Sichos From 5781

מובא בספרים שכסף שקשור עם רבית [כמ"ש בחמישי פ' בהר] או חילול שבת יורד סוכ"ס לטמיון ו"סוחב" אתו כסף אחר. ולפי"ז "עזרה" לאחרים בכסף

רבית או חילול שבת, אי"ז עזרה ואדרבה וכו' (וה"ז כמו לכבות שריפה עם דלק..). ומזה מובן שעזרה לא"י עם כסף הקשור עם חילול שבת אי"ז הצלה אלא

חורבן! ישנו א' שוויתר על ה"שם" ומשרה שלו כדי לשמור שלא יעזרו את א"י עם כסף הקשור בחילול שבת ויש לו צרות מזה וכו' – הנה יה"ר שינצח וכו'. יש

להזהר לא ללכת שולל אחרי היצה"ר, אפי' באם התלבש בלבוש של "מורה-הוראה" ו"דין תורה" – זה לא משנה "גדלותו" אם אומר היפך רצונו ית'! אפי' אם

"כחו גדול" ויטהר שרץ עם ק"נ טעמים – ישאר השרץ – שרץ, והוא – "חכם גדול", והדין – שהשרץ מטמא בכעדשה! ובעניננו: ברור שהדבר אסור! ולכן יה"ר,

שלא ישלחו לא"י כסף הקשור עם חילול שבת, ויוסיפו בשמירת שבת כהלכתה וכו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תשט"ז

בענין שמיטין ויובלות [שבפ' בהר], לה"בבלי" שמיטה נוהגת גם בזמן שאין היובל נוהג, אבל יובל אינו נוהג אלא בזמן שמנו שני שמיטה לפנ"ז, אבל

לה"ירושלמי" "בזמן שאי אתה משמט יובל אי אתה משמט שביעית", ומזה, שמ"שני יובל" באים לאח"ז ל"שני שביעית". והענין בעבודת האדם: "שמיטה",

שנת השביעית, קאי על ספי' המלכות, דענינה בעבודה – קבלת עול. "יובל", שנת החמישים, קאי על ספי' הבינה, דענינה בעבודה – הבנה והשגה. ובזה ישנם ב'

אופנים: דרך הסלולה לרבים הוא שמתחילים עם קב"ע ואח"כ באים מזה לשלימות ההבנה וההשגה. כשיטת הבבלי שאין מונין שני יובל אא"כ מנו שני שמיטה

לפנ"ז. וכ"ה ההלכה. אבל ישנם כאלו שעיקר והתחלת העבודה אצלם הוא הבנה והשגה, אלא שלאח"ז באים למסקנא ש"תכלית הידיעה שלא נדעך" ושצ"ל

קב"ע. כשיטת הירושלמי שמתחילים עם שני יובל, ומזה באים אח"כ לשני שמיטה. ואע"פ שעבודה זו שייכת בעיקר ליחידי סגולה, אבל מזמן לזמן צריך שזו

תהי' אצל כ"א, ובפרט אצל תלמידי התמימים.

ב' חלקים משיחת פורים ה'תשכ"ו

תוכן מצות שמיטה [בראשון דפ' בהר] הוא שאז יש לשבות מעבודה בשדה וכו' ולנצל את זמן הפנוי לעניני קדושה – "שבת לה'" (כמו יום השבת). בפסוק

נאמר "והי' כי תבואו אל הארץ . .(מיד) ושבתה הארץ שבת לה', (ולאח"ז) שש שנים תזרע שדך.. תזמור כרמך וגו'". א' ההוראות מזה: כבר הכניסה ל"ארץ"

של חיי המשפחה – החתונה, או עכ"פ כשמתחילים לחנך את הילדים, צ"ל עם השאיפה היחידה לחנך את הילד באופן שיהי' ניכר עליו שהוא "א שבת'דיקע

קינד", ובאופן שלא מסתפקים עם חינוך יהודי המוכרח והמינימלי – "תזרע שדך" – שם גדלה תבואה שממנה עושים לחם המוכרח לאדם, אלא נותנים לו

חינוך יהודי מקסימלי – "תזרע כרמך" – שם גדלים פירות שהם לתענוג וכו'.

ב' חלקים משיחת ט"ז אייר ה'תשל"ה

א) מפס"ד אדה"ז בסידורו שאין אומרים תחנון בערב ל"ג בעומר מובן שמכריע שענין ל"ג בעומר מתחיל מליל ל"ג בעומר. ב) השנה, של"ג בעומר (וכן

פורים) חל בע"ש, וערב פסח חל בשבת, מתעוררים דינים מיוחדים וכו' וזה מעורר על הצורך ללמוד תורה באופן ד"לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". ג) ל"ג

בעומר הוא "מתן פנימיות התורה", וזה הזמן לעורר ע"ד ההוספה בלימוד פנימיות התורה, ובנגלה דתורה שהוא ה"כלי" לזה, ע"ד שהכלי ללימוד התורה בג"ע

הוא התורה שלמד נשמה בגוף וכו'. ד) ענין רשב"י הוא "תורתו אומנתו", ועפמ"ש "כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק", מובן שגם בשעת דוחק הגלות

תובעים מכאו"א להיות "תורתו אומנתו" לפחות בכמה רגעים של היום.

ג' חלקים משיחת יום ה' פ' אמור, אור לל"ג בעומר ה'תשל"ז

איתא במשנה: "העומר מתיר במדינה (לאכול החדש בכל מקום) ושתי הלחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה) [כמ"ש ברביעי

דפ' אמור]. אין מביאין מנחות קודם העומר כו' אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא כשר". ישנה סברא שהאיסור להקריב במקדש מתבואה

חדשה קודם שתי הלחם אינו על התבואה וה"שתי הלחם" מתירו (כמו איסור "חדש" במדינה שה"עומר" מתירו), אלא מצות שתי הלחם היא שתהי' "מנחה

חדשה". ולכן מובן למה כאן דוקא אם הביא כשר. אבל מלשון המשנה "העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש" מוכח שגם "שתי הלחם" מתיר את התבואה

במקדש כמו העומר במדינה. [אלא שהאיסור "חדש" במקדש (קודם שתי הלחם) כשר בדיעבד, אף שהאיסור "חדש" שלפני העומר – פסול, כי אינו איסור בפ"ע

אלא חלק מאותו איסור "חדש" במדינה, ומכיון שע"י העומר "הותר מכללו אצל ההדיוט" "נגרע כחו של איסור" ולכן "גם לגבוה אם הביא כשר"]. והיינו

ש"שתי הלחם" מתיר ו"פועל" גם על ענינים שבמקדש! ובעבודה – לימוד התורה ("שתי הלחם") באופן של "חדשים", פועלת גם על מעשה המצוות (- "קרבנות

במקדש") שיהיו בחיות ובהידור "חלב להוי'". ובלימוד התורה גופא – פועלת פנימיות התורה (נשמה) על נגלה דתורה (גוף) כו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תשכ"ד

א) גם מי שטוען שטוב לו בגלות.. או מה כבר יוסיף לו משיח?.., אדרבה – עכשיו בידו לעשות מה שעולה על רוחו אבל אז... – אבל כשעומד כעבדא קמי

מרי' ומתפלל "לישועתך קוינו כל היום" – בודאי לא יסכים לעיכוב הגאולה אפי' רגע א'! ב) על תיבת "אמור" פרש"י "אמור ואמרת. להזהיר גדולים על

הקטנים", וזה בא בהמשך למ"ש בפ' שלפנ"ז "קדושים תהיו" ופרש"י "הוי פרושים וכו' מן העבירה" (ומביא פסוקים מפ' אמור), והיינו שיש להזהיר את

הקטנים שיהיו פרושים ומובדלים לגמרי אפי' מאיזה שייכות לעבירה (ולא רק העבירה עצמה), ועי"ז נעשה אצל הגדולים ("להזהיר גדולים" – מלשון) זוהר

ואור. ועוד.

ב' חלקים משיחת אור ליום ה' פ' אמור, ל"ג בעומר ה'תשמ"ה

נוסף על ענין העיקרי של פסח שני שהוא "תשלומין" לפסח ראשון (למי שהי' מחוייב להקריב קרבן פסח בפסח ראשון ולא הי' יכול וכו'), וזה מודגש גם

בשם "פסח שני" – שני לראשון, יש בו ענין נוסף שהוא ענין בפ"ע: הרמב"ם פוסק שגר שנתגייר וקטן שנתגדל בין פסח ראשון לפסח שני, מחוייבים בקרבן פסח

שני אע"פ שבזמן פסח ראשון לא היו בני-חיוב כלל! ולכן בהכרח לומר שמלבד ענין ה"תשלומין" שבפסח שני יש בו גם ענין בפ"ע – "רגל בפני עצמו הוא". ועפ"ז

מובן למה יש את הענין דפסח שני בזמן הזה, שאין חיוב להקריב קרבן פסח ואדרבא וכו', כפי שזה מתבטא באי אמירת תחנון וכיו"ב.

ב' חלקים משיחת פסח שני ה'תשד"מ

א) אע"פ שהסדר בעבודת ה' צ"ל באופן דמלמטה למעלה, אמנם בנוגע לקריאת השם מצינו סדר הפוך: מי שיש לו ב' שמות כותבים בשטרות את שמו

שבלה"ק ואח"ז את שמו שבלע"ז, וטעם הדבר הוא כי ענין קריאת השם הוא קריאה והמשכה משורש הנשמה שיומשך ממנה לבחי' הנשמה המלובשת בגוף.

ובהתאם לזה הוא הסדר בשם בעל היארצייט "ישראל ארי' לייב": "ישראל" מורה על הנשמה למע' קודם ירידתה למטה, שמצד מעלתה היא בבחי' "שרית

עם אלקים וגו'", ולאח"ז כשיורדת למטה היא צריכה את התוקף להתגבר על הגוף ונפה"ב - "גבור כארי", ולאח"ז צ"ל ההמשכה גם בגוף וחלקו בעולם - ארי'

בלע"ז - "לייב". ב) יש לעורר ע"ד ההכנות המתאימות לעניני ל"ג בעומר ולחינוך ילדי ישראל במשך תקופת הקיץ.

ב' חלקים משיחת י"ג אייר ה'תשמ"ז

בזמן עלי' לרגל לירושלים היו כל בנ"י במצב של אחדות - "עיר שחוברה לה יחדיו", אבל כיצד מתאחדים בנ"י גם בזמן הגלות ונמצאים במצב ש"פיזרן

לבין האומות"?! אלא ע"י קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" [כמ"ש בשני דפ' קדושים] כפשוטה! שמציאותו של "רעך", כאו"א מישראל, הוא "כמוך", הרי

כשם שאינו יכול להפרד מעצמו כמו"כ אינו יכול להפרד מחבירו - עי"ז מתאחדים כל בנ"י ונעשים מציאות אחת בגלוי. והמעשה הוא העיקר: לא מספיק ללמוד

ע"ד מצוה זו אלא יש לקיימה בפועל ממש, וכמו במצות צדקה שלא מספיק הלימוד בהלכות צדקה אלא יש לתת צדקה בפועל ממש! [ובפרט עפ"י המבואר

בספרי מוסר שהפסוק "והשיב את הגזילה וגו'" קאי על מצות צדקה, כי הפרוטה הנמצאת בידו אינה שלו אלא של העני, ורק שה' בחר בו כשלוחו לתת אותה

לעני, (ונחשב לו כ"צדקה" כיון שהוא נתן א"ז בבחירתו החפשית)].

משיחת כ' מנ"א ה'תשמ"ב

בקשר עם הענין הכואב, הויכוחים שמנהלים יהודים לאחרונה עם גלחים: 1) מדוע לא נזכר אף א' שזה אסור מן התורה! וכמפורש ברמב"ם [הל' ע"ז פ"ב

ה"ב] "ספרים רבים חברו עו"כ בעבודתה .. צונו הקב"ה שלא לקרות באותם הספרים ולא נהרהר בה ולא בדבר מדברי' .. שנאמר [בראשון דפ' קדושים] אל

תפנו אל האלילים". אף שעל אלו שמנהלים הויכוחים אלו אין שאלה מדוע לא יודעים מזה – הרי הם בעצמם אינם שומרי מצוות ואינם לומדים תורה אלא

עסוקים בענינים אחרים (ואולי הגלחים יודעים על יהדות יותר מהם...). 2) ובאמת, זה לא רק איסור פרטי של "אל תפנו וגו'", אלא כללות הגישה שלהם מבזה

כללות האמונה בה'! כאשר מתנהגים באופן של "נהנו מסעודתו של אותו רשע" – הם מתלהבים ונהנים מזה שהגלח, "אותו רשע" (נכד מזה שהרג את הסבא

של יהודי זה!) מסכים לקבל אותם ולהצטלם אתם בתור "מנהיגים רוחניים" של עם היהודי (אף שזה בכלל לא ניכר עליהם, משא"כ על הגלח...!), ובזה מראים

כאילו יש איזה ערך ואמת גם לדיעה שלהם, אף שזהו ההיפך הגמור של "שמע ישראל .. ה' אחד" ואין עוד! 3) חוצפה שאין כמוה שאלו שאין להם שום מושג

ביהדות מייצגים את היהדות!

משיחת פורים ה'תשכ"ז