תיק עבודות

מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה - אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.

מרים כבסה היא אמנית מוערכת ובעלת כנסייה באפ־סטייט ניו יורק (נשבעים). מזה כ־25 שנים שהיא על הקו בין שתי הערים, והיום מחזיקה סטודיו גם בתל אביב וגם במנהטן, אחרי שנים ארוכות שבהן חיה ועבדה בעיקר שם. למרות שהיא מציירת, לדבריה, כבר 50 שנה (אבל רק 30 באופן מקצועי), היא עדיין מרגישה שהיא לומדת. ״העולם משתנה כל הזמן ובהתאם לכך התפקיד של הציור עבורי משתנה. היום יש לי אחריות גדולה יותר כלפי המתבוננים״.

היא מזוהה במהלך השנים עם העבודה הגופנית, והאופן שבו היא מציירת, באמצעות הגוף ובאמצעות כלים בלתי קונבנציונליים. ״אני הוגה שאלות סביב הציור. כשלמדתי במדרשה, האקט הראשוני שלי היה לנשק את הנייר כי הייתי מאוהבת. היום אני שואלת מה התפקיד של הציור ומה הוא עושה בבתים של אנשים״. וגם היום היא מרגישה שהיא מחויבת לשפה הציורית שלה: ״המצאתי שפה ואני לומדת לדבר בה, ואמנות היא עדיין הקסם הכי גדול. הציור מכיל את כל הסודות״ (היא מספרת שהיא הכי אוהבת לפגוש ילדים שגדלו עם ציורים שלה בבית וכבר זכתה לכמה מפגשים מרגשים מהסוג הזה).

ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף החודש היא תציג סדרה שיצרה במיוחד עבורו, ברוח היריד, שהיא מגדירה כסדרה ש״אפשר להתאהב בה״. ככלל ירידים בעיניה הם מקום שמאפשר הזדמנות לדבר בפני העם, כמו לשאת דרשה באמצעות האמנות. ומה עם הכנסיה? עוד לא לגמרי ברור, אבל אנחנו סומכים עליה שתשמיש אותה לצרכים שהם הרבה מעבר לעוד פיסת נדל״ן.

ענבל בוסיבא היא יזמית, ואנחנו לא בדיוק יודעים להגיד באיזה תחום, כי כנראה שבכולם. היא עומדת מאחורי פרויקט ״האוצר האבוד״, שבמסגרתו נאספו עד כה קרוב לחצי מיליון שקלים במטבעות של עשרות אגורות, שנתרמו לעמותות שונות. ״הערך החינוכי של הפרויקט גדול וחשוב יותר ממאות אלפי השקלים שעוברים לעמותות״, היא אומרת. ״אנחנו מלמדים ילדים על נתינה, על אקטיביזם, על מה זה לראות מישהו שצריך עזרה. זה win win בכל רמה אפשרית״.

הרבה לפני שאספה עשרות אגורות וקנתה מגרש בכרם התימנים מ־36 יורשים שונים, היא אחת השותפות שעומדות מאחורי ״בל אנד סו״, שהיה אתר האי־קומרס הראשון שפעל בארץ, כבר בשנת 2010. לפני כן היא הספיקה ללמוד תולדות האמנות ואז עיצוב טקסטיל בשנקר, שם בילתה את השנה השנייה ללימודים בניסיון להעיף את מי שהיתה אז ראש המחלקה. עוד לפני כן היא היתה ברנדון וולש (אוקיי, כן, אתן צריכות להקשיב בשביל זה).

לאחרונה היא השיקה את Fez, מותג הבית של בל אנד סו שעד כה עסקו בייבוא בלבד, ובמסגרתו היא עוסקת בין השאר גם בשיח העדתי ומכוונת לזה שכל אחד יחגוג את המוצא שלו. ״השורשים הביולוגיים שלי הם במרוקו והשורשים העיצוביים שלי הם בסטוקהולם. יש היום ניסיון של כוחות חזקים לגרד פצע ולקלף צלקת שמנסה להחלים, לפתוח את זה כל פעם מחדש, וזה אסון לחברה שלנו״.

בתור מישהי שמגדירה את עצמה ככזו עם בוחן מציאות לקוי, היא מספרת שהיא חובבת אתגרים, ואת הכשלים או החוסרים היא רואה בתור הזדמנויות. ״אני אוהבת מרתונים שבנויים מחלקים קצרים, מספרינטים. אני עוברת את החיים בלהסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא במובן השלילי״. זו כנראה גם הסיבה שעוד נשמע על מיזמים נוספים שלה בעתיד (שכרגע היא לא מוכנה לגלות מה הם). וגם פוליטיקה היא לא לגמרי שוללת; אנחנו כמובן בעד.

ליאל בומברג הוא מעצב ויזם, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שמוכר בעיקר בזכות היותו חלק מהצוות של ליין מסיבות הפאג, או הודות לבגדי הים והתכשיטים שהוא מעצב תחת המותג ״אולטרה״. שני המיזמים המרכזיים האלה שבהם הוא שותף החלו מצורך קצת דומה: ״התחלנו בגלל החוסר בדבר ובגלל הרצון שכולם יוכלו לחגוג את עצמם. כדי שאף אחד לא יתפשר על להראות טוב וכדי שתוכל להרגיש שיש לך מקום בעולם, שאתה לא לבד״. 

יש לו פרסונה אינטרנטית מאוד נוכחת, עם עשרות אלפי העוקבים והחוטיני, אבל מבחינתו זו רק פרסונה (״אני מאוד ביישן״). היא החלה בתערוכת היחיד שהציג בגלריה אינדי לפני שנתיים, שעסקה במקום שבו הצילום היה בשנת 2021 ובמקום שאליו הוא הולך. בתערוכה, שהשתנתה מדי יום, הוא הציג דרך מסכי טלוויזיה בערך את כל מה שמעניין אותו. מחוץ לאינטרנט, במציאות, הוא מגדיר את עצמו היום כיזם, אחרי שלראשונה הוא מנהל עסק משלו ש״אנשים אשכרה משקיעים בו״.

לא פעם הוא מרגיש שמה שהוא עושה זה ״לחבר את כל המוזרים״; הדמות שמובילה את מותג התכשיטים שלו היא חייזר נון־בינארי שהוא אולי קצת האלטר־אגו שלו. ״אני קצת מרגיש החייזר הזה. תמיד הייתי המוזר בכל מקום שהגעתי אליו. אבל היום קהל היעד שלי הוא באמת כולם. אולי הגעתי מתוך הקהילה הקווירית, אבל מרתק אותי לצאת החוצה. לקחת את המותג הזה ולעשות איתו דברים שישנו חיים״.

אחד הדברים שהכי חשובים לו הוא לבוא ממקום של דמוקרטיה, סובלנות ומרחב פתוח. ״כל החברים שלי עברו לחו״ל אבל אני תמיד אמרתי שאני אשאר פה ואשנה את העיצוב הישראלי, אביא את הבשורה״. לפעמים גם הוא מתחיל להתעייף, אבל בחזון שלו עוד להקים מרכז לעיצוב תל אביב, שייתן, כמו שאר המיזמים שלו - מקום לאנשים לחגוג את מי שהם.

סהר שלו לא אוהב את המונח אושיית אופנה, אבל בואו נודה בזה – הוא אושיית אופנה, בעיקר בתחום אופנת הגברים. לפני כשנה פתח את OSSEF, חנות לבגדי גברים בעיצוב ישראלי מקומי, שהייתה אמור לפעול במשך שבועיים כפופ־אפ; מאז, כאמור, עברה שנה. ״בחיים לא חשבתי שאני אנהל חנות בגדים״, הוא אומר, ״אבל הבנתי שאם יש לזה צידוק – הוא לא רק כלכלי אלא גם עקרוני, כי זה משהו שממש חסר״.

הרבה לפני שהוא הפך, כמו שהוא מכנה את עצמו, לבעלת הבוטיק, היה שלו דמות שהשפיעה על אופנת הגברים בארץ. לפני 14 שנה, אחרי ששב מתקופה שבה חי בניו יורק, השיק יחד עם אייל דה ליאו את בלוג אופנת הגברים הראשון בעברית - ״הגרסונייר״. ״אז הדעה הרווחת היתה שמה יש לכתוב על אופנת גברים, זה בסך הכל חולצה ומכנסיים, אבל המהלך הזה היה שייך לרנסנס עולמי בתחום. מתחילת המילניום התחילו מעצבים להתעסק בעיצוב לגברים, וזה לקח כמה שנים עד שהעולם העניק לזה את תשומת הלב״.

היום הוא דוגל בשיתופי פעולה, בין השאר מתחזק אחד כזה עם אושיית אופנה נוספת, שלי גרוס, תחת השם ״פיידינג גלורי״. בשנה האחרונה הוא גם מלמד במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה וגם מדגמן (כולל הקמטים והשיער הלבן. וזה לוהט). ועם כל הפיידינג גלורי והחיבוק של הגיל הוא הבין באמצעות העיסוק שלו שגברים הם בסך הכל ילדים בני שלוש (היי, ספר לנו משהו שלא ידענו קודם).