במ"ש בחמישי דפ' נשא שהי"ב נשיאים נדבו "שש עגלות צב" תמוה: 1) פשיטא שאצל הנשיאים לא הי' חסרון בתכונה של "נדיב לב", והיתה להם היכולת

לנדב עגלה שלימה מממונו, ומדוע הביאו שש עגלות בלבד – "עגלה על שני הנשיאים"?! 2) אם היו מנדבים י"ב עגלות היו יכולים לתת לבני מררי עוד כמה

עגלות שיוכלו להניח את קרשי המשכן ע"ג העגלות ברווח, ולא כפי שהי' בפועל שכדי להטעין את 48 קרשי המשכן על 4 העגלות שנקצבו לבני מררי, היו צריכים

להניח הקרשים זה ע"ג זה באופן שבן לוי הי' חייב ללכת סמוך לעגלות לשמור שהקרשים לא יפלו בדרך! והביאור: "לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה",

ובמילא צריך לנצל כל ענין בשלימות. וענין זה בא לידי ביטוי במשכן בענין העגלות, כי הרי רואים שלפועל היתה היכולת לכל עגלה לשאת 12 קרשים, ואם היו

מטעינים רק 6 קרשים על כל עגלה היתה מחצית מהכח של כל עגלה מתבזבז לבטלה! ולכן למרות שכל נשיא הי' רוצה לנדב עגלה בעצמו, אבל לשלימות המשכן

לא היו יכולים לנדב יותר משש עגלות. הוראה נפלאה" מזה – על כל אחד לנצל את כל הכוחות שניתנו לו ע"י ה' שלא יהי' דבר לבטלה ח"ו, וכן יש לנצל כל

רגע ורגע מהזמן!

ו"

משיחת אור לי"ב סיון ה'תשמ"ב

זה שהנזיר מגדיר א"ע מכמה ענינים [כמו שתיית יין וכיו"ב כמ"ש ברביעי דפ' נשא] הוא מצד הקדושה שבו - "קדוש יהי'". וההוראה: ישנם ב' אופנים

בפרישת יהודי מעניני העולם: א) מכיון שהוא מרגיש שייכות לעניני העולם עליו להגדיר א"ע ע"י עשיית "סייגים לתורה" כדי שלא להכשל וכו'. ב) אדרבה -

מצד הקדושה שבו, מצד היותו בן אברהם יצחק ויעקב כו', הוא מובדל במילא מעניני העולם כי "לא מתאים לו" ("פּ סטאַ

פשוטים! וסדר זה נתבע מכל יהודי. וזוהי התשובה לטוענים איך אפשר בארה"ב לא להתנהג כמו כל הגויים שמסביב?!: הרי אתה הנך קדוש בעצם! רק התבונן

מהו היחוס שלך ומה היחוס שלהם?... – והרי לך יש הורים-זקנים עם עשירות רוחנית ואמיתית כזאת, ואתה בעצמך מתפאר ביחוס שלך, ותמונותיהם תולים

אצלך על הקיר... איך בכלל מתאים לך להדמות לאנשים כאלו עם היחוס שיש להם?!...

משיחת י"ב תמוז ה'תשכ"ה

דמתן תורה במס' שבת נמנים פרטי הענינים שהיו בימי ההכנה לקבלת התורה, ושם איתא "בחמישי [בסיון] בנה [משה] מזבח והקריב עליו קרבן".

וביאור הענין: מכיון שהחידוש שנעשה במ"ת ביחס לכללות העולם הוא האפשריות לקחת דבר גשמי ולעשות ממנו מציאות של קדושה, ולכן גם ההכנה למ"ת

היתה צ"ל מעין זה - שמשה רבינו לקח עפר ואבנים פשוטים שבעולם ועשה מהם בנין אחד, ובנין של מזבח - שענין המזבח הוא, כדאיתא במס' כתובות, "מזיח

ומזין מחבב מכפר", ואח"ז "הקריב עליו קרבן" - הוא לקח בהמה גשמית והקריב אותם על עבפר ואבנים אלו כקרבן לה'! שעי"ז מתמלא תפקידו העיקרי של

המזבח. וזוהי ההוראה מיום חמישי בסיון בכל שנה ושנה: לכאו"א יש את הנתינת-כח מבחי' "משה" שבקרבו לקחת את הדברים הגשמיים שבעולם סביבו

ולעשות מהם "מזבח" קרבן לה'"! וזה הי' ההכנה לאמירת "נעשה ונשמע" והקדמת נעשה לנשמע, שהי' ביום חמישי בסיון בהמשך לבניית המזבח וכו',

ואיתא בספרי שע"י אמירת "נעשה ונשמע" פעלו שהקב"ה אמר "אני אמרתי אלקים אתם" - שבנ"י נעשים הבעה"ב על כל העולם! וכ"ז מתחדש בכל שנה ביום

חמישי בסיון וכו'.

ו"

ב' חלקים משיחת אור לערב חה"ש ה'תשמ"ג

בג' סיון, יום הראשון ד"שלושת ימי הגבלה" שבו נאמר הציווי "הגבל את ההר וקדשתו", צריך כאו"א להוסיף בהכנות לזמן מ"ת, ולכל לראש בענין ד"הגבל

את ההר וקדשתו", היינו, להקים גדר ומחיצה בפני היצר, ואז יוכל לעמוד במעמד ומצב של קדושה – ראוי לקבל את התורה וכו'; בסיום כל פרק מפרקי אבות

שלומדים בשבתות הקיץ לומדים את המשנה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות כו'", שזה בא מצד גודל אהבת הקב"ה לבנ"י.

ומובן בפשטות שכל יהודי ישמח על גודל הזכות הזו שנפלה בחלקו, ומחליט להתנהג באופן האמור, והולכים לקראת קבלת התורה, תוך כדי ההחלטה להוסיף

בכל עניני תומ"צ באופן של ריבוי בשמחה ובפנימיות; בחה"ש יהי' כל א' מכם נוכח בביהכנ"ס בשעת התפלה ובשעת הקריאה בתורה של "עשרת הדברות",

,

ולהשתדל שגם האחים ואחיות ושאר הילדים יהיו נוכחים אז בביהכנ"ס.

,

ג' חלקים מהשיחות דיום ג' ג' סיון ה'תשמ"ב, להתלמידים ולהתלמידות, "צבאות השם" שיחיו

[המשך] מכיון שבנ"י עמדו "כולנו כאחד" היו ראויים להבטחת בנ"י להם ביום שני בסיון "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", דלענין עבודת הכהנים,

"לעמוד לפני ה' ולשרתו", נוגע במיוחד הענין ד"אהבת ישראל". בהמשך לענין זה נאמר להם מיד ביום השלישי מצות הגבלה – כמו שדוקא הכהנים שיש להם

רשות לבוא אל הקודש צריכים את האזהרה ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש". אלא שלאחרי מצות הגבלה צריכים להזהירם מקצה השני, שגם בזמנים שלא

נכנסים "אל הקודש" בכ"ז צריכים להפריש א"ע מעניני העולם, גם מדברים המותרים, כיון שעומדים ליד הר סיני וכו', ולכן נאמר להם ביום הרביעי מצות

הפרשה "היום ומחר". כשגומרים את ההכנה גם בנוגע עניני העולם, מגיע אז ה"ביום השלישי שהוא שבת" ומקבלים את התורה. (והקשר – כי ענין התורה

הוא למעלה מעולם ע"ד ענין ה"שבת").

משיחת אור ליום ד' דפ' במדבר, ר"ח סיון ה'תשל"ז

בשעת מתן תורה הרי היו הכנות לזה בימים שלפני מ"ת, וכמ"ש אדה"ז בשולחנו (או"ח ססתצ"ד) הסדר שהי' אז בכל יום מר"ח סיון עד מ"ת. ועד"ז צ"ל

לפני לימוד התורה בכל יום, כי "כל יום יהיו בעיניך כחדשים" ו"מה להלן באימה.. אף כאן וכו'". ועאכו"כ כאשר מגיע יום המיוחד בשנה שנקרא "זמן מתן

תורתנו" שאז מקבלים את התורה על כל השנה, יש לעשות את ההכנות לזה ע"ד ההכנות שהיו בפעם הראשונה באופן ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'": בר"ח

סיון "באו מדבר סיני.. ויחן שם ישראל נגד ההר", ויחן לשון יחיד, וכמ"ש ברש"י "כאיש אחד בלב אחד", דכל בנ"י היו ע"ד גוף אחד שיש בו כו"כ איברים, ולכן

ע"פ דקדוק צ"ל "ויחן" ולא "ויחנו" – ובפשטות זהו הענין ד"ואהבת לרעך כמוך"!

משיחת אור ליום ד' דפ' במדבר, ר"ח סיון ה'תשל"ז

בשלישי דפ' במדבר מסופר אודות סידור מחנה ישראל במדבר: "איש על דגלו גו' יחנו בני ישראל ... סביב לאוהל מועד", כלומר, אוהל מועד באמצע וד'

הדגלים מקיפים וסובבים אותו, שזה מורה על הזכות שהקב"ה נתן לבנ"י "לשמור ולהגן" (כביכול) על "אוהל-מועד" ועל הארון והלוחות שבו. וההוראה: יהודי

צריך לשמור ולהגן על התורה והמשכן שבלבו פנימה. וכמו שסידור בנ"י כך הי' הן בעת חנייתם והן בעת מסעם, עד"ז תפקידם של בנ"י בשמירת התורה הוא

בכל זמן ובכל מקום – הן במצב של מנוחה והן במצב של העדר המנוחה, ואפי' כשנמצאים ב"מדבר העמים" – בזמן ומצב הגלות.

משיחת יום ג' פ' במדבר, ר"ח סיון ה'תשמ"ה – ל"צבאות השם" שיחיו

א' הענינים שבהם תלוי קיום עם ישראל הוא קיום המשפחה! וחשיבות הענין רואים ממנין בנ"י "למשפחותם לבית אבותם" [כמ"ש בשני דפ' במדבר].

וחבל שמזניחים לגמרי ענין זה! ואפי' במשפחות שומרי תומ"צ רואים ר"ל מה קורה כאשר האב, האם, הבן והבת חיים בד' "עולמות" אחרים ולא מתנהגים

כמשפחה אחת – ע"י ששמים דגש על "כבד את אביך ואת אמך" ו"ושננתם לבניך" שעי"ז נעשים ההורים והילדים חשובים א' בעיני השני וכו'. וכ"ש במשפחות

שבניהם "איבדו דרכם" ומסתובבים כ"נבוכים.. בארץ" וכו', שכ"ז הוא בגלל שההורים עסוקים לעצמם בענינם והשאירו את הילדים "שיטפסו על הקיר" לבד

בחושך הגלות! א' העצות לקיום המשפחה: לפחות בשבת קודש, ובמיוחד בסעודת שבת, יתאספו כל בני המשפחה יחד וידברו בענין השבת וכו'. ו"משפחה

בריאה" ביום השבת יעזור שיהי' כך במשך ימי השבוע שלאח"ז.

ב' חלקים משיחת שבט ה'תשל"ד

הוראה ממ"ש בתחילת פ' בחוקותי ""אם בחוקותי תלכו ["שתהיו עמלים בתורה"] ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". התורה צ"ל חקוקה בכאו"א

מישראל כאותיות החקוקים באבן שאא"פ להשתנות וכו', וללכת בזה מחיל אל חיל - "תלכו". ועד"ז בנוגע לקיום המצוות: ההקדמה ל"ועשיתם אותם" צ"ל

הענין ד"ואת מצוותי תשמרו" - "לשמור" את המצוות כדבר היקר ביותר שע"י מתחברים להקב"ה! וזה קשור גם עם סיסמת התהלוכה "הצדעה ליהדות".

ובודאי שכ"א יקיים בקשת הקב"ה זה (כמאחז"ל עה"פ "אם בחוקותי תלכו" - לשון בקשה) ועי"ז יקויימו ברכות ה' שבהמשך הפרשה וכו'.

משיחת ל"ג בעומר ה'תש"ל בעת התהלוכה

לא שייך להשיג שלום אמיתי בא"י, "ונתתי שלום בארץ" [כמ"ש בשני דפ' בחוקותי], ע"י ענינים של היפך התורה! ח"ו "לדון" האם לקיים פס"ד ברור

בשו"ע או"ח הל' שבת סי' שכט: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל . . בעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת"

להגן על בנ"י! ובענין זה לא משנה אם זה א"י או חו"ל."התורה לא תהי' מוחלפת" ואף א' לא יכול לשנות פס"ד בשו"ע! וכאשר "בחוקותי תלכו ואת מצוותי

תשמרו ועשיתם אותם" ויקיימו פס"ד זה – זוהי הדרך היחידה והבטוחה ש"ונתתי שלום בארץ" – בא"י (לגבולותי', שלימות הארץ, ביחד עם שלימות התורה

ושלימות העם) ובכל מקום שיהודי נמצא, "ואולך אתכם קוממיות" – שלא נבהלים מגויים ומגוי'שקייט. וכאשר יהודי נעמד בתוקף להגן על יהודים ויהדות,

יתקיים בו שגם בזמן הגלות כאשר "החושך יכסה ארץ" עדיין, הנה "עליך יזרח ה'"!

משיחה לילדי מחנות קיץ "גן ישראל" ו"אמונה" שיחיו – בבית הכנסת, אחרי תפלת מנחה – יום ג' פ' תבוא, י"ד אלול ה'תש"מ