Sichos From 5781

הענין ד"אביונים – תאב לכל דבר" ברוחניות הוא – שהוא תאב לכל ענין בתורה. ובב' הקצוות: אפי' מי שאוחז רק בלימוד אל"ף-בי"ת כפשוטו ה"ה תאב

גם לענין בפנימיות התורה. ואפי' מי שלומד קבלה וחסידות וכו', יש לו "זהב וכסף", צ"ל לו גם ה"פרוטה לפורטה" – להיות בקי בהלכות אורח-חיים, כמו הל'

שבת וברכת הנהנין. ולא רק ללמוד דינים אלו – אלא להיות תאב לזה! וכמו הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", שזהו הפנימיות של הרזין דרזין דאורייתא, כתוב ביחד

עם "לא תחמוד . . כל אשר לרעך"! ועד"ז בלימוד התורה וקיום המצווות של כאו"א: גם המאריכים בתפלה צריכים לדעת דיני הפסק בתפלה וכיו"ב.

משיחת פורים ה'תשל"א

עה"פ [בשני דפ' ויקהל] "וכל הנשים.. טוו את העזים" פרש"י "מעל גבי העזים טוו אותן", וכך יכלו לגזוז את החוטים מעל העזים בסמיכות ממש להבאתם

למשכן, ובמילא היו החוטים "טריים" ומשובחים יותר וכו'. הטעם שגם מטווה התכלת והארגמן וכו' (שבפסוק שלפנ"ז) לא טוו מעל הכבשים, נתבאר

בהתוועדות הקודמת, כי בין כך לא יכלו לגזוז הצמר בסמיכות ממש להבאתם למשכן, כי את הצמר היו צריכים להביא כשהוא צבוע בתכלת או ארגמן וכו',

ולא היו יכולים לצבוע אותו מעל הכבשים, כי עד שישתמשו בו בפועל יגדל יותר ויחסר הצבע בתוספת. והנה כו"כ שאלו על ביאור זה וכו', אבל הם לא שמו לב

למציאות הפשוטה - הדרך לצבוע צמר הוא לא שצובעים כל שערה לבד עם מברשת..., אלא ע"י שמכניסים אותו לקדירה רותחת עם הצבע וכו', ופשוט שלא

שייך לעשות כך כשהצמר מעל הכבשים! הביאור שנת' הי' רק לחידודי ובדוחק - שאפי' אם היו רוצים לצבוע כל שערה לבד מעל הכבשים, שלא כדרך, לא היו

יכולים, כנ"ל.

משיחת פורים ה'תשל"ו

תוכן פ' פרה הוא הטהרה דטומאת מת שעי"ז מתבטל גם הרושם דענין העדר-החיים (הסיבה דטומאת מת). ומובא במדרשים שענין זה הי' תמוה ומופלא

גם למשה רבינו ולשלמה המלך עד שמשה שאל את ה' "במה תהא טהרתו?!" ואז גילה לו את פ' פרה ואח"ז מסרה משה לבנ"י וכו'. והנה דבר זה שהי' מופלא

אפי' אצל משה וכו', הנה אף שזה התקבל אצלו לאחרי שנמסר לו פ' פרה, אבל אצל בנ"י נשאר בגדר פלא ו"חוקה" גם לאח"ז. והביאור: ענין עיקרי בתורה

הוא שהתורה לא תישאר בהבנת השכל אלא שתפעול גם ברגש שבלב, וענין זה, לבטל את השאלה "במה תהא טהרתו" ואת הרושם מהענין של העדר-החיים

גם ברגש, היא עבודה גדולה וקשה גם לאחרי כל ההסברים בשכל, ולכן גם לאחרי שה' גילה את פ' פרה והדבר חדר את השכל (ואצל משה גם הרגש), נשאר

הדבר אצל בנ"י מופלא ביחס לרגש. ותובעים מכ"א להשתדל עכ"פ שזה יחדור גם את הרגש, ונתינת-כח מיוחדת לזה היא כשקוראים פ' זו בתורה.

משיחת כ"א אדר ה'תשמ"ח

הוראה מתוכן שלישי דפ' כי תשא, שהקב"ה הבטיח ש"פני ילכו", וע"ז אמר לו משה "ובמה יודע אפוא גו' הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם

אשר על פני האדמה", שענין זה, שפנימיות האלקות הולכת ומתקשרת עם כאו"א מישראל, מאחד את כל ישראל יחד, ומייחד את עם ישראל מבין שאר אוה"ע,

וללא הבדל באיזה מצב נמצא האדם, עד שאפי' בעת השינה ה"ה ישן כיהודי, ושואב חיות ממקור החיים וכו', וכפי שמסופר מגדולי ישראל ומרבותינו נשיאינו

ע"ד עניני תורה שנתגלו להם בעת השינה, וכיון שסיפורים אלו הגיעו אלינו ה"ז הוכחה שישנה הוראה מזה גם לאנשים כערכנו איך צ"ל הכנתו של יהודי לשינה

והשינה עצמה. (ולדוגמא: ילד יהודי יושן בחדר עם מזוזה, וזה פועל על הנהגתו כל היום!).

משיחת ט"ז אדר ה'תשמ"ז

לא שייך להפריד בין המצוות ולומר שהמצוות ש"בין אדם לחבירו" הוא מקבל אבל לא המצוות ש"בין אדם למקום", ולומר ש"זה משה האיש – כמו שהוא

על הר סיני – לא ידענו", ובעוה"ז הגשמי והחומרי צ"ל "אלה – העגל הזהב – אלקיך ישראל"! סברה זו יכולה להיות רק אצל מצרי (ה"ערב רב"). והעצה לזה

היא – ש"בכל אתר ואתר לפי ענינו" פועלים ל"חיזוק התורה והיהדות", שה"יהדות" תהי' מתאים ל"תורה", ולא ע"י שעושים פשרות בתורה, שהם היפך

"תורת אמת", שאפשר להשתחוות ל"עגל הזהב" וביחד עם זה להיות "ישראל". כדי להקל העמידה בנסיון זה, הראו שדוקא הנוער התנערו מכל ה"עגלי זהב"

ב"קלא דלא אשתמע" שידריכו אותם בדרך האמת. ובו בזמן עוסקים מדריכיהם במה אומר ה"גוי" מוושינגטאן, לונדון ומאסקווע... אותם גויים

שהעבידו אותם בפרך בבניית ערי "פתום ורעמסס" שבפועל לא ל

הם קיום וכו'. החוב לומר לנוער הזה: הקשיבו! הנה התורת שניסו וקיימת אלפי שנה!

משיחת י"ג תמוז ה'תשכ"ט

כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב במכתב של ט"ו סיון תרפ"ח ש"ראוי לקובעו [יום י"ב תמוז] ליום.. התעוררות בחיזוק התורה והיהדות וכו'". ולכאו' "תורה" היא

פרט ב"יהדות" והסדר הי' צ"ל "חיזוק היהדות והתורה"? והביאור: יהדות אמיתית היא זו שמיוסדת על "התורה" (בה' הידיעה) שניתנה במ"ת, ולא זו

שמיוסדת על השכל..., וכמו שרואים במעשה העגל [שבשני דפ' כי תשא] שבאו עושי העגל ואמרו שכיון ש"לא ידענו" מה הי' עם משה לכן אמרו על העגל "אלה

אלקיך ישראל וגו'" - אתה תישאר "ישראל" אלא שעכשיו "אלה אלקיך" ר"ל!... וכן בזמננו ישנם הטועים כך ולוקחים ענינים של היפך היהדות ועושים מזה

"יהדות" ו"תורה" חדשה שיתאימו לזמן המודרני...! רק ע"י "חיזוק התורה" מתחזקת ה"יהדות" האמיתית!

משיחת י"ג תמוז ה'תשכ"ט

ישנה אימרה מכ"ק מו"ח אדמו"ר שה"את אשר קרהו" שאמר מרדכי הביא את ה"את אשר קרהו" שאמר המן ומפלתו, והביאור: מרדכי לא הי' שייך

לגזירת המן בגשמיות - ה"ה "יושב בשער המלך" וכו', וכן לא לסיבתה הרוחנית ש"השתחוו לצלם" או "נהנו מסעודתו של אותו רשע" - כי ה"ה הי' הראש

סנהדרין וכו', ובכל זאת הרגיש מיד כאילו הגזירה קרה לו - "את אשר קרהו" - עד שהלביש שק וכו', בחשבו שאם הוא, כ"ראש הסנהדרין" שענינם ש"מחזירין

בעיירות ישראל ומלמדין אותן תורה", הי' בשלימות - לא הי' יהודי בזמנו בא להענין ד"נהנו וכו'" או להשתחוות לצלם... ובשעה שבנ"י עמדו באחדות כזו,

שמצבו של ה"פחות שבפחותים" שבהם נגע גם ל"ראש הסנהדרין" עד שהרגיש שזה "קרהו" - זה הביא למפלת המן!, וההוראה: לא מספיק להשתתף בשמחתו

וצערו של חבירו - שמחתו וצערו של חבירו צ"ל שמחה וצער שלו!

משיחת פורים ה' תשי"ט

א) ענינו המיוחד של י"ג אדר, שבו נקבע תענית אסתר, מפורש בקרא – אז "נקהלו ועמוד על נפשם". וההוראה: אהבת ישראל צ"ל לא רק באופן של

"ואהבת לרעך כמוך", שא' אוהב את השני אבל כ"א הוא מציאות בפ"ע, אלא באופן של "ונקהלו", הם נעשים מציאות אחת, "קהל"! וזה התחיל עוד קודם לכן

כשאסתר ביקשה ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים וגו'", וזה הי' ההכנה לנס פורים וה"ונהפוך הוא" וכו'. ב) השייכות לקביעות פורים בשנה זו ביום השישי

שאז אומרים בשש"י "ה' מלך גאות לבש" – הכרזת אדם הראשון ביום השישי לשימ"ב, שעי"ז איחד את כל הבריאה לקבלת מלכות ית'.

ב' חלקים משיחת יום ה' דפ' צו, י"ג אדר ה'תשמ"א

אצל כאו"א צ"ל לכל הפחות זמן מיוחד שבו "יטביל" את כל גופו באופן שאפי' "שערה אחת" לא תשאר חוץ מה"מים", היינו, להתבטל - "טבילה" אותיות

"הביטל" - בכל מציאותו! "פאַרלירן זיך אינגאַנצן", "להפשיט" א"ע מכל ענינים הצדדיים ולחשוב אך ורק אודות הקב"ה בעצמו! ובאה תורת החסידות ומבארת

שאפי' יום הכפורים אינו אלא "כפורים", ובפורים יכולים לפעול ענין זה באופן נעלה יותר! (כי ביוהכ"פ מנותק יהודי מענינים דלעו"ז ואילו פורים הוא בימי

החול ובענינים של אכילה ושתי' (משלוח מנות), ובכל זאת יכול לפעול בעצמו להיות "עד דלא ידע"), ובפועל לא יכולים לפעול על המתאספים בעת רצון זו שכ"א

ישכח על כל ענינים הצדדיים, בגשמיות או אפי' ברוחניות, ולנצל את הזמן להתקשר להקב"ה?! - הקב"ה נותן ליהודים יום מיוחד בשנה, פורים, שבו ישנו

החיוב ד"עד דלא ידע", ובודאי שזה לא יזיק בגו"ר, ואז נותנים כחות שיוכל להמשיך זאת על כל השנה כולה - ותמורת זה מתקשר פלוני עם ענינים גשמיים

ופלוני מתקשר עם ענינים רוחניים וכו'!

משיחת יום ג' דפ' כי תשא, פורים ה’תשט”ו

[המשך] התשובה לטענה הידועה שהחינוך לבטחון בה' הוא סתירה לענין "הפרדת דת מהמדינה": מפורסם שכוונת חוק זה היתה לא ללחום לנגד ואפי'

לא נגד הדיבור בעניני דת ח"ו, אלא לא להתערב בעניני הדת של אחרים (כמו בהמדינות מהן ברחו האנשים שהגרו לארה"ב)! ואדרבה – מה שנגד החוק הוא

שלילת סיוע כספי לבתי-ספר דתיים כמו לבתי-ספר עממיים – זוהי התערבות בעניני הדת של ההורים שבחרו לחנך את ילדיהם בבתי-ספר אלו. ועוד: כללות

החינוך צ"ל על יסוד המדינה שנדפס על שטרי הכסף (וזוהי הראי' הטובה ביותר שאי"ז נגד החוק) – ”IN G-D WE TRUST“ ,הבטחון בה'! מובן שאין להתערב בדתות

השונות אבל זהו הענין המשותף בין כל הדתות. ורק החינוך של הילד בזה מקטנותו יעזור לו להתגבר על תאוותיו. התחלת ויסוד היום צ"ל (לא רק המחשבה,

שאינה עושה רושם, אלא) שיסבירו לילד ויאמר לפחות ד' מילים אלו.

,

ב' חלקים משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א