תיק עבודות

בן מולינה הוא מנהל איגוד מקצועות האנימציה בישראל, אוצר האנימציה ומשנה למנהל האמנותי לפסטיבל אנימיקס (שיתקיים בשבוע הבא) ובעצמו גם אמן, יוצר ואנימטור. וכל זה רק שלוש שנים אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

אל שנקר הוא הגיע כי חשב שיהיה מעצב גרפי, אבל תוך כדי הלימודים גילה שהוא וטיפוגרפיה – זה פחות ושהוא נמשך לאנימציה, כי מעניין אותו להפיק סיפורים באמצעים ויזואליים. במקביל הוא גם גילה שהוא אוהב לארגן, להפיק ולנהל. ״הלימודים היו כמו בופה בשבילי. מכל דבר ניסיתי להפיק משהו. כרגע המשאב העיקרי שלי הוא בני אדם״, וזה גם הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה – האינטראקציות עם האנשים שסביבו.

פרויקט הגמר שלו, סרט האנימציה ״חצי סבא״ שעסק ביחסים שלו עם סבו (שנפטר מאז), זכה להערכה רבה והוצג באירועים ופסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה הוא מציג גם במסגרת התערוכה ״בינג׳״ בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, כחלק ממערך התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה. העבודה שלו עוסקת בבינג׳, פשוטו כמשמעו, ומציגה בפני הצופים דמות שצופה במשהו אחר – סדרות טלוויזיוניות – אחד מנתיבי הבריחה המוכרים לכולנו מחיי היומיום. ״גם כשאתה עוסק בבריחה אתה צריך לעסוק בסוף במה שאתה בורח ממנו״, הוא אומר.

כמי שנמצא בקשר יומיומי עם עשרות מאיירים ואנימטורים הוא מספר ש״משהו השתנה בשנים האחרונות בסנטימנט של מה זה להיות אנימטור בישראל. יש לנו הבנה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש לנו דרישות״. בחודש הקרוב ייפגש מטעם האיגוד עם נציגי הממשלה כדי לקדם את הדרישה לפיה יקבל האיגוד מושב במועצת הקולנוע, והוא מבטיח שגם אם המדינה תשרף – הם ימשיכו לקדם אנימציה, עבור היוצרים והיוצר ות המוכשרים והמוכשרות שעובדים פה. 


ניב תשבי הוא מאייר, אמן, מעצב תפאורות ובכללי יוצר המון דברים מכל מיני סוגים. בסוף השבוע האחרון נפתחה תערוכת היחיד שלו ״הקרנבל״ במסגרת סדרת התערוכות ״ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי״ במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. עבורו זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה וגם הפרויקט הכי גדול שיצר עד כה - גם בהיקף, גם בכמות העבודה וגם ברמת ההעמקה בתהליך. התערוכה היא מיצב פיסולי שעובד על התפר שבין קרנבל למצעד ומטשטש גבולות מסוגים שונים, או כמו שתשבי מפרט: ״הגבול בין ניצחון לתבוסה, בין טירוף לצחוק, בין צחוק לצעקה״. וכן הלאה.

למרות הכשרתו כמאייר והיותו בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2012), כבר שנים שהוא מציג תערוכות שנעות, שוב, על גבולות כאלה ואחרים. ״נדירות הפעמים שבאמת הצגתי איור, זה תמיד מתפתח למקומות אחרים״, הוא מספר.

״אפשר וראוי להציג איור בתערוכות, אבל המרחב המוזיאלי והגלריסטי מוציא ממני דברים אחרים. יש לי הזדמנות להרחיב את העבודה ומעניין אותי להתעסק בנושאים כמו חלל, צורה, נפח, חומר ואפילו סאונד. מעניינת אותי ההפשטה והתרגום של העולם בצורות גיאומטריות, ומעניין אותי להציג משהו שאפשר לבחור בו את נקודת המבט, כזה שמאפשר להסתובב סביבו, לחוות חוויה, להרגיש אותו בכל החושים״. 

במהלך הקריירה שלו הספיק לצד התערוכות גם לאייר ולעצב ספרים, לעצב תפאורות, לייצר עבודות קיר עבור חברות הייטק ועוד. ״עבודה מסתיימת עבורי כשיש דדליין, אחרת היא יכולה להימשך לנצח. כשהיא מסתיימת ופוגשת קהל זה אולי גם הרגע הראשון שבו אני מתחיל להתאהב בה. עד אז אני תמיד מלא ספקות. ברגע שהיא משתחררת ואין לי מה לעשות איתה יותר - אז אני מתחיל לאהוב אותה״. רק אומרים שהעבודה על התערוכה בהרצליה כבר הסתיימה, אז אתםן מוזמניםות להתאהב עכשיו גם.

חן מכבי הוא מעצב גרפי, מאייר, טיפוגרף ואושיית סטוריז שבין לקוחותיו אפשר למצוא את נטע ברזילי, טונה, מרגי, מפעל הפיס, הקאמרי, הטלוויזיה החינוכית ועוד. לפני עשור (בדיוק) הוא סיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומאז הוא מוכר בעיקר הודות לעיצוב הטיפוגרפי והלטרינג שלו (אבל לא רק).

החיבור לתחום הגיע עוד כנער: ״כטינאייג׳ר התחברתי לכל מה שקשור בהיפ הופ״, הוא מספר. ״בתור ילד שמצייר מצאתי את עצמי מתחיל להתעסק בפונטים ובלוגואים שקשורים לעולם ההיפ הופ, והושפעתי גם מגרפיטי. בשנקר הזדמן לי לצלול לתוך התחום, לעבוד עם שלד של אות וליצור ממנה משהו חדש״.

אחד הפרויקטים היותר משמעותיים עבורו היה עיצוב לאלבום של טונה, ״טונה פארק״, שבו הוא התמודד לראשונה עם עבודה שאין בה טיפוגרפיה והיה צריך ״לצייר עולם ויזואלי מאוייר שבו כל שיר באלבום מקבל מתקן בלונה פארק. כל התוכן של האיור נובע מהתוכן של השיר״. 

בשלוש השנים האחרונות (או בעצם, מאז הקורונה), הוא מייצר בעצמו סרטונים מצחיקים שעולים בסטוריז בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, מה שלדבריו ״התגלגל כמו כדור שלג. יש בהם הרבה דחקות עם גבעתיים ורמת גן, וזה נהיה משהו שנהייתי מחוייב להעלות. זה חוצה בין אנשים ועובר בין פלטפורמות שונות, וגם מגיע לעבודה שלי - אם בצורה ישירה או עקיפה״.

הוא נהנה במיוחד לחקור תחומים שהוא לא מכיר לטובת פרויקטים חדשים, כמו לדוגמה המיתוג שיצר לתזמורת פירקת אלנור. המחקר הזה מביא אותו להתכנס בתוך הפרויקט עד כדי תהליך כמעט מדיטטיבי. ״כשאני צולל לתוך משהו אני מגיע לזרם תודעה עמוק. התהליך והדרך הם מה שהכי מרגש אותי, לפעמים יותר מהתוצאה״. 

השלב הבא עבורו, מלבד התנסויות בעבודה עם בינה מלאכותית שהוא עושה בימים אלה, הואלהכנס לתחום האנימציה ולגרום לדימויים שלו לנוע. על הדמיות לעומת זאת הוא לגמרי היהמוותר, והיה מעדיף לרוץ חופשי אל הפרויקט עצמו (תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמיניםממנו משהו).  

תמר ברניצקי היא אמנית ומעצבת, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ותואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובעלת סטודיו עצמאי. לצד מוצרי הטקסטיל שהיא מפתחת, יוצרת ומוכרת, היא החלה בשנים האחרונות גם להציג יצירות אמנות, בין השאר ביריד צבע טרי האחרון.

״התחלתי דווקא מהמקום האמנותי״, היא מספרת. ״פרויקט הגמר שלי בשנקר היה סדרת עבודות שמבוססות על בד ונייר. אבל בשנים הראשונות לא חשבתי שיש לזה שוק או קהל, ומעבר לנגיעה הפנימית הבוערת לא חשבתי שיש מה לעשות עם זה״. גם הקונספט של עיצוב טקסטיל לא היה משהו שכולם הבינו אותו אז: ״לא היה אז אינסטגרם. הייתי הולכת פיזית למעצבי אופנה ומציעה לעצב להם טקסטילים, אפילו משאריות הבדים שנשארו להם״.

גם כשהיא עושה אמנות, היא מציינת שיש לה ״מוטיבציה של מעצבת וראייה של מעצבת. נכון שאני לא עושה משהו שמתאים לספה, אבל אני עדיין יודעת שזה יעמוד כחלק מאוסף חיים של אנשים. את השפה שלי פיתחתי מתוך המוגבלות: אני לא יודעת לגזור, לא יודעת לתלות, לא יודעת לעשות קו ישר. פשוט יצרתי מזה שפה״. 

כבר שנים שהיא משלבת טכניקות של דפוס דיגיטלי לצד טכניקות מסורתיות בעבודת יד בעבודות שלה - בין אם מדובר בעיצוב צעיפים או כריות ובין אם מדובר ביצירות אמנות. ״אני מוצאת קודם כל את טכניקת הייצור ואז יוצקת לתוכה את התכנים״, בין השאר בניינים ומבנים אדריכליים: ״כשאני רואה בניין הוא נראה לו כמו בד. הוא סופג אליו אוסף זהות״) ותצלומי נופים - שבדרך כלל לא מופיעים בהם לא אנשים ולא בתים.

״אני משתדלת לייצר עבודות שמשרות נחת ורוגע. התקופה היא סוערת ובסדרה הנוכחית שחלקה הוצגהגם בצבע טרי היה לי חשוב להביא קצת שלווה״. השלווה הזו מלווה אותה גם בתהליך עצמו, כשבמסגרתוהיא מפנה זמן בלו״ז לבהייה בסטודיו. וגם לסידור שלו יש זמן מוגדר, כי כשאין ברירה - אין ברירה.

תום גן אור הוא במאי (ולפעמים גם מפיק, עורך וצלם), בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ברזומה שלו רק לאחרונה בימוי קליפים לג׳ירפות, אסף אמדורסקי ונינט (הו מיי גאד, נינט). לעולם הבימוי הוא התגלגל די במקרה, אחרי שבשנה ג׳ בבצלאל סיים תקופה של חילופי סטודנטים בוולנסיה והתקבל לעבוד באופן זמני בחברת טיולי סנואובורד, כצלם סטילס.

״כשחזרתי לבצלאל הרגשתי שאני צעד אחורה ביחס לשאר הסטודנטים לעיצוב. ממש רציתי לעזוב את התואר״, הוא מספר, אבל שיחות עם ארז גביש ראש המחלקה ועם המרצה ענת קציר הצליחו לגרום לו לשנות את דעתו. ״ענת אמרה לי מעכשיו להתעסק רק בווידיאו. כששואלים אותי שאלות, לענות עליהן בווידיאו. זה מה שקרה וחוויתי פריחה מדהימה״.

בתום הלימודים, וקצת לפני ההתחלה של הקורונה, הוא נסע לצלם סרט ביפן, שם תעד גולש סנואובורד יפני שלא ידע מילה באנגלית. ״זו היתה הזייה אחת גדולה. גרתי אצלו בבית, ישנתי איתו במיטה, הלכתי עם המצלמה לשירותים״. כשהיה צריך לחזור ארצה לפני שנסגרו השמיים הוא לא הפסיק את העבודה על הסרט, אלא עבד עליו מרחוק והצליח להשלים אותו, ואפילו להיות מרוצה מהתוצאה.

לבימוי קליפים הוא הגיע דרך להקת מטאל שאהב וחיזר אחריה בהצעה לביים עבורה קליפ. ״משם זה נבנה מפה לאוזן, בלי שום קידומים״, הוא מספר. הפה לאוזן הזה הביא אותו, כאמור, עד אסף אמדורסקי ונינט (״הם שחקנים מדהימים״) שלהם ביים קליפ משותף יחד עם ההרכב האלקטרוני גארדן סיטי מובמנט. האחרון שביים לג׳ירפות ויצא ממש בחודש שעבר, הוא קליפ שצולם בטכניקה של אינפרה אדום. 

לעומת החלקים של לפני ואחרי ההפקה, את תקופת ההפקה עצמה הוא הכי אוהב. ״ישבי עדיין קצת את הקצין שהייתי, לנהל צוות זה משהו שאני מאוד אוהב. להיות מפיק זהמשהו שאני פחות אוהב אבל לרוב אין הרבה ברירה. בהמשך הייתי גם מעדיף לא לצלםואולי לא לערוך, בכל זאת אני בן 33 עם שתי פריצות דיסק, אני לא יכול להתפצללשלוש״ (אנחנו, אגב, בטוחים שהוא יכול להתפצל גם לשש). 

ליאורה רוזין היא אוצרת, חוקרת, מרצה בבצלאל ומעצבת תעשייתית בהכשרתה. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב חולון ״אוכל״, התערוכה שאצרה יחד עם דנה בן שלום, וזו לא הפעם הראשונה שבה מגיעה רוזין לעסוק בנושא מפריזמה מקצועית. ״אוכל עוזר לי למקם את עצמי״, היא מספרת: ״ביחס לשבט, למשפחה, לחברים. אני אוהבת לייצר תקשורת עם אנשים דרך האוכל״. 

במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״.

העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״).

בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי). 

התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״. 

בימים אלה מציגה האמנית רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן תערוכת יחיד, שמושפעת בין השאר מהעבר של החלל שבו היא מוצגת, ״בית הסופרים״ ההיסטורי שבו עבדו וחיו סופרים שונים. שם התערוכה, חור תולעת, מתייחס לאפשרות של מעבר במרחב ובזמן, ואכן - עם הכניסה לתערוכה מרגישים מעבר לעולם מעט אחר. 

גם בתערוכה הנוכחית, כמו בתערוכות קודמות, היא עסוקה בלכסות את החלל או להלביש אותו. ״הממד ההמצאתי נוכח בכל דבר שאני עושה״, היא אומרת. ״אני מנסה כל הזמן לייצר לעצמי אפשרויות שבהן אני יכולה לנוע בתוך החומר ולייצר משהו שאני גם כל הזמן משבשת״. 

בשנים האחרונות היא מנסה לייצר לעצמה גבולות בתוך האינסוף, כי חוסר הגבולות דווקא בא לה בקלות, אבל זה כן עניין שמשתפר עבורה עם הגיל. ״יש לי רעיונות כל הזמן ואני קופצת המון בין המון דברים. אבל התערוכה הנוכחית היא גם זו הראשונה שלקח לי יותר זמן לעבוד עליה. היתה בה השהיה: ישבתי בסטודיו והסתכלתי על העבודות.

״אני חושבת שזה קשור להתבגרות - אני מתבגרת בתוך האמנות שלי, ודרכה אני מוצאת סבלנות והעמקה מחשבתית״. רוב הזמן היא גם חשה בת מזל: ״העולם כל כך כואב והמדינה כל כך כואבת, והאפשרות לייצר אמנות בתוך המציאות הזאת, היא באמת מתנה״. 

את הצבעוניות, הטקסטיל, הפטרנים והגיאומטריות שמאפיינים את העבודות שלההיא שואפת, אולי, יום אחד - לקחת למקומות שמתחברים לעולם האופנה. ״הצורה שאני מפסלת היא דרך כיסוי, וזה מבחינתי החיבור לאופנה. כמושמלבישים אדם - כך גם אני מכסה את החלל״. אנחנו, כמובן, נשמח לעדכון כשזה יקרה. 

אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו.

לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.

על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.

רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.

הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).

גיא חג׳ג׳, או גיאחה כפי שאתן בטח מכירות אותו, הוא הרבה דברים אבל בעיקר די.ג׳יי, כותב והרפתקן תרבותי. הוא נמצא בארץ בביקור מוונקובר קנדה, שם הוא חי בחמש השנים האחרונות, ומנצל את ההזדמנות לחגוג 20 שנה לבלוג/אתר/מוסד שלו – ״עונג שבת״ (ספוילר: הוא קצת עיגל למעלה, אבל אנחנו לא שופטים).

גם אחרי 20 שנות פעילות הוא לא לוקח כמובן מאליו שיש המון אנשים שמכירים את עונג שבת, אז נספר לכם שמדובר במיזם שהתחיל כטור שבועי, מה שאנחנו מכנים היום ניוזלטר (עוד לפני שהוא היה נשלח כניוזלטר), שבמסגרתו ממליץ חג׳ג׳ על דברים שמעניינים אותו, בדגש על מוזיקה חדשה שמחוץ למיינסטרים, אבל לא רק.

עונג שבת הוביל אותו במהלך השנים למחוזות רבים ושיתופי פעולה מגוונים, ביניהם אחד עם מגיש פודקאסט זה – מגזין המסעות המודפס ״אתה נמצא כאן״, וגם אלבום קאברים לטום ווייטס, פודקאסט ועוד. ״במשך כמעט עשר שנים יצאתי להרפתקה כל שנה״, הוא מספר. ״כיוונתי להתחיל בכל שנה משהו שאני לא יודע איך עושים אותו. כשהייתה שנה אחת שלא היה בה כלום, הייתי ממש בבאסה על זה״.

עוד מקום שאליו התגלגל בזכות העונג הוא עבודתו כדי.ג׳יי, גם בחתונות, ועד היום מדובר בדבר שהוא הכי אוהב. ״לא תכננתי לעשות חתונות וגם הייתי מאוד סנוב כלפי פופ, וגם אנטי גלגלצ. מיקמתי את עצמי בקצה השני של הספקטרום התרבותי. אבל גם אני וגם גלגלצ השתנינו בעשור הזה והנה אני גם משדר שם״. על התקלוט הוא מספר שהוא גרם לו לאהוב הרבה יותר סוגים של מוזיקה, וגם ש״לתקלט זו שיחה בלתי מילולית עם הקהל. זה פיזי, חושני, סקסי, אינטימי ומיידי. מאוד כאן ועכשיו. ההפך הגמור מעונג שבת שאני כותב לבד בבית מול המחשב״.

אחרי סשן אדיר של חגיגות יום הולדת לעונג ביום שלם של תקלוטים של חברים בתדר הוא עדיין לא יודע לענות על השאלה האם הוא מתכנן מתישהו לחזור ארצה. אנחנו, כמו תמיד, מחכים.