תיק עבודות

אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.

כשהוא לא יוצר אמנות כאמן, הוא אוצר בגלריה העירונית בעפולה ובחממה לאמנות ״מקום״ במוזיאון חיפה. ״הגעתי לאוצרות כי אני אמן. שאלות כמו את מי מציגים, למה מציגים ואיפה, הן שאלות שמעסיקות אותי. גם כאוצר, חשוב לי הערך החברתי והתרבותי, האפקט של הדבר. גם ביצירת האמנות האישית שלי, כשאני עובד על עבודה – אני רוצה שיעבדו עליה 40 אמנים״. וגם, כאמור, כשמדובר בתערוכת יחיד. מתי אתה מזמין אותנו?

נינו ביניאשוילי היא אמנית, מאיירת, יוצרת, סופרת וראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון בבאר שבע. בימים אלה היא גם משתתפת בתערוכה ״ספרו לי עוד – בעקבות הרומן הגרפי״ במוזיאון הרצליה, שבמסגרתה היא חזרה אל הספר ״על שפת הים השחור״ שהוציאה לפני חמש שנים (ויוצא כעת המהדורה מחודשת), וסיפרה עליו עוד - באמצעות קרמיקה, רישום ועבודת רצפה חדשות.

את העיסוק שלה באמנות החלה עוד כנערה בטיביליסי, לפני שעלתה ארצה בגיל 19 ישר ללימודים בבצלאל (בלי לדעת מילה בעברית!). משם היא המשיכה ללימודי תואר שני בשטוקהולם ומשם לניו יורק, ובין לבין גם הספיקה לייסד הוצאת ספרים בשם ״בוקימן״. ״מדי פעם אני רוצה שהעולם יפתיע אותי״, היא אומרת, ״הספר שלי הפתיע אותי כשחזרתי אליו, ואני מקווה שהוא יפתיע עוד אנשים״. 

בעבודות שלה היא אוהבת להישאר אניגמטית: ״אני אוהבת להשאיר מקום לאינטרפרטציה למבקר, זה משהו שמעניין אותי גם בעצמי – החוויה של לבוא לראות משהו ולא לגמרי להבין אותו. בגלל זה אני לא אוהבת את ויקיפדיה; אין שם נפש. הנפש היא מורכבת וכשאני עובדת אני אוהבת להיות קשובה לאינטואיציה ולזיכרון״. 

איור מבחינתה מעניין יותר כשהוא מהווה פרשנות מעבר לטקסט, משהו גדול יותר. זה בא לידי ביטוי גם בתפקיד שלה כראשת המחלקה לתקשורת חזותית בבאר שבע. ״אני שם כדי לעזור להם להגיע מבחינה אינטלקטואלית, מעשית וטכנית לרמה גבוהה של יצירה, של עבודה ושל חיים. אני מאמינה שלא המקום קובע, אלא אנשים הם אלה שקובעים אם המקום הוא טוב או לא״.

הספר הבא שהיא עובדת עליו בימים אלה עוסק בסיפוריהן של חמש נשים במחוז יהודי שהקים סטאלין בשנות ה־20 במזרח הרחוק, אז יש לנו למה לחכות. ואם לא נהיה שיפוטיים, היא אולי גם תקבל אותנו ל״שמפיין קלאב״ המסתורי שלה. איפה מגישים מועמדות?

רמי טריף הוא אמן, מעצב, מרצה, חוקר ואוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים. בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה שאצר, ״מעצבים בערבית״, שאותה הוא מגדיר כ״סוג של שיא במה שאני עוסק בו כאמן ומעצב מאז שסיימתי את הלימודים בבצלאל״.

במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של אחרים. ״בשנים האחרונות אני מזהה תופעה של כניסה מאסיבית של צעירים וצעירות מהחברה הערבית לתוך האקדמיות לעיצוב״, הוא מספר. ״החבר׳ה האלה בסופו של דבר עוסקים גם בזהות שלהם ובמקום שממנו הם באים״.

זה מה שהוביל אותו ליזום את התערוכה החדשה, שמציגה פרויקטים של חמישה מעצבים מחלקים שונים בארץ ומאוכלוסיות שונות בחברה הערבית. ״התערוכה ממסגרת תופעה חדשה. תפקידו של המוזיאון הוא לא רק לדבר על היסטוריה, אלא גם לייצר אותה״. העובדה שהוא עבר בעצמו את מה שעוברים המעצבים האלה היום, ושהוא דובר את השפה, הפעילה את מערכת הניואנסים אצלו שעות נוספות: ״בעיני מדובר בפרויקט חברתי ולא רק בפרויקט אמנותי. הוא חושף המון אנשים, גם כאלה מתוך החברה הערבית, לדברים שלא הכירו, ובמקביל עוסק בתפקידו של המוזיאון במאה ה־21״.

בפרספקטיבה של למעלה מעשור שבו הוא פועל ויוצר, הוא חושב שעולם שאין בו מגוון הוא עולם משעמם וגם מסוכן. ״תפקיד המעצב והעיצוב בחברת מיעוט הוא לשמר זהות חומרית שיש לה גם השלכות לא חומריות״, הוא אומר. ״בעולם של עיצוב, אנחנו צריכים שדברים יחיו בשימוש יומיומי. כשאני שם אותם במוזיאון אני מנטרל אותם מהשימוש הזה, וזו גם סוגיה שאני עסוק בה כאוצר״.

״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון.

אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד ספרי אמן שנודד בעולם, סדנאות כלים מקצועיים לאמנים, פסטיבל סרטי אמנים, ואפילו יוזמה של כתיבת ערכים על נשים בוויקיפדיה (וגם על לחם אוקראיני, אבל בשביל להבין איך זה קשור תצטרכו להקשיב לכל הפרק). 

גרוס נכנסה לתפקיד אחרי 17 שנים כעיתונאית בידיעות אחרונות, לימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות וטכנולוגיה (ITP) באוניברסיטת ניו יורק. ב־1999 כשנסעה לברנינג מן, החל העניין שלה באמנות במרחב הציבורי. לאחר הלימודים ב־NYU החלה לעבוד ב־Creative Time, גוף שעושה בדיוק את זה. שם, כאוצרת בתחילת דרכה, עבדה על פרויקטים עם שמות כמו ג׳ני הולצר (!) לורי אנדרסון (!) ודיוויד ביירן (!).

על השאלה איזה תערוכות היא אוהבת, היא עונה ש״בסוף אני רומנטית, למרות שלקח לי זמן להבין את זה״. זה לא מפתיע לאור העובדה שהציורים הראשונים שגרמו לה לבכות הם פורטרטים שצייר חיים סוטין ומוצגים באורנג׳רי בפריז. זה קרה בגיל 16, והשומר המודאג מיהר לבדוק שהכל בסדר.

ואיך ייראה העשור הבא של ארטפורט? יש לה מחשבות בנושא, אבל בינתיים מה שהיא מוכנה לספר זה ״כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה שארטפורט ייראה, יש כל מני רזידנסי בעולם שביקרתי בהם. בא לי בית קפה בכניסה, אבל זה לא יקרה עכשיו במיקום הנוכחי, אולי מתישהו״. אנחנו מחכים.

טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.

הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.

השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.

הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.

בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציההנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לופעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.

טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.

הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.

השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.

הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.

בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציה הנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לו פעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.

נועה אירוניק היא אמנית, ציירת ובעלת תשוקה אמיתית לפתיחת סתימות בכיור. בימים אלה היא מציגה את ״בדד״, תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, רגע לפני שהיא פורשת כנפיים ונוסעת ללמוד לימודי תואר שני באמנות ברוד איילנד שבארצות הברית.

בתערוכה הנוכחית היא מציגה סדרה חדשה של ציורים גדולי ממדים שבה היא חוקרת דימויים (בעיקר קבוצתיים) של גברים. ״אני מרותקת מגברים ומגבריות״, היא מספרת, ״בגלל הזרות שיש לי אל מול הגבריות. אני לא אוכל להיכנס לעולם שלהם וזה בסדר, אבל באמצעות העבודות אני מתפרצת אליו, מנסה להבין מי אני מולם, מי הם מולי, ומי הם אל מול עצמם״.

את הגברים (וגם הנשים) היא מציירת בעבודות שלה ״לא כדי להנכיח סטיגמה, אלא כדי להקשות עליה. לדמויות שלי בציור יש מוטיבציה: אני יודעת מי הם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. זה נותן לי את הבשר שאני צריכה כדי להפוך אותם לדימוי שלא ייפול למקום גנרי, וזה גם מפריח בהם חיים״.

בשנת 2019 סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, וכבר בתערוכת הגמר שלה עסקה בדימויים של גבריות, בין השאר באמצעות דימויים של סוסים (שנוכחים גם בתערוכה הנוכחית). מאז היא לא עצרה, ולא מתכוונת לעצור גם עכשיו. ״אני רוצה להציג ב־MoMA ולהיות מאלה שמדברים עליהן, אז אני לא יכולה לעצור. מיד עם תום הלימודים מצאתי סטודיו, התחלתי לעבוד ולהציג. בשנים האלה אני מרגישה שאני מתפתחת, לא רק מבחינה קונספטואלית אלא גם מבחינה טכנית״.

ברמה הטכנית, הציורים שלה מתחילים תמיד מרישום אחד, שעליו היא מוסיפה עוד ועוד רישומים של אותו הדימוי, עד ש״היד זוכרת בעל פה. כשאני ניגשת לציור אני לא עושה שום הכנה, אני מכירה את הדימוי כבר כל כך טוב - כך שהכל מסתדר״. האמנות, היא מאמינה, צריכה להיות שיח, דיאלוג, ולא לסגור את קו המחשבה באמצעות ביקורת בלבד. אתםן מוזמנים לבדוק את העניין בתערוכה שלה, כי מי שלא מגיע ביצה סרוחה.