ב"ה

פרק סו. רבן גמליאל בסנהדרין

בפרק הזה נתמקד בעזרת ה' ברבן גמליאל ופעילותו בסנהדרין.

בתקופת רבן גמליאל הסנהדרין והישיבה היו ביבנה, רבן גמליאל היה ראש הסנהדרין וראש הישיבה. בישיבה היה את גיסו, רבי אליעזר שהיה מתלמידי בית שמאי (כפי שלמדנו בפרקיו) ורבי יהושע שהיה מתלמידי בית הלל.

לישיבה היו קוראים "כרם ביבנה", כי היו יושבים שם שורות שורות כמו כרם. רבן גמליאל העמיד שומר בכניסה לישיבה ולא נתן לכל אחד להכנס לישיבה, רק מי שתוכו כברו, פנימיותו כחיצוניותו.

רבן גמליאל עמד על כך שלא ירבו מחלוקות בישראל ולאחד את כולם בהכרעת הרוב. וכפי שראינו בכמה מקרים בגמרא.

ראשית במקרה של תנורו של עכנאי, לאחר שרבי אליעזר הביא הוכחות מן השמים לצדקתו, רבי יהושע ענה לו "תורה לא בשמים היא", עד שלבסוף רבי אליעזר הורחק מן הישיבה, העומד בראשות הישיבה היה רבן גמליאל, וכמובן שכל זה היה תחת אישורו, בכדי לא להרבות מחלוקות בישראל.

ומספרת הגמרא במסכת בבא מציעא דף נט:

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל.

מאורע נוסף שרבן גמליאל עשה בשביל שלא להרבות מחלוקת בישראל היה עם רבי יהושע, רצף של שלושה סיפורים גרמו לכך שהדיחו את רבן גמליאל מהנשיאות ולבסוף החזירוהו.

הסיפור הראשון הוא במסכת ראש השנה פרק ב משניות ח – ט בנוגע לעדות ראיה על הירח בשביל קידוש החודש:

בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִּזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לא נִרְאָה. ְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס. עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ. שָלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל. גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ.

הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצַר, אָמַר לוֹ: יֶשׁ לִי לִלְמוֹד, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָֹה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׁוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, ד) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם"; בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.

בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו; שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ט) "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְֹרָאֵל", וְלָמָּה לא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים? אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית דִּין עַל יִשְֹרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.

 נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ.

עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ. בּוֹא בְּשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרַי.

הסיפור השני היה  בנוגע לדין בכור בהמה כמסופר במסכת בכורות דף לו:

"רבי צדוק היה לו בכור. הטיל לו שעורים בסלים מנצרים. בתוך שהיה אוכל נקרעה שפתו (מהנצרים). בא לפני רבי יהושע, אמר לו: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: הן. בא לפני רבן גמליאל אמר לו: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו ר"ג: לא. אמר לו: והרי רבי יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש – תלמידי חכמים שמתנצחים בהלכה.

כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? א"ל רבי יהושע: לאו, א"ל רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד.

והסיפור השלישי במסכת ברכות דף כז, במקרה הזה החכמים כבר לא יכלו להבליג על הנעשה עם רבי יהושע והדיחו את רבן גמליאל מהנשיאות:

ת"ר מעשה בתלמיד אחד (הוא רבי שמעון בר יוחאי) שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות. בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל חובה. א"

ב"ה

פרק ס"ה רבן גמליאל מיבנה

הפרקים הבאים הם על רבן גמליאל מיבנה, נשיא ישראל בדור שלאחר החורבן. את הפרקים נחלק. בפרק הנוכחי על הנהגותיו ומשפחתו. ובפרקים הבאים על רבן גמליאל כנשיא הסנהדרין ועם חבריו.

רבן גמליאל נולד לאביו רבן שמעון בן גמליאל הזקן בירושלים שלפני החורבן, הוא הספיק להיות בבית המקדש השני, וללמוד תורה מפי אביו רבן שמעון בן גמליאל. כפי שנכתב בהקדמת הרמב"ם וכפי שמצינו בגמרות רבות שמביא דברים משמו.

הוא אף למד מפי סבו רבן גמליאל הזקן נכדו של הלל הזקן, כמסופר במסכת ראש השנה דף כה בקשר לקידוש החודש: אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא דפעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה. וכן במסכת יבמות דף קכב: מתוך הדברים נזכר ר"ג שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר"ג (הזקן) נשותיהן על פי עד אחד.

רבן גמליאל  אף למד תורה מפי רבן יוחנן בן זכאי. כמוכח ממסכת בבא בתרא דף י: "אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו", ואחד התלמידים המנויים שם זה רבן גמליאל.

בתקופת החורבן אביו של רבן גמליאל נהרג על ידי הרומאים והוא הראשון מעשרה הרוגי מלכות. ככל הנראה רצו הרומאים להרוג את השושלת כולה, לכן הגמרא במסכת גיטין דף נו מספרת שרבן יוחנן בן זכאי ביקש מאספסיינוס קיסר "תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל", ומפרש רש"י: ושושילתא דרבן גמליאל - משפחת הנשיא שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד. ( בהמשך השנים ניסו הרומאים שוב להורגו, כמסופר במסכת תענית דף כט וכפי שנראה בהמשך הפרקים בעזרת ה).

ואכן רבן גמליאל ניצל, אך הוא עצמו לא נהיה נשיא לאחר החורבן, כנראה בגלל גזירות הרומאים, ומי שירש את הנשיאות היה רבן יוחנן בן זכאי. לאחר שהתאפשר, רבן גמליאל מונה לנשיא ביבנה ושושלת הנשיאות מהלל חודשה.

ביבנה היו בוועד גדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע, ולאחר מכן גם רבי עקיבא. ורבן גמליאל היה הנשיא מעליהם, הוא איחד את העם וקבע הלכה כבית הלל, וכיבדו אותו כולם כמסופר בגמרות רבות וכפי שנראה לקמן.

בני משפחתו

על רבן גמליאל מסופר במשניות רבות, מהם יכולים ללמוד על חייו ובני משפחתו.

בניו

ראשית במסכת ברכות במשנה הראשונה, במחלוקת עד מתי קוראים קריאת שמע של ערבית, לדעת חכמים עד חצות, לדעת רבן גמליאל עד עלות השחר, ובהמשך לזה מספרת המשנה:

מַעֲשֶֹה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה; אָמְרוּ לוֹ: "לא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע" אָמַר לָהֶם: "אִם לא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.

וְלא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר; . . אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"? כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה".

בניו היו רבן שמעון בן גמליאל השני, שירש אותו בנשיאות, ובן נוסף היה לו בשם רבי חנינא בן גמליאל שמוזכר בגמרא מסכת נידה דף ח.

על חתונת בנו מסופר במשנה כריתות דף טו: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באיטליס של עימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל.

ובמסכת קידושין דף לב מסופר על סעודת החתונה, שם רבן גמליאל הנשיא שימש את אורחיו וגיסו רבי אליעזר נזעק על כבודו:

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם, נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו, אמר לו רבי אליעזר מה זה יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?

אמר לו מצינו גדול ממנו ששמש, אברהם גדול הדור היה וכתוב בו (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם, ושמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו? לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי (ברבי זה כינוי כבוד) עומד ומשקה עלינו?

אמר להם רבי צדוק עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות, הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?

מכאן לומדת הגמרא, נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. (וראה רשימת שמחת בית השואבה תרצ"ב בביאור גמרא זו).

כשבנו חלה שלח לרבי חנינא בן דוסא שיתפלל עליו שיבריא, כמסופר במסכת ברכות דף לד:

ת"ר מעשה שחלה בנו של ר"ג, שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא שיבקש עליו רחמים, כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים, בירידתו אמר להם לכו שחלצתו חמה, אמרו לו וכי נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף, ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה וכשבאו אצל ר"ג אמר להן העבודה לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות.

בנותיו

גם על בתו של רבן גמל

ב"ה

פרק סד. אבא שאול -  כוח הזכרון.

אחד מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שאף הוא האריך ימים לדור תלמידי רבי עקיבא, היה אבא שאול.

היה מיוחד בכח זכרונו, ולכן העיד על כמה דברים שהיו בבית המקדש. אף מצינו כמה דינים ממנו בהלכות בית המקדש. מדי בוקר אנו אומרים לפני התפילה "אביי היה מסדר סדר המערכה.. ואליבא ( ולפי שיטת)  דאבא שאול", שזה סדר המערכה לפי שיטת אבא שאול בהטבת הנרות.

תולדות חייו

הגמרא במסכת ברכת דף לד מספרת שאבא שאול היה לש בצק – גבל בבית הנשיא:

אבא שאול גבל של בית רבי היה והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה ללוש בהן עיסה בטהרה.

הגמרא במסכת נדה דף כד מספרת שבמקצועו היה קובר מתים, ומתארת גם שהוא היה גבוה ביותר – ארוך בדורו.

אבא שאול אומר ואיתימא רבי יוחנן קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה.

תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי כשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היתה. ושמא תאמר אבא שאול ננס היה?

אבא שאול ארוך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתפו. ור' טרפון ארוך בדורו היה ור"מ מגיע לכתפו רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתפו ורבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו ורב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיילא מגיע לכתפו.

(יש שרוצים לומר שאבא שאול היה חי בתקופת הדור השלישי לתנאים כי מצינו אותו מעיד במחלוקת רבי עקיבא וחכמים, אך מגמרא זו משמע בצורה ברורה שהיה חי לפני רבי טרפון, כי הרי כל התנאים והאמוראים כאן מוזכרים לפי סדר הדורות, ורבי טרפון היה בדור התנאים ביבנה. וכן משמע מפרקי אבות ששמע מפי רבן יוחנן בן זכאי, ירק שהאריך ימים, כמו חברו רבי אליעזר בן יעקב, שהיו בבית המקדש והאריכו ימים

ובשיחת ש"פ דברים תשמ"ב לומד הרבי בפשטות שהיה תלמיד רבן יוחנן בן זכאי, כפי שנראה בהמשך).

ושם דף סא מספרת: תניא אבא שאול אומר מעשה בסלע בית חורון שהיו מחזיקין בה טומאה ולא יכלו חכמים לבדוק מפני שהיתה מרובה והיה שם זקן אחד ורבי יהושע בן חנניא שמו אמר להן הביאו לי סדינים הביאו לו סדינים ושראן במים ופרסן עליהם מקום טהרה יבש מקום טומאה לח ובדקו ומצאו בור גדול מלא עצמות תנא הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים.

כח הזכרון

היה לו זכרון מיוחד, כשרבי אליעזר בן יעקב שכח לשכות מה היו משמשות, הוא זה שהעיד עליהם. כמסופר במסכת מדות פרק ב משנה ה:

מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית - אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וָשֶׁמֶן, הִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שְׁמַנְיָה.

ושם פרק ה משנה ד: לִשְׁכַּת הָעֵץ -  אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל; וְהִיא הָיְתָה אֲחוֹרֵי שְׁתֵּיהֶן, וְגַג שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה.

 

 

ובתוספתא אהלות ו וכן בכלאים ד הוא מעיד על מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים.

כמו כן הוא העיד משמו של רבן יוחנן בן זכאי, על מעלת תלמידיו. כדלקמן.

 

אבא שאול בן בטנית

יש לציין שהיה עוד חכם בשם אבא שאול בן בטנית, שהיה חי לפני חורבן בית המקדש. ומצינו במסכת ביצה דף כט במשנה שאבא שאול מספר על אבא שאול בן בטנית, מכאן מוכח שזה שני תנאים אחרים:

מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יו"ט ונותנן ללקוחות ביו"ט – כי אסור ללמוד ביום טוב. אבא שאול אומר אף במועד עושה כן מפני ברורי המדות. וחכמים אומרים אף בחול עושה כן מפני מצוי המדות: כלומר גם ביום חול עשה את זה והיה הופך את כליו בכדי שיצאו עד הטיפה האחרונה ויכנסו לכלים של הלקוחות, ולא לבוא לידי חשש גזל. ופעם אסף 300 גרבי יין מהשאריות שנשארו בכל זאת ונתנם, לבית המקדש, שאלו אותו אתה לא צריך את זה? אמר להם, אני לא רוצה בזה.. אמרו לו הואיל והחמרת על עצמך, תעשה מזה צרכי רבים.

מכאן משמע, שאבא שאול הוא לא אבא שאול בן בטנית, שהרי הוא מעיד עליו. ונחזור לנשוא פרקנו, אבא שאול.

בתורת הרבי

ארוך בדורו

בגמרא דלעיל מצינו שהיה גבוה ביותר, שהיה "ארוך בדורו". וכל הגבוהים בדורות שלאחר מכן לא היו בגובהו הרב.

ומבאר על כך הרבי בשיחת דברים תשל"ו שהרי ידוע שחיי הצדיק אינם חיים גשמיים כי אם חיים רוחנים שהם אמונה אהבה ויראה, אבל מובן שזה מתבטא בלב הגשמי של הצדיק, שהרי האהבה היא בלב. וע"ד זה כאן, זה שאבא שאול היה גבוה בגשמיות זה מפני שהיה גבוה ברוחניות מאד.

וברשימת המנורה מבאר על כך, שעל אף מעלתו הגבוהה, נאמר עליו "ארוך", ארוך זה מסמל המשכה

ב"ה

פרק סג. משנת ראב"י קב ונקי

בפרק הקודם למדנו על תולדות חייו של רבי אליעזר בן יעקב, בפרק הנוכחי נלמד בעזרת ה' על משנתו, שהיא קב ונקי.

הגמרא מביאה, כאמור, משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, ומפרש רש"י שהכוונה היא שהלכה כמותו בכל מקום, ונחלקו הראשונים האם הכוונה היא רק במשניות או גם בברייתות, לשיטת התוס' ורש"י הכוונה היא שגם בברייתות.

הרא"ש במסכת עירובין פרק ד מביא פירוש מעניין, בקשר לביאור מדוע בדין מסויים אין הלכה כמותו: "ואף על גב דקיימא לן, משנת ר"א בן יעקב קב ונקי בהא לית הלכתא כוותיה כיון דרב פפא סבר כרבנן דשרו במקומן במזיד. ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב. כי כתב רבינו חננאל ז"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא".

אך המהרש"א בחידושיו על גיטין דף סז כתב קצת אחרת: ויש מפרשים שיש ק"ב הלכות במשנה ובבריתא משמו של רבי אליעזר בן יעקב – שיש רק 102 הלכות ממנו, אך הם נקיות, הלכה כמותו ומבוררות אחת אחת.

בשיחת ש"פ פנחס תשמ"א ביאר הרבי שהיא הנותנת, שעל אף שרבי אליעזר בן יעקב האריך ימים (כמבואר בשיחת בהעלותך תשמ"א, בפרק הקודם), מכל מקום אמר רק 102 הלכות, שיחסית לאורך חייו זה דבר מועט, ק"ב הלכות, ומשום כך הם "קב נקי", הלכה כמותו. כי מכיון שהיה משתדל למעט ולהקטין את עצמו, ולא לומר הלכות רק כשהיה מוכרח, לכן זכה שההלכה כמותו.

משנתו בפרקי אבות

המשנה של רבי אליעזר היא בפרק ד בפרקי אבות:

"רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות".

ומבאר על כך הרבי בשיחות פרשת עקב תשל"ח ובחוקותי תשמ"א, שיש פרקליט שמגן על האדם, וכשאדם עושה מצוה הוא קונה לו את אותו פרקליט להגנה, גם כשעושה שלא לשמה. וכשעושה ההיפך רח"ל קונה לו קטגור. ומצוה מגינה מפני קטרוג.

אך כל זה מועיל להגנה מפני קטרוג פרטי, אבל בכדי להנצל מפני "פורעניות המתרגשות ובאות על העולם", לא מספיקה מצווה אחת, אלא צריך תשובה ומעשים טובים, שהם ישמשו הגנה – "תריס בפני הפורענות".

וזה מתקשר במיוחד לרבי אליעזר בן יעקב שחי בתקופת החורבן ולאחרי החורבן, אז היו גזירות רבות וקשות על עם ישראל, והייתה פורענות ולכן מביא עצה כיצד לעמוד בפני הפורענות.

קב ונקי בתורת רבינו

רבי אליעזר בן יעקב כתב את מסכת מדות, על מסכת מדות כותב אב רבינו שהיא קשורה לעבודת הצדיקים, ומבאר על כך הרבי בלקוטי שיחות חלק כ"ח עמוד 226, שהכוונה בדבריו היא שמסכת מדות מדברת על מידה, וזו עבודת הצדיקים, במדידה והגבלה. וכן נאמרה על ידי רבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי, כעבודת הצדיקים, אור ללא חושך. (אך מעיר על כך בהערה 65 שם שראב"י היה בבחינת גבורות כפי שנראה בהמשך).

ובשיחת שבת פרשת בחוקותי תשמ"א מבאר הרבי על משנתו של רבי אליעזר בן יעקב "קב ונקי".

כשיבוא המשיח, נאמר על לימוד התורה דאז שיהיה ללא מחלוקות וללא קושיות, אלא הלכה ברורה. והנה כהכנה לביאת המשיח יש ללמוד תורה בדרך זו, בצורה ברורה וללא מחלוקות, ובעיקר, זה על ידי לימוד ההלכה ששם אין שקלא וטריא.

וזה היה לימודו של רבי אליעזר בן יעקב, קב פירושו מעט, בשונה משאר התנאים הוא שנה מעט הלכות, אבל זה היה ברור וחד, נקי. ויש פירוש שני ע"ד הרמז, שקב הם 102 ההלכות שאמר, ואמנם זה ע"ד הרמז אבל זה משתלב עם הפירוש הראשון, כי כאשר האדם הולך נקי בלימודו, הוא מתעלה מדרגא לדרגא עד שמגיע ל102 הלכות נקיות.

וזה מרומז בשמו של רבי אליעזר בן יעקב.

אליעזר מלשון אלוקי אבי בעזרי, שהלכה כמותו.

בן יעקב – בפשטות הכוונה היא לבנו של יעקב, אבל ניתן לפרש גם שזה פירוש על שמו, כמו בן חורין, שהכוונה שהאדם עצמו הוא בחירות, כך בן יעקב הכוונה שהוא עצמו בדרגה של יעקב.

ביעקב מצינו ניגודיות, מצד אחד מורה על הדרגה התחתונה ביותר, ידו אוחזת בעקב עשיו, מצד שני דווקא שם הוא ממשיך את הדרגה הנעלית ביותר, "הבאים ישרש יעקב", שהרי האות י' שלפני ה"עקב", מורה על החכמה עילאה ועד לפנימיות הכתר, והוא ממשיך למטה לעולם עד שגילה "והיה ה' לי לאלוקים", שיהיה גלוי שם ה' לכולם.

ועד"ז מצינו ברבי אליעזר בן יעקב, שקיבל עזר מלמעלה והמשיך למטה לעולם קב נקי.

השכחה

המשנה במסכת מדות מביאה שרבי אליעזר בן יעקב שכח למה הייתה משמשת הלשכה המערבית דרומית שבעזרת הנשים ואבא שאול אמר ששם היו נותנים יין ושמן ונקראת לשכת בית שמניה, ושוב במשנה אחרת מסופר שרבי אליעזר בן יעקב אומר "שכחתי מה היתה משמשת", הלשכה הדרומית שבעזרה, ואבא שאול אומר שהיא הייתה לשכת כהן גדול.

הרבי מביא בשיחת שבת דברים תשל"ו (וכן בהערה 65 בלקו"ש דלעיל) את פירוש אביו שרבי אליעזר היה מבחינת הגבורות, והיה דומה לאחי אמו שהיה לוי (כמוכח מזה ששרפו את כסותו), והלווים הם בחינת גבורות, ולכן שכח כי שכחה באה מגבורה, ושכ

ב"ה

פרק סב

רבי אליעזר בן יעקב.

אחד התנאים בדור החורבן, שזכה לראות את בית המקדש ולהאריך ימים, הוא רבי אליעזר בן יעקב.

את פרקו נחלק לשניים, בפרק הזה על תולדות חייו ובפרק הבא על משנתו.

הגמרא במסכת יבמות דף מ"ט ע"ב מספרת:

שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. ומפרש רש"י: משנת רבי אליעזר ב"י קב ונקי - קב מדה קטנה כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]: ונקי - בכל מקום שנזכר הלכה כמותו:

וכן בגמרא מסכת גיטין דף סז: דתניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים... משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי.

עדויותיו על בית המקדש

רבי אליעזר בן יעקב שזכה לראות את בית המקדש השני, תיאר במסכת שלימה את מבנה הבית, הלא היא מסכת מידות, וכמו שהגמרא מגיעה למסקנה זו במסכת יומא דף טז:

אמר רב הונא, מי התנא ששנה את מסכת מדות, רבי אליעזר בן יעקב היא, שהרי שנינו:

עזרת נשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש, וארבע לשכות היו בד' מקצועותיה, ומה היו משמשות? . .  מערבית דרומית אמר ר"א בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת . . ומזה שאומר על זה שכחתי, משמע שאת כל השאר הוא שנה.

ממשיכה הגמרא ואומרת שאכן כך מסתבר, שרבי אליעזר בן יעקב הוא זה ששנה את מסכת מידות, ומביאה ראיה מגובהו של בית המקדש שזה מתאים לשיטת רבי אליעזר בן יעקב.

אמו הייתה בת כהן, כפי שמופיע במשנה במסכת מדות בתחילתה:

איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית, שלום עליך. ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו.  והם אומרים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן לו על משמרו.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן, ושרפו את כסותו.

מצינו גם במקומות נוספים עדויות שהעיד רבי אליעזר בן יעקב על בית המקדש:

במסכת יומא דף לח במשנה: מעיד על שער ניקנור שהיה מנחושת מזוקקת ולכן הייתה נראית הנחושת כזהב.

ובמסכת ערכין פרק ב, מעיד על הלויים הצעירים בבית המקדש: רבי אליעזר בן יעקב אומר, אין עולין למנין, ואין עומדים על הדוכן, אלא בארץ היו עומדין, וראשיהן מבין רגלי הלוים, וצוערי הלוים היו נקראין.

ובמסכת מדות פרק ב משנה ו: מעיד על השערים ועל עזרת ישראל ועזרת כהנים.

ובסיום פרק שמיני במסכת פסחים בירושלמי: אליעזר בן יעקב אומר איסרטיוטות  - חיילים רומאים - היו שומרי צירין בירושלם וטבלו ואכלו פסחיהן לערב – התגיירו ואכלו בלילה קרבן פסח.

 

סיפור על אישיותו

הירושלמי בסוף מסכת פאה מספרת סיפור מיוחד על רבי אליעזר בן יעקב:

פעם בא עיור לעירו של ר' אליעזר בן יעקב. ישב ר' אליעזר בן יעקב על ידו. אמרו בני עירו: אילולא שאדם גדול הוא עיור זה, לא היה ר' אליעזר בן יעקב יושב לידו. נתנו לו פרנסתו בכבוד. אמר להם העיור: במה זכיתי לכך? אמרו לו: ראינו שר' אליעזר בן יעקב ישב לצדך. התפלל עליו תפילה זו: אתה גמלת חסד עם מי שנראה ואינו רואה, זה שרואה ואינו נראה יקבל פיוסך ויגמול לך חסד.

ובמדרש שיר השירים רבה מסופר שהיה חי לאחר תקופת מרד בר כוכבא, אז הסנהדרין עברה לעיר אושא שבגליל:

בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן: ר' יהודה ורבי נחמיה רבי מאיר ור' יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, ור' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב. שלחו אצל זקני הגליל ואמרו: כל מי שהוא למד יבא וילמד, וכל מי שאינו למד יבא וילמוד. נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון. כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו: מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחים אותו ריקם?

 .  . נכנס רבי אליעזר בן יעקב ודרש: (דברים כ"ז) וידבר משה והכהנים והלוים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי היום קבלו התורה, והלא כבר ארבעים שנה שקבלו את התורה ואת אמרת היום הזה?! אלא מלמד, כיון ששנה להם משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות, העלה להם הכתוב, כאלו קבלוה היום מהר סיני. לכך נאמר: היום הזה נהיית לעם, לה' אלהיך. ואתם אחינו בני אושא שקבלתם רבותינו בסבר פנים יפות על אחת כמה וכמה!

ובירושלמי מסכת חגיגה ג מסופר שהיה בין שבעת החכמים שהיו בעיבור השנה:

מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר.

ובמסכת בבא בתרא דף י: ר' אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון.

זמן חייו

מהמקורות דלעיל מצינו מצד אחד שרבי אליעזר היה חי בתקופת בית המקדש השני ואף העיד עליו, לאידך מצינו שהיה בדור של תלמידי רבי עקיבא, כפי שמסופר שהיה באושא, ואף חלק בכמה מקומות על רבי מאיר ועוד.

לכן יש דיון שלם בין כותבי תולדות התנאים, אם היו שניים או אחד,

ב"ה

פרק ס"א

שמואל הקטן

שמואל הקטן היה אחד מהתנאים בדור החורבן ביבנה. הוא היה עניו ולכן נקרא שמואל הקטן או בגלל שהיה קטן במעט משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה מה).

הגמרא במסכת סנהדרין דף יא מספרת על ענוותנותו:

אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעלייה, (לשיטתו צריכים שבעה דיינים בכדי לעבר את השנה), השכים ומצא שמונה, אמר מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד.

עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו שב בני שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.

ולא שמואל הקטן היה מי שלא הוזמן, אלא אדם אחר, ומחמת בושה עשה כך. כפי שרבי ישב ודרש והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בר' לרבי חייא אמר לו אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו לא תהא כזאת בישראל.

 ורבי חייא למד זאת מרבי מאיר, דתניא, מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ, אמרה לו רבי, אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה – ובכך היא התגרשה מבלי לבייש את התלמיד שעשה את זה.

ורבי מאיר למד את זה משמואל הקטן, ושמואל הקטן למד זאת משכניה בן יחיאל, דכתיב (עזרא י, ב) ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת – שדיבר בלשון רבים כאילו החטא של כולם.

ושכניה בן יחיאל למד את זה מיהושע דכתיב (יהושע ז, י) ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא אמר לו וכי דילטור אני לך הטל גורלות ואיבעית אימא ממשה דכתיב (שמות טז, כח) עד אנה מאנתם.

ממשיכה הגמרא ומספרת עוד על שמואל הקטן:

ת"ר משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. . פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל, (שהיה עניו כמו שמסופר שם בגמרא) אף הוא אמר בשעת מיתתו, שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא.

ומפרש רש"י ששמואל הקטן אמר: רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל יפלו בחרב, חבריהם כרבי עקיבא ועוד יהרגו, שאר העם יהיה לביזה, וצרות גדולות עתידים לבוא על העולם.

[ומקשים הרבה, שלכאורה רשב"ג נהרג בתקופת החורבן הרבה לפני שמואל הקטן, ורבי עקיבא וחבריו נהרגו בתקופה מאוחרת יותר, ומתרצים בכמה אופני תירוצים שונים. ואולי יש לומר בפשטות, ידוע שעשרה הרוגי מלכות לא נהרגו באותו הזמן אלא זו הייתה גזירה רוחנית, ואולי זו הייתה נבואתו של שמואל הקטן, שהריגת רשב"ג ורבי ישמעאל, רבי עקיבא וחבריו כולם זו אותה הריגה כחלק מעשרה הרוגי מלכות].

 

סיפורים הקשורים לתפילה

 

הגמרא במסכת שבת דף לג מספרת סיפור על תפילתו של שמואל הקטן שביטלה מחלה שהייתה לו:

ג' מיני חולי הדרוקן הן של עבירה עבה ושל רעב תפוח ושל כשפים דק. כלומר יש שלוש סיבות של חולי הדרוקן, מגיע בגלל עבירה, או רעב או כשפים.  שמואל הקטן חש בזה, קיבל מחלה זו. אמר רבש"ע מי מפיס – מי יטיל גורל וידע שעכשיו אין לי חולי בגלל עבירה אלא בגלל רעב, וכולם יאמרו שקיבלתי בגלל עבירה ולא ידעו להבחין שקיבלתי זאת בגלל סיבה אחרת?

ואיתסי – ואכן הוא הבריא.

הגמרא במסכת תענית דף כה מספרת על שמואל הקטן בקשר לתפילות בתענית:

שמואל הקטן גזר תענית כי לא ירדו גשמים,  וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו.

שוב שמואל הקטן גזר תענית וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה, כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם שמואל לא שבח של צבור הוא, אלא אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו ואמר להם המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו.

 ולשמואל הקטן שבחו של צבור, איך הוא? אמר משיב הרוח ונשב רוח, אמר מוריד הגשם ובא מטר.

ובמסכת ברכות דף כח מסופר שהוא זה שתיקן את ברכת ולמלשינים אל תהי תקווה:

ת"ר שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים עמד שמואל הקטן ותקנה לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו. לא העבירו אותו מהעמוד. שואלת הגמרא, למה לא העלוהו, והרי אם טעה אדם בברכת ולמלשינים חושדים בו שמא הוא בעצמו כופר? עונה הגמרא שתי אפשרויות: או בגלל שהוא עצמו תיקן את הברכה הז

ב"ה

פרק ס. תרגום השבעים

פרק השלמה לתחילת תקופת התנאים הקדמונים, בימי התנא אנטגינוס איש סוכו, בית המקדש השני.

ביום ח' בטבת, תשעים וחמש שנה לפני נס חנוכה, קרה מקרה שנחשב כיום שנעשה בו העגל, והוא תרגום התורה ליונית על ידי שבעים הזקנים.

לאחר מות אלכסנדר מוקדון ממלכת יון הגדולה התחלקה לשלוש ממלכות, האחת מהם במצרים על ידי המלך תלמי. מצרים הייתה ממלכה יונית מבוססת ובירתה הייתה אלכסנדריה. מהמלך תלמי החלה שושלת מלכים שנשאו את השם תלמי.

אחד ממלכים אלו, קרא לזקני ישראל, (המכונים זקנים או במדרשים בשם חכמים, או רבותינו, ראה לקוטי שיחות חלק כ"ד הערה 6) והורה להם לתרגם את התורה לשבעים לשון.

זה קרה ביום ח בטבת כמו שמסופר במגילת תענית פרק יג: בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשה ימים. וזה הובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ כאחד מהימים "שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם".

ובסליחות לעשרה בטבת אומרים שזה אחד משלושת הסיבות שאנו מתענים ביום צום עשרה בטבת, (ובפרט שהעולם חשך לשלושה ימים עד ליום עשרה בטבת).

סיפור התרגום

מסופר במסכת ספר תורה פרק א:

שבעים זקנים כתבו התורה לתלמי המלך כתיבה[1] יונית והיה אותו היום קשה לישראל כיום שעשו את העגל, שלא היתה תורה יכולה להתרגם כל צרכה.

ובמסכת סופרים פרק א:

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

שוב מעש' בתלמי המלך שכנס שבעי' ושנים זקני' והושיבם בשבעים ושנים בתים ולא גלה להם על מה כנסם נכנס לכל אחד ואחד מהם אמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו דעתן לדעת אחת וכתבו לו תורה בפני עצמה ושלשה עשר דבר שינו בה ואלו הן..

מכאן משמע שהיו שני מקרים שונים, בלקוטי שיחות חלק כ"ד שיחה ראשונה הערה 73 מביא 3 דעות מהמפרשים על כך.

בתחילה היו חמישה ולא הצליחו לתרגם והביאו שוב חכמים, או שמדובר בשני מלכי תלמי שונים או שלהיפך, קודם היה תרגום השבעים ולאחריו תרגום החמישה.

השינויים שנעשו

ובגמרא מסכת מגילה מביאים חמישה עשר שינויים (ובשמות רבה מביאים שהיו 18 שינויים וראה לקוטי שיחות שם הערה 36), ומובא כאן בשילוב ביאור רש"י:

א"ר יהודה אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא בספר תורה ומשום מעשה דתלמי המלך, דתניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו:

במקום בראשית ברא אלוקים כתבו: אלהים ברא בראשית -  את השמים שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני:

במקום נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו כתבו: אעשה אדם בצלם ובדמות  - שמכאן פקרו האומרים שתי רשויות הן דכתיב נעשה אדם.

במקום ויכל אלוקים ביום השביעי כתבו: ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי - שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו:

זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם - דמשמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה שני פרצופין לכן כתבו בראו שכך נברא אדם בשני פרצופים:

במקום הבה נרדה ונבלה כתבו: הבה ארדה ואבלה שם שפתם – מאותה הסיבה של נעשה אדם.

במקום ותצחק שרה בקרבה כתבו: ותצחק שרה בקרוביה  - שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו והיא אמרה בקרוביה:

במקום וברצונם עקרו שור כתבו: כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס  - שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין בעיניו אלא כבהמות ולא הקפיד על הבהמות:

במקום וירכיבם על החמור כתבו: ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם  - דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל:

במקום אשר ישבו במצרים כתבו: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה - שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שנותיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה כולן אין מגיעות לד' מאות שנה כל שכן שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה צא מהם ששים של יצחק ומאה ול' שחיה יעקב כשבא למצרים נשארו מאתים ועשר וכן היתה הגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו) ולא נאמר במצרים אלא בארץ לא להם וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהן זרעו של אברהם גרים ושלשים של

ב"ה פרק נט.  רבי טרפון גל של אגוזים

לאחר שבפרק הקודם למדנו על תולדות חייו של רבי טרפון, בפרק הזה נלמד על משנתו ותורתו של רבי טרפון.

גל של אגוזים

על גדלותו בתורה של רבי טרפון מספרת הגמרא במסכת גיטין דף סז: איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים. . רבי טרפון גל של אגוזים.

ובאבות דרבי נתן פרק יח מסופר: ולנגדן היה ר' יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים, לרבי טרפון היה קורא גל אבנים, וי"א גל של אגוזים, כיון שנוטל אדם אחד מהן כולן מתקשקשין ובאין זה על זה, כך היה ר' טרפון דומה, בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו וא"ל שנה לי, מביא לו מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות, כיון שיצא מלפניו, היה יוצא מלא ברכה וטוב.

בבית המדרש

רבי טרפון היה דורש ברבים בבית המדרש, וכפי שמסופר במסכת עירובין דף מה:

תניא א"ר יהודה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר, (בגלל כניסת השבת) לשחרית מצאוהו רועי בקר, אמרו לו רבי הרי העיר לפניך הכנס, נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו, אמרו לו משם ראיה, שמא בלבו היתה (שמראש תכנן להכנס לבית המדרש) או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה (וזה היה בתוך תחום שבת).

ובתוספתא שבת ה מסופר על לימודו בליל שבת בבית המדרש:

אמר ר' יהודה מעשה בר' טרפון שיצא בלילי שבת לבית המדרש ונתנו לו סדין ואחזו בשתי ידיו ויצא מפני הגשמים.

וכשפעם לא בא לבית המדרש בגלל שהתעסק בתרומות ובמעשרות, שאלו רבן גמליאל מדוע הוא לא בא, כמסופר במסכת פסחים דף עב: מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבית המדרש, לשחרית מצאו רבן גמליאל אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש?

עם חבריו

הגמרא במסכת קידושין דף מ מספרת על אסיפה של תלמידי החכמים בראשות רבי טרפון ורבי עקיבא:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.

ובהגדה של פסח: מעשה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"

ובביאורי הרבי להגדה של פסח מביא הרבי את קושית התוספות במסכת עבודה זרה דף ע"ז, מדוע מקדים את רבי עקיבא לרבי טרפון, והלא רבי טרפון היה רבו של רבי עקיבא, ומבאר הרבי שזה מפני שזה היה בבני ברק ורבי עקיבא היה המרא דאתרא של בני ברק (כמוכח מסנהדרין לב), אך את רבי יהושע כן מקדים לרבי עקיבא, כי רבי יהושע היה רק רבו של רבי עקיבא, משא"כ רבי עקיבא בתחילה היה תלמיד אבל אחר כך נעשה לחבר. (וכפי שלמדנו בפרק הקודם. וראה בהגדה שם ביאור נוסף).

עם תלמידיו

בכמה מקורות מצינו על דרכו בלימוד עם תלמידיו, וכיצד אמר לפניהם גם דברי אגדה:

בילקוט שמעוני (אות תקכז): מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצלו של שובך בשבת במנחה הביאו לפניו דלי של צונן א"ר טרפון לתלמידיו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך א"ל למדנו רבינו  א"ל בורא נפשות רבות וחסרונן. אמר להן אשאל אמרו לו למדנו אמר להם הרי הוא אומר וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם והלא אין דרכן של ערבים להיות נושאין אלא עורת ריח רע ועטרן אלא שנתנו צדיק ההוא בין דברים החביבין והרי דברים קל וחומר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו ויקרבו וישאום בכתונותם והרי דברים קל וחומר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים עאכ"ו. כיוצא בו לא אכל האריה את הנבלה שבר את החמור והרי דברים קל וחומר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהם בשעת הרחמים עאכ"ו:

פעם כשישב עם תלמידיו התעסק גם עם מעשי חסד, כמסופר באבות דרבי נתן מא: מעשה בר טרפון שישב ושנה לתלמידים ועברה כלה לפניו, צוה עליה והכניסה בתוך ביתו ואמר לאמו ולאשתו רחצוה וסכוה וקשטוה ורקדו לפניה עד שתלך לבית בעלה.

עוד על דרכו עם תלמידיו מסופר במדרש רבה בראשית צא: ר' חנינא ור' מרינוס אומרים שניהם בשם אבא נהוראי, בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן לפני ר' טרפון היה אומר כפתור ופרח, ובשעה שהיה אומר דבר של בטלה היה אומר לא ירד בני עמכם.

מתלמידיו

אחד מתלמידיו המובהקים היה רבי יהודה, כפי שמצינו במסכת נדרים דף מט:          

ר' יהודה היה יושב לפני ר' טרפון. אמר לו ר' טרפון: היום פניך צהובין - טובים. אמר לו: אמש יצאו עבדיך כלומר, אנו, התלמידים, לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח ומשום כך פנינו צהובים, ואם אכלנום במלח — כל שכן שהיו פנינו צהובין.

ושם דף נב: אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלינו רבי טרפון.

ובמס

ב"ה

פרק נח.

רבי טרפון אביהן של כל ישראל.

אחד מהתנאים בדור תלמידי רבן יוחנן בן זכאי היה רבי טרפון. הוא היה כהן וזכה להיות בבית המקדש בבניינו, לאחר החורבן נמנה בין החכמים בבית המדרש ביבנה ובלוד עד שמכונה בתלמוד ירושלמי בכינוי: "אביהן של כל ישראל", ובתלמוד בבלי בכינוי "גל של אגוזים".

הפרקים על רבי טרפון נחלק כאן לשניים. הראשון "אביהן של כל ישראל", על מוצאו, תולדות חייו, משפחתו ועושרו.

והשני "גל של אגוזים", על תורתו ומשנתו, חברותו בסנהדרין ובישיבה ועוד. וכפי שנראה לקמן בעזרת ה'.

בצעירותו

רבי טרפון היה כהן מצד אביו ואף אמו הייתה ממשפחת כהנים. בירושלמי יבמות סוף פרק א, מסופר על מפגש מיוחד שהיו לחכמי דורו והוא ביניהם עם רבי דוסא בן הרכינס, ויש אומרים שרבי דוסא אמר בראותו את רבי טרפון שהוא מכיר ברבי טרפון שהוא דור עשירי לעזרא הסופר שהיה כהן.

על מנהגיו בכהונה מסופר בכמה מקורות וכפי שנראה לקמן.

בצעירותו היה כהן בשלהי תקופת בית המקדש השני, וכפי שמסופר בגמרא מסכת קידושין דף ע"א:

בראשונה שם (המפורש) בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. תניא אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים.

וכן בירושלמי מסכת יומא סוף פרק א מסופר עוד על זכרונותיו מדודו בבית המקדש, בקשר לדיון האם כהנים בעלי מומים יכולים לתקוע בחצוצרות בבית המקדש:

רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה? .. בני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימים ולא בעלי מומין דברי ר' עקיבה. אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי (לשון שבועה, כלומר אהרוג את בני אם איני דובר אמת). אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע, אמר לו ר' עקיבה רבי שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל, ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי שלא הטיתה ימין ושמאל, אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי, ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.

מכאן למדים גם שרבי עקיבא היה תלמידו, מכך שקורא לו בתואר "רבי". כמו כן לגבי השימוש בלשון "אקפח את בני", בו היה רגיל להשתמש, וכפי שנראה לקמן.

היותו כהן הביאה אותו לעזר באחת התקופות הקשות, וכמסופר בתוספתא מסכת כתובות פרק ה:

אמר ר' מנחם בן נפח [משם] ר' אליעזר הקפר מעשה בר' טרפון שקדש ג' מאות נשים להאכילן בתרומה שהיו שני בצורת. כלומר הוא אירס אותם בקידושין בלבד (ללא נישואין) וכך יכלו 300 מאות נשים לאכול מהתרומה בשנות בצורת.

סיפור זה מובא גם בירושלמי יבמות דף ד הלכה יב: רבי טרפון אביהן של כל ישראל קידש שלוש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה.

הגמרא במסכת בכורות דף נא מספרת על כך שהיה מחזיר בחזרה את דמי פדיון הבן למי שנתן לו:

נטלו והחזירו לו יצא. וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו.

את עבודתו ככהן לאחר החורבן, החשיב כעבודה בפני בית המקדש, וכמסופר בגמרא מסכת פסחים דף עב: מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבית המדרש, לשחרית מצאו רבן גמליאל אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש, אמר לו עבודה עבדתי, (כלומר שעשה עבודת הכהנים כמו בבית המקדש), אמר לו כל דבריך אינן אלא דברי תימה, עבודה בזמן הזה מנין, אמר לו הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת, עשו אכילת תרומה בגבולין (מחוץ לארץ ישראל)  כעבודת בית המקדש.

עשיר גדול

רבי טרפון היה עשיר גדול, רמז לכך ניתן לראות בסיפור דלעיל על החזרתו מטבעות פדיון הבן, אך מצינו גם מפורשות בגמרא שעשיר גדול היה,  וכמסופר במסכת נדרים דף סב:

רבי טרפון אכל מהפירות בזמן שהיו הפקר, מצא אותו אדם בעל השדה, שם את רבי טרפון בתוך שק ובא להשליכו בנהר, אמר לו רבי טרפון, אוי לו לטרפון שזה הורגו, שמע אותו אדם שהוא שם בשק את רבי טרפון, עזב הוא את השק וברח.

אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, כלומר, מכך שאותו אדם עזב אותו בגלל שהוא שמע שהוא רבי טרפון. ממשיכה הגמרא ושואלת, ורבי טרפון כיון שהוא אכל מהפקר, מדוע אותו האדם ציער אותו. משום שהיו לו גנבים שגנבו לו ענבים כל השנה, ומכיון שמצא את רבי טרפון חשב שהוא הגנב.

אם כן, מדוע רבי טרפון ציער את עצמו והרי הייתה טעות בזיהוי והוא עשה זאת בכדי להנצל? משום שרבי טרפון עשיר גדול היה והיה לו לפייס את אותו בעל הבית בממון.

ובמסכת כלה פרק ב' מסופר על עושרו הגדול במקרה מיוחד שאירע עם תלמידו-חבירו רבי עקיבא:

אמרו עליו על ר"ט שהיה עשיר גדול ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו רבי עקיבא אמר לו, רבי ר

ב"ה

פרק נז. רבי אלעזר בן ערך

התלמיד החמישי מחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי המובהקים הינו רבי אלעזר בן ערך. סיפורו מרתק ונרמז במשנתו, וכפי שנראה לקמן.

שבחיו מפי רבו

המשנה בפרקי אבות פרק ב מספרת על חמשת תלמידי רבן יוחנן ושבחם:

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן, רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.

הוא היה מונה שבחן. . רבי אלעזר בן ערך, כמעין המתגבר.

הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם.

ממשיכה המשנה ואומרת שבמשימה שהביא להם רבן יוחנן הוא בחר בדברי רבי אלעזר בן ערך:

אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. . רבי אלעזר אומר, לב טוב.  אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. . .  רבי אלעזר אומר, לב רע. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

גם בניחום האבלים שניחמו תלמידי רבן יוחנן את רבם, וכל אחד הביא ניחום בדרך של השוואה לאסונות שהיו בעבר ורבן יוחנן לא התנחם, עד שבא רבי אלעזר וניחמו, כמסופר באבות דרבי נתן יד:

שמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, ולא התנחם מדברי אף אחד מהם, עד שנכנס רבי אלעזר בן ערך, כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו, נכנס וישב לפניו ואמר לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי! אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן, קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו: רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין".

בעל קבלה

הזהר חדש בראשית יא ב מספר שרבן יוחנן בן זכאי לימד סודות התורה רק לרבי אלעזר ולרבי אליעזר:

וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵין סְתָרִים בַּתּוֹרָה, תֵּדַע לָךְ כִּי עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סוֹדוֹת וַהֲלָכוֹת וּפֵירוּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים, ה) קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים. כִּי הָא דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, הֲיָה אומר עַל הפסוק הזה, (בראשית, לו) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, שְׁלשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלֹא רָצָה לְגַלּוֹת אוֹתָם אֶלָּא לְר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, וּלְר' אֶלְיעָזָר בֶּן הוֹרְקְנוּס תַּלְמִידָיו, שהיו עוסקים בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה עִמּוֹ.

ובגמרא מסכת חגיגה דף יד, מסופר על אמירתו במעשה מרכבה לפני רבו:

"תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו רבי אליעזר בן ערך: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו [רבי יוחנן]: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד [כלומר, שאין מלמדים מעשה מרכבה אפילו ליחיד], אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני? אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו? 'הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות… עץ פרי וכל ארזים הללויה' [תהלים קמח, ט]. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

 

שבחים נוספים

באבות דרבי נתן פרק יד מצינו שבחים נוספים שאמר עליו רבו:

ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר, שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ, לקיים מה שנאמר, (משלי ה) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים".

ובמדרש שוחר טוב א נאמר עליו:

וכל אשר יעשה יצליח שהכל צריכים לעצתו, כגון ר' אלעזר בן ערך שהיה יועץ עצות ומתקיימות ומצליחות, א"ל נביא אתה, אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אלא כך אני מקובל מרבותי, כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. (מזמור א)

 

לאחר פטירת רבו

כל זמן שרבו היה ח