזקני ישראל ושאר הפעולות של בית חב"ד, ישלחו דו"ח מפורט של כל הפעולות,

כולל תמונות, ע"מ לפרסם עושי מצוה בדפוס. ושישתדלו לשלוח את הדו"חות מכל הפעולות דתקופה זו – מי' כסלו עד י' טבת – לקראת י' טבת. ולקראת י'

שבט יתפרסמו הדברים בדפוס. ועד אז – בודאי כבר תבוא הגאולה האמיתית והשלימה.

ב' חלקים משיחת ליל "זאת חנוכה" ה'תשמ"ו

הבטחון בהקב"ה שיביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד, והדגשה יתירה בזמננו "וואָ ס דאָ ס איז דאָ ך די ימות המשיח אין וועלכן מ'געפינט

זיך איצטער בפשטות, כמסופר ומדובר בזה ע"י נשיא דורנו, דורכ'ן רבי'ן דעם שווער, אין אַ ן אופן אַ ז שוין כלו כל הקצין מזמן רב, און מ'האָ ט שוין אויכעט די

אַ לע הכנות לזה, און אפילו די קנעפלעך, וכמדובר כמ"פ, און מ'דאַ רף מער ניט ווי עפענען די אויגן וועט מען גלייך דערזען אַ ז ס'שוין דאָ דער ענין הגאולה, ביז

די גאולה האמיתית והשלימה, מ'דאַ רף מער ניט ווי עפענען די אויגען וועט מען דאָ ס זען ווי אזוי זיי זיינען דאָ אויכעט בפשטות", [שזהו הרי ה"ימות המשיח"

בהם אנו נמצאים עתה בפשטות.. שכבר כלו כל הקצין מזמן רב, ויש גם את כל ההכנות לזה, כולל גם [צחצוח] הכפתורים.. צריכים רק לפקוח את העינים, ויראו

מיד שישנו כבר ענין הגאולה, עד לגאולה האמיתית והשלימה.. בפשטות].

ב' חלקים משיחת כ' כסלו ה'תשנ"ב

חגיגת הגאולה של אדה"ז אינה בתור גאולה של איש פרטי, או אפי' של איש כללי, "רבו" וכו' – אלא של כללות ה"שיטה" שיוכלו להמשיך ולהפיצה בכל

העולם. שהרי הפצת שיטה זו באופן ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" בחב"ד וכו' קלה הרבה יותר כשזו מתוך חירות. וכמו בתורה בכלל, הנה אף שמתן-תורה בא

דוקא ע"י ההקדמה של גלות מצרים, אבל נתינתה בפועל היתה דוקא במצב של חירות לגמרי, כדי שיוכלו לקיים תומ"צ בשלימות מתוך הרחבה. ועד"ז בעניננו:

גם אם ח"ו לא היתה הגאולה היו ממשיכים בלימוד פנימיות התורה, אלא שה' רצה שזה יהי' בשלימות, ולכן הי' ענין ה"חירות" גם מצד הממשלה וכו'. ובאמת

– אא"פ "לחלק" בין אדה"ז וה"שיטה" שלו – "שיטה" זו היא כל מציאותו, וכאשר הוא יצא לחירות – "יצא לחירות" גם לימוד והפצת השיטה שלו. וההוראה:

"לחיות" עם "שיטה" זו באופן של חירות – "אַז יעדער טאָג זאָל זיין אַ לעבעדיקער חסידישער טאָג אין דעם "רוח" און לויט די אָנווייזונגען פון דער תורה פון

דעם אַלטן רבי'ן".

ב' חלקים משיחת מוצאי ש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו ה'תש"ל

[התחיל לנגן "עסן עסט זיך וכו', ואח"כ אמר:] וכל זה (ש"עסן עסט זיך וכו') – לאחרי שרבותינו נשיאינו מסרו נפשם עבורנו! כי באמת כל נשיא מוכן כבר

לקיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון וגו'", אלא שמרחמים עלינו שלא יהי' באופן ד"ודפקום יום אחד" ("אחישנה"), שאז "ומתו כל הצאן" וכו' [כמ"ש ברביעי

דפ' וישלח], ובשביל זה הוצרך הרבי לעבור הענין ד"ואל עפר תשוב".. ולהמתין בגלות עד.. שנסיים להכין את עצמנו להיות ראויים לצאת מהגלות, ובשביל זה

מעכבים בגלות את השכינה יחד עם כל הנשיאים.., ולאחכ"ז – הנה "עסן עסט זיך, טרינקען טרינקט זיך, און שלאָ פן שלאָ פט זיך".. ואילו כאשר עומדים

להתפלל או לומדים תורה או איזה מאמר חסידות ה"ז באופן ד"מצות אנשים מלומדה" וכו', ובגלל כ"ז מעכבים את כל הענינים בגלות.., והרי הובטחנו

שב"שעתא חדא וברגעא חדא" "אַ קער-טאָ ן זיך ווי ס'דאַ רף צו זיין" ועושים תשובה – "מיד הן נגאלין"!

א' השיחות דהתוועדות י"ט כסלו ה'תשט"ז

זכרון הנס של הצלת יעקב משרו של עשו [כמ"ש בשלישי דפ' וישלח] שהוא ענין יסודי וכללי - רמז על הצלת כלל ישראל מיד עשו, הוא באיסור הפרטי

של "גיד הנשה" – פרט אחד של כללות המאורע, ועד שהפרטי דינים באיסור גיד הנשה הם בהתאם לפרטי המאורע דנגיעת כף ירך יעקב וכו'! כמ"ש בשיעור

רמב"ם היומי. והביאור בזה עפ"י חידושו של הבעש"ט בענין השגחת ה' על עולמו, שישנה השגחה פרטית על כל הברואים, וכל תנועה פרטית של כל נברא פרטי

יש לו יחס כללי לכללות כוונת הבריאה! וזה שפרטי המאורע באים לידי ביטוי (לא רק בתורה ש"מחכמה נפקת", אלא) בהלכות התורה - רצונו של ה', מורה

על ההשגח"פ המיוחדת על בנ"י עם קרובו שהיא באה מצד רצונו ובחירתו של ה' בהם, שלכן כל פרט שבהם "נוגע" לו באופן שווה!

ב' חלקים משיחת אור לערב חג השבועות ה'תשמ"ו