Sichos From 5781

לאחרונה, במעמד מאות יהודים דתיים, ביניהם רבנים, קמה בחורה ואמרה שהיום נמצאים בתקופה שיכול להיות חיים בין זכר לנקיבה קודם החתונה,

וזה כדאי וכו'! וכולם שתקו! (רק לאחרי זמן התלחשו כמה "צדיקים" ביניהם לבין-עצמם – היתכן?!) אף א' לא קם לומר: רבותי! מדוע שותקים?! ה"ז איסור

כרת ר"ל [איסור נדה]! (נוסף ע"ז שזה מהרס את חיי המשפחה וענין הצניעות וכו'). אפי' אם הי' בזה איזה תועלת (בשביל העצבים וכו') – הרי לא שייך להציל

"אבר א'" ע"י הריגת כל האדם, שזהו"ע "כרת". ובאמת, מכיון שהתורה לא מציעה עצה לזה (שתטבול במקוה וכו'), ה"ז הוכחה שלדעת "תורת אמת" ה"ז

היפך טובת הילדים! מי שרוצה להציל אותם – יש לשמור אותם מאיסור כרת ומשאר האיסורים, ועכ"פ – למחות. והיתכן להתחשב בכבוד היו"ר והמזכיר וכו'

– כאשר מאות בני-נוער שמעו זאת וראו שאף א' לא מוחה (עד היום הזה)!

משיחת י"ט כסלו ה'תשל"א

הוראה ממ"ש בחמישי דפ' אחרי ע"ד האיסור דשחוטי חוץ וכו'. האדם צריך לנצל את התענוג והתלהבות (חלב") שלו ואת החמימות ("דם") שלו רק לעניני

קדושה ולא לענינים שהם "חוץ" לקדושה. ואומנותו של היצה"ר בזה הוא ש"היום אומר לו כך ולמחר וכו'" – קודם אומר לו להתעסק בתומ"צ אבל בלי תענוג

והתלהבות וכו' – את זה "יקריב" לעניני רשות ופרנסה (- ב"מחנה", רק לא על מזבח הוי'), ומזה בא לומר לו להקריבם "מחוץ למחנה" עד לע"ז ר"ל – "לשעירים

אשר הם זובחים על פני השדה"! וזוהי ההוראה: את ה"חלב ודם" של יהודי יש להקריב דוקא "על מזבח הוי'"! ואפי' אם עליו להתעסק עם עניני רשות בשביל

פרנסתו וכו' ה"ז צ"ל "בלא לב ולב", בלי להשקיע בזה את התענוג וההתלהבות וכו'.

משיחת אור ליום ד' פ' אחרי, י"א ניסן ה'תשמ"א

בענין "שבעת ימים לפני יוהכ"פ מפרישין כה"ג מביתו" מצינו ב' הפכיים: דלא כבכל השנה כולה שהכה"ג הוא "להבדילו קודש קדשים" – מובדל מכלל

ישראל, הנה ביוהכ"פ להיפך – הוא מתאחד עם כלל ישראל עד שהוא מתוודה גם עבורם, ועד שגם ה"שעיר המשתלח" הוא דוקא בכה"ג, ו"והתוודה עליו את

כל עוונות בנ"י ואת כל פשעיהם וכו'" – גם עם אותם יהודים עליו להתאחד. ומאידך – ההכנה לעבודה זו היא "מפרישין אותו שבעת ימים"! ודוקא ע"י

"הפרשה" זו מגיע לתכלית האחדות עם כל ישראל. וההוראה: הזמן ביום שבו האדם הוא בדוגמת הכה"ג "לעמוד לשרת לפני ה'" (ש"כהנים בחשאי"), הוא

בעת תפלת העמידה בלחש. וגם בה – ב' קצוות אלו: ההכנה לתפילה היא ע"י שמפריש א"ע מכל ענינים שלא שייכים לתפילה בלחש, אבל בעת התפילה ה"ה

מתפלל עבור צרכיו הגשמיים! וזהו התכלית וה"מצות עשה" של התפילה – לבקש צרכיו הגשמיים!

ג' חלקים משיחת ו' תשרי ה'תשל"ו

החילוק בין ק"ש של שחרית וערבית רואים בזה שבשחרית מברכים אחת לאחרי' ובערבית – שתים לאחרי'. ואיתא ברוקח הטעם ע"ז מכיון שבלילה אין

מצות ציצית. והביאור: הדין שמצות ציצית נוהגת ביום דוקא לומדים ממ"ש "וראיתם .. וזכרתם", וראי' היא ביום, והענין בעבודה: כאשר היהודי הוא במצב

של "יום" ומקיים מצות ציצית, נפעל עי"ז ענין הראי' באלקות, ע"ד בזמן הבית. משא"כ כשהוא במצב של "ערבית" וחושך שאין מצות ציצית (בגשמיות העולם,

אע"פ שישנה בתורה שהיא למעלה מהעולם), אין לו הראי' האלקות, ע"ד זמן הגלות. וכדי שגם אז יקבל עליו עומ"ש צריך השתדלות מיוחדת, ולכן מוסיפים

אז ברכת "השכיבנו" – שגם ה"שכיבה" תהי' ב"שלום" וכו'. ב' ענינים אלו הם ע"ד החילוק שבין נדה וזבה [כמ"ש בשישי דפ' מצורע], שנדה היא ענין טבעי

משא"כ זיבה היא חולי: גם בזמן הבית היו "רשעים גוברים" בעוה"ז והיו צריכים יגיעה בעבודתם, אבל יגיעה הקשורה עם הסתר הטבעי של עוה"ז. אבל זמן

הגלות, חושך בתוך חושך דעוה"ז, ה"ז בדוגמת ענין הזיבה. ולכן תיקון טומאת נדה הוא ק"ש של יום, העבודה דזמן הבית, שהיא עבודה קלה יותר מכיון שיש

את ה"ראיתם" – "שאו מרום עיניכם וראו וגו'", ותיקון טומאת זבה הוא ק"ש של ערבית, העבודה דזמן הגלות.

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ג

א) מעלת יום הרביעי שבו "נתלו המאורות" ו"בתולה נשאת ביום הרביעי" שמרמז על הנישואין בין הקב"ה וכנס"י וכו'. ב) הוראה ממ"ש ברביעי דפ' מצורע

בענין נגעי בתים, וכפרש"י – "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב .. וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן": תכלית הנגע

היא העשירות שתבוא עי"ז. ועד"ז כללות ענין הגלות ונתיצת הבית (חורבן בהמ"ק) הוא כדי שהיהודי ימצא את האוצרות הרוחניים שה' הכניס בתוכו ובחלקו

בעולם. ועוד.

ב' חלקים משיחת יום ד' פ' מצורע, ד' ניסן ה'תשמ"א, בעת מעמד ברכת החמה

הענין ד"מלכתחילה אריבער" (ההוראה והנתינת-כח של בעל ההולדת) מודגש – בהתחלת התורה: התורה מתחלת עם "בראשית" ר"ת ברכה, ברא – בכח

העצמות דוקא, "ורוח אלקים מרחפת וגו' – זה רוחו של משיח", האור שנברא ביום הראשון הי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם עד סופו. בסיום התורה: "לכל

האותות והמופתים גו' לעיני כל ישראל". בהתחלת תושבע"פ – מס' ברכות: "מאימתי" דקאי על יראה עילאה. בסיום הש"ס: ה' עוז גו' את עמו בשלום".

בהתחלת ספר התניא: "משביעין אותו" גם מלשון שובע. בסיום חלק א' דתניא: "יתברך ויתעלה". בהתחלת שו"ע: "שויתי הוי' לנגדי תמיד". וזוהו גם תוכן

תפקיד האדם ד"יפוצו מעיינותיך חוצה": שכ"א מג' ענינים אלו (יפוצו, מעיינותיך, חוצה) הוא הענין ד"מלכתחילה אריבער".

ג' חלקים משיחת יום א' פ' אמור, ב' אייר, תשמ"ט

כללות הענין דספיה"ע, דענינו בפשטות הוא הכנה למתן תורה, הוא בדוגמת ענין החינוך – שמחנכים את הילד ומכינים אותו לזמן שיהי' מחוייב במצוות.

וי"ל שהנתינת-כח ע"ז הי' בר"ח ניסן, יום השמיני למילואים, שבו נשלם חינוך אהרן ובניו לעבודת המשכן. וזה בא בהמשך להמדובר כמ"פ במשך חודש ניסן

אודות גודל והכרח ענין החינוך. וזהו תוכן הענין דכל המבצעים – מבצע תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים, נש"ק, כשרות וטהרת-המשפחה –

להסביר ולחנך עוד יהודים לקיים המצוות. וכן לחנך א"ע בענינים אלו, כי גם מי שהוא במעמד ומצב נעלה ביותר צריך לחנך א"ע להעלות בקודש. והיינו, שבכל

אחד יש את ענין ה"מחנך" ואת ענין "המחונך". והמעשה הוא העיקר: להשתדל שכל יהודי שהוא קטן בשנים או בידיעות שיקבל חינוך יהודי מתאים, ובענין

שהזמ"ג, ימי הקיץ – לרשום ילדי ישראל במחנה-קיץ מתאים, וגם להוסיף בחינוכם של אלו שהם כבר "מחונכים", כנ"ל.

משיחת יום ה' דפ' קדושים, אור לאדר"ח אייר ה'תשל"ו

תוכן מצות ספירת העומר: מיד לאחרי יציאת מצרים התחילו בנ"י לספור את הימים שעברו מאז שיצאו ממצרים ומתקרבים לזמן שבו יקבלו את התורה

מהקב"ה, ובכך הביעו את תשוקתם לקבלת התורה. וזהו גם תוכן מצוה זו לדורות - התשוקה לקבל את התורה מחדש בחה"ש. ומובן אם כן, שאי אפשר

להסתפק בספירת הימים בלבד, אלא הקב"ה מצפה, שאם אכן היהודי משתוקק לקבלת התורה, שינצל את כל זמנו הפנוי ללימוד התורה (שכבר קיבל ולמד),

ולא רק לחזור על מה שלמד אלא ללמוד גם דברים חדשים. ובאופן שהלימוד יבוא לידי מעשה בקיום המצוות, ושישפיע כך גם על החברים וכו'.

משיחת י"ט ניסן ה'תשמ"א

[המשך] ובכן, הנוסח באנגלית בו בחרו ילדי ישראל, "הבל שאין בהם חטא", לשיר ולהכריז שרוצים משיח עכשיו הוא: "ווי וואָנט משיח נאוּ", כי כך צ"ל

הרצון לביאת המשיח: ביאת המשיח צ"ל ענין שחסר! ישנם כאלו שאמנם "רוצים" משיח, אבל בינתיים נופלת בהם "מחשבה זרה" – מה יהי' עם כל "גדלותם"

בתורה והכסף וה"כפתורים" שבהם מתפארים בזמן המשיח כש"כולם ידעו אותי" ו"כל המעדנים יהיו מצויים כעפר"... ואפי' אם "מחכים" לביאת המשיח

אבל לא כענין שחסר אלא כענין נוסף ו"חס ושלום" לעשות משהו לזה או לדבר עם אחרים אודות ביאת המשיח!... וזהו מה שהילדים בחרו בהשגח"פ וכוונו

אל האמת ומכריזים בקול רם "ווי וואָנט משיח נאו" – ביאת המשיח חסרה לנו, ולא רק כ"מחסירו אשר יחסר לו – חמישים איש רצים לפניו" אלא כמו חסרון

בלחם ומים! ו"אבינו שבשמים" שומע זה, וזה גופא מזרז ביאת המשיח.

משיחת מוצאי זאת חנוכה ה'תשמ"א

[ניגנו "ווי וואָנט משיח נאַו"] אם בכל דבר שיהודי רואה או שומע ישנה הוראה בעבודת ה' – שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" [וכמסופר על

גדולי ישראל שהיו מנסים למצוא קשר לעניני קדושה ממספר הרכבת שבה נסעו או מביטוי של אינו-יהודי בלשונו] – הרי עאכו"כ בנוגע לענין שהתקבל ע"י

כו"כ מבנ"י, ועאכו"כ ילדי ישראל – "הבל שאין בהם חטא". ובהקדמה: ישנם כמה סוגי "רצונות": 1) מי ש"יש לו כל" ולא חסר לו דבר אבל "רוצה" יותר –

"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" וכן הלאה. 2) רצון ל"חמישים איש רצים לפניו" ועבורו זה "מחסירו אשר יחסר לו". אבל זה לא חסרון אמיתי. 3) רצון כזה

שמרגיש שהדבר חסר לו באמת. המילה "וואָנט מבטא לא סתם רצון אלא שהדבר חסר לו [המשך יבוא]

"

משיחת מוצאי זאת חנוכה ה'תשמ"א