אם צילמתם פעם את הילדים שלכם, את בני הזוג, קרובי המשפחה או חברים - בטח שמתם לב שהתמונות הכי טובות מתקבלות כאשר המצולמים כלל לא מודעים לנוכחות המצלמה, אלא עסוקים בשלהם - שקועים במשחק, צוחקים מבדיחה של מישהו, או מתבוננים בריכוז במפה בזמן טיול בחו"ל. ודווקא התמונות שבהן כולם מחייכים למצלמה נראות מאולצות משהו, כאילו את האנשים שיקרים לליבכם החליפו בובות שעווה שדומות להם להפליא, אבל נעדרות את המהות והאופי שלהם.

מדוע הספונטניות היא שמוציאה מאיתנו את המיטב, כאשר מדובר בצילום? לראובן קופיצ'ינסקי, מצלמי הפורטרטים המובילים, שתצלומיו ליוו כמעט כל קמפיין פוליטי בשנים האחרונות - יש הסבר. "כמעט כולנו חוששים מהמצלמה, מהדרך שבה תנציח אותנו, מאובדן השליטה בתוצאה. אנחנו עוטים מסכה שנדמה לנו שמייצגת אותנו בצורה הטובה ביותר, מעין שריון - שמסתיר את האמת שבתוכנו, את מי שאנחנו".

הפודקאסט שלפניכם כולל את שני הצדדים - זה העומד מאחורי המצלמה, וזה שעומד מולה; לפני השיחה עם ראובן, נפגשתי איתו בסטודיו שלו לסשן צילומים, כדי להבין טוב יותר את שיטת "המודעות הפוטוגנית" שפיתח, במטרה לאפשר לכל מצולם להוציא לאור את הצד הטוב שבו.

המצלמה, אומר ראובן, היא ממותה מודרנית - שמעוררת בנו את הדחף הקדמוני מכולם: Fight or Flight, להילחם או לברוח, וקיימת כמובן גם האפשרות השלישית - לקפוא. "אנשים פשוט מפסיקים לנשום כשהמצלמה פועלת", הוא מעיד. אז מה הפלא שלא מעט תצלומים הופכים לפוטו רצח - כשהמצולמים נראים חסרי רוח חיים.

לוידאו של הפרק: https://youtu.be/VpC17SlV2Og

צלם ועורך: עמי שמיר

לאתר של ראובן קופיצ'ינסקי: https://kopitchinski.com/

ההרצאות הקרובות:

הרצליה: דחיינות - איך נפסיק לדחות למחר: ב-30.12

תל אביב: דחיינות - איך נפסיק לדחות למחר: ב-6.1

תל אביב: מיינדפולנס - לתרגל את המוח להיות מאושר: ב-23.1

להרצאות הבאות: http://www.judithkatz.me/events