תיק עבודות

גילי גולנדר היא מייסדת שותפה ב־Bazaart, פלטפורמת עיצוב ״לאנשים שאינם מעצבים״. האפליקציה קיימת כבר 10 שנים, ולאחרונה השתלבו בה גם אפשרויות עיצוב מבוססות בינה מלאכותית (אבל תכף נגיע אליהן).

גולנדר החלה את דרכה בעולם הטכנולוגי כמתכנתת, בהמשך היתה בעלת בלוג אופנה, ולפני עשר שנים חברה לשותפיה ויחד הקימו את Bazaart, במטרה ״לעזור לאנשים לפתור את כל צרכי העיצוב שלהם בעצמם: הזמנות לימי הולדת, ממים משעשעים, באנרים ליוטיוב, וידיאו לאינסטגרם. המנעד רחב ואנחנו משתדלים לעשות את זה פשוט לשימוש – לתת את הכלים והתוכן שאדם צריך כדי לעצב. כל יצירה ניתנת לעריכה מחדש כך שאפשר לפתח ספריית עיצוב ולא רק עיצוב בודד״.

המפגש הראשון שלהם עם הבינה המלאכותית קרה כבר לפני כמה שנים. ״התחלנו לשמוע על מה שקראו לו אז Deep Learning, שהיתה קפיצת דרך טכנולוגית. התחלנו להכניס כלים שמבוססים על הטכנולוגיה הזאת, הראשון שביניהם היה הורדת הרקע מתמונה כך שהאפליקציה משלימה את הרקע שנותר בעצמה. אלה היו הניצנים הראשונים של מה שמכונה היום Generative AI״.

לגבי השפעת הבינה המלאכותית על תחום האמנות והעיצוב, היא אומרת ש״כולנו מנסים להבין איך העולם ייראה. המהפכה הנוכחית היא השלב הבא באבולוציה: אמנים יצטרכו להשתדרג, לדעת להשתמש ב־AI בתור כלי כדי להעביר את המסר וליצור במהירות דברים יותר מורכבים״.

דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל - יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה - אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) - אז מתחילה השיחה״.

בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. 

הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.

התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.

את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.

גיל פרי הוא המנכ״ל ואחד המייסדים של הסטארט־אפ D-ID, חברה שמייצרת בני אנוש דיגיטליים. טוב, לא לגמרי בני אנוש: הם משתמשים בבינה מלאכותית כדי לחבר בין תמונה וטקסט כדי לייצר וידאו של אדם מדבר. כלומר - אם תשלחו להם תמונה שלכם וטקסט כתוב, הטכנולוגיה שלהם תוכל לייצר סרטון שלכן אומר את אותו הטקסט, באיכות הכי מתקדמת שישנה היום.

ההתחלה של D-ID היתה בשנת 2017, כשבשנים הראשונות הם התעסקו בכלל בתחום זיהוי הפנים. הם גייסו כספים ואת מומחי הדיפ־לרנינג הטובים בעולם, ותוך כדי תקופת הקורונה זיהו הזדמנות למשהו אחר וגדול הרבה יותר. ״התעסקנו ב־AI גנרטיבי עוד לפני 2017״, מספר פרי, ״ובנוסף הבנו שאנחנו יכולים להיות מובילים בתחום החדש הזה, בפוקוס על וידאו ובני אדם. הבנו את העוצמות של הדבר הזה, את העובדה שהעתיד יאפשר לייצר הפקות שלמות באמצעות AI״.

הסטארט־אפ עובד בעיקר עם חברות גדולות ומתמקד בעיקר בהוראה, חינוך ושיווק - בכל שפה. עד כה הם ייצרו 107 מיליון סרטוני וידאו, והיד עוד נטויה. בשלב מסוים הם הבינו שהם יכולים גם להשפיע ולקחת את הטכנולוגיה כדי לעשות טוב. לכן, לצד החברות המסחריות הם מיצרים גם פרויקטים פרו־בונו. אחד המוכרים שבהם בישראל היה ״הקשיבי בקולן, הקשיבי בקולך״ שבו יצרו סרטונים של נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהן שכמו מתעוררות לחיים ומזהירות בקולן נשים אחרות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. במקומות אחרים בעולם הם יצרו גם קמפיין להעלאת מודעות לנגיף ה־HIV, לילדים נעדרים ועוד.

בסוגיית היכולת לקחת את הטכנולוגיה הזו למקומות פחות טובים (ואפילו מפחידים) אומר פרי: ״צריך להיות אופטימיים. 99.9 אחוזים מהשימושים בטכנולוגיה היום הם טובים. זה יקרה ועדיף שכולנו נכיר את זה ונשתמש בזה ונאיץ ברגולטורים והמחוקקים לשים פה חוקים, כי הם מאוד איטיים״.

בעתיד (הקרוב או הרחוק) הוא מבטיח, הטכנולוגיה תמשיך להקל לנו על החיים. ״יום אחד נגיע לשדה התעופה ובמקום פקידת קבלה יהיה לנו אווטאר. חצי שנה אחר כך נוכל לדבר עם כאלה גם בבנק ואם נגיע למקדונלדס ביפן נוכל להזמין באמצעות דיבור למכונה בעברית ולקבל תשובה״. לגבי שאלת החלפת היוצרים הוא אומר: ״זה ממש לא יחליף את היוצרים. הם המרכז, להם יש כוח ויכולות לעשות המון דברים שפעם היו צריכים הפקות ענק בשביל לייצר״.

המאיירת והאמנית ג׳ודית אשר החלה את לימודיה ברויאל קולג׳ בלונדון מיד לאחר שסיימה את התואר הראשון בבצלאל. ״בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, היתה הבחנה ברורה בין מה שנחשב אמנות למה שנחשב איור״, היא מספרת. ״היום, כל החשיבה היא אחרת, הגבול הטשטש: עבודת אמנות יכולה בהרבה מקרים לשמש יופי של איור. גם אופנה גבוהה היא אמנות, אבל גם עיצוב״.

במהלך השנים היא נעה על הציר שבין עבודות אישיות לבין עבודות מוזמנות - מאיור ספרים ועד קיר אריחים ענק באורך שמונה וחצי מטרים בבית מלון. ״לעבודה מוזמנת יש תמיד מטרה. זו עבודת עיצוב לכל דבר, יש לה קהל יעד ומסר שצריך להביע. העבודות האישיות שלי מונעות מציר אחר לחלוטין, פעם הייתי אפילו מבדילה ביניהן באמצעות הפלטה הצבעונית״.

למרות שהיא מכירה ביתרונותיו של המחשב, ברוב העבודות שלה היא עדיין משתמשת בניירות, בעפרונות ובצבעים. ״אין לי תשוקה לאחוז במקלות קסם למיניהם. המפגש עם עפרון, צבע ונייר הוא נוח ומעניין לי, וכל עוד זה מעניין אותי - אני שם״. גם כמרצה היא מרגישה שצריך להקנות לתלמידים ידע בסיסי לפני שהם ניגשים לעבודה דיגיטלית. ״צריך שיהיה ידע של הבחנה בין סוגים שונים של מכחולים, כתמים. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר של הלימודים ההתייחסות לעבודות היא בעיקר סביב מה שרצית לומר ואיך זה בא לידי ביטוי - ואז המחשב יכול להיות דבר מופלא״. 

מלבד לאסוף זרעים ולטמון בצלים באדמה, היא עובדת בימים אלה על פרויקט קומיקס ראשון שמספר סיפור אישי שקשור בחיפה, באבא שלה, בים ובחרדה; ובעיקר היא אוהבת לצאת לטבע שהוא מרתק ומפעים עבורה. ״אפשר ליצור בכל זמן ובכל מקום, אבל אני מאמינה בהליכה במובן של ללמוד בתנועה. בטח במדינה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את המקום שלנו כי הוא כל כך טעון. יש פה נטייה לשפוך המון אספלט ובטון, אבל מתחת לזה יש עולם ומלואו״.

מתי מריאנסקי הוא אמן, מעצב, מתכנת ומרצה, שהקים לפני שש שנים (!) את קבוצת הפייסבוק ״עליית המכונות״ שמונה היום כ־50 אלף חברים - המקום לדבר ולהתעדכן בו בכל מה שקשור בבינה מלאכותית - מונח שבחודשים האחרונים נוכח בחיים של כולנו, אבל לפני שש שנים הכרנו אותו (או אותה) הרבה פחות.

מריאנסקי למד בכלל הנדסת תעשייה וניהול, למרות שלא עבד יום אחד כמהנדס. את דרכו הוא התחיל בעיסוק באנימציית תלת־ממד, אחר כך עבר לעיצוב אתרים ועבד בסוגים שונים של סטארט־אפים. בשנתיים האחרונות הוא עוסק כמעט אך ורק באמנות, במשרה מלאה. 

הוא מגדיר את עצמו כ״טכנו־אופטימיסט״ ומעיד שכל שבועיים־שלושה הוא לומד משהו חדש בתחום הבינה המלאכותית שמעיף לו את המוח. בימים אלה הוא מלמד קורס שעוסק בשימוש בתוכנות כמו Dall-E ומידג׳רני. ״הדברים המעניינים בתחום הזה הם דווקא אלה ששוברים את החוקים״, הוא אומר. ״מי שהולך להתבלט הוא זה שיעבור את הרף הקריאייטיבי החדש״.

גוף העבודות המרכזי שלו בתקופה האחרונה הוא סדרה של דימויי ציפורים שנוצרים יחד על ידי שני מחשבים שעובדים על שתי תוכנות שונות של בינה מלאכותית. הוא כותב קוד שיוצר אמן ״אוטונומי״, ואחר כך הוא מתפקד גם כאוצר (והעוצר) של אותו אמן, כשאת רוב העבודות שיצאו הוא זורק. 

הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא לכתוב קוד שבסופו של דבר יוצא ממנו משהו יפה, אבל אם אתם רוצים להגיע אל ליבו - הכי טוב זה לבקש ממנו שידפיס לכם את התוצר. כי איך אומרות? הטכנולוגיה קיימת.

סיגלית לנדאו היא אחת האמניות המצליחות, המוערכות והמעניינות שצמחו בסצנה המקומית בעשרות השנים האחרונות. מהתערוכה הראשונה בתחנה המרכזית החדשה (או הממש־חדשה, דאז) בשנת 1994, מיד עם תום הלימודים בבצלאל; דרך הפתרון האינסופי, תערוכת הבלוקבסטר בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2005; ועד התערוכה הנוכחית, ״הים הבוער״ במוזיאון ישראל - לנדאו היתה ונשארה אחד הקולות המשמעותיים במחוזותינו.

העיסוק שלה במלח, החומר המרכזי בעבודותיה בשנים האחרונות, מזמן לה התנסויות והרפתקאות ברחבי הארץ (והעולם). את העיסוק שלה באבטיחים, סתם שתדעו, היא התחילה בכלל בעקבות מחקר אודות העונתיות של האבטיח. גם בתערוכה הנוכחית יש לא מעט אבטיחים, שמתקשרים למלח ולים המלח שבו היא לא רק עובדת ויוצרת אמנות, אלא הפך לאחד מתחומי ההתמחות שלה. 

לאורך השנים היא עובדת במדיומים רבים ובחומרים שונים ומגוונים: ״אני מגיעה לווידיאו בדרך כלל כשאני לא יכולה לפסל משהו״, היא מספרת. ״אני אכניס גוף לווידיאו כשאצטרך שהוא יעשה פעולה מסוימת, או לטובת קנה מידה״.

במקביל לעיסוק במלח, ליווי האוביקטים שהיא מטביעה בים במשך חודשים לפני ואחרי, פרקטיקת העבודה האהובה עליה (כרגע, לפחות) היא ברזל ויציקות ברונזה (״אני אוהבת אש״). ובנוסף היא עובדת על שיתוף פעולה עם רקדנית פלמנקו עכשווית, עוברת התנסויות ראשונות בקרמיקה, ומעידה שיש לה עוד הרבה שאיפות בקנה. 

על השאלה האם היא אופטימית היא אומרת ״העשייה מביאה איתה משהו מהאופטימיות. העובדה שניתנה לי ההזדמנות להעביר אנשים בתוך העולם שלי, ללכת לתערוכה ולפגוש אנשים שמתרגשים ופוגשים בה את עצמם - זה מה שמעורר את האופטימיות. לאורך כל הדרך אני מחפשת בתוך הסיפור האישי שלי מה משותף בו לי ולאחרים״.

אופיר ליברמן נע בחייו המקצועיים בין שלושת הקצוות של המשולש - אמן, מעצב ומחנך (למרות שהוא בכלל התחיל כדי.ג׳יי). הגרעין המרכזי של העבודה שלו הוא בייעוץ לסטארטאפים, ובמקביל הוא יוצר עבודות של אמנות גנרטיבית שעושות שימוש בבינה מלאכותית. לצד כל אלה הוא מלמד כבר 15 שנים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

בשנים האחרונות, כך הוא מעיד, הוא נוטה יותר ויותר לכיוון הזווית האמנותית במשולש, בעיקר כי מצא הדהוד בין מה שקורה בעולם, לבין היכולות האישיות שלו ברמה הטכנולוגית שהפכו להיות רלוונטיות. החיבור הזה הגיע לשיא ב״אורקל״, פרויקט שהציג בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, קולקציה של עבודות NFT שמתקבלת (או מתחוללת, ליתר דיוק) באמצעות קוד. התוצרים של המחולל הם קלפי טארוט חדשים (21 מיליון מהם. בקטנה) שאותם המציא ליברמן אחרי מחקר של שנים אודות עולמות זן ושמאניזם. הפרויקט הזה, מבחינתו, ממצה את נקודת המבט שלו כמעצב וגם בכלל, כבנאדם ״זה כל מה שרציתי אי פעם, כל מה שיש לי להגיד נמצא בו״ הוא אומר.

ליברמן חושב שבעשר השנים האחרונות בני אדם כמעט ולא יצרו שום דבר חדש, וכל היצירות הן רק רימיקסים של דברים שעשו קודם (וזה רק אחד מהנושאים שהוא ידבר עליהם בכנס ״יצירתיות בעידן ה־AI״ של פורטפוליו בשיתוף שנקר, שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב). ״אמנות שלא מתייחסת לעכשיו פחות מעניינת אותי״, הוא אומר, וזה גם קו החשיבה אותו הוא מעביר לסטודנטים שלו במהלך השנים. ״מעצב בהגדרה הוא מישהו ששוחה בלא נודע. ככל שאנחנו מגדירים את הנודע אנחנו הורסים ומקלקלים״.

הוא מאמין שהעיסוק שלו בטכנולוגיות חדשות הוא זה שמאפשר לו להמשיך ולהיות יצירתי. ״בשבילי זו הזדמנות לברור מה זה להיות יצירתי באמת. המכונה עושה את זה יותר מהר ויותר טוב מאיתנו, ולכן כל מפגש שלנו עם טכנולוגיה, בעיקר עם AI, הוא מראה משמעותית לחיים ולתרבות שלנו. המכונה היא זו שמפגישה אותנו עם מושגי יסוד״. 

בקיץ האחרון עלה שמו של המעצב מושון זר אביב לכותרות, הודות למפת מדינת ישראל שעיצב בהזמנת עיריית תל־אביב-יפו וכללה את הקו(ים) הירוק(ים). ״מפות הן אחת ההזדמנויות המדהימות בעיצוב לשאול שאלות על מה אנחנו יודעים לגבי המרחב שלנו״, הוא אומר, ומספר שהתחבר לפרויקט במיוחד כי הוא, כנער, לא באמת ידע מהם הגבולות של מדינות ישראל - עניין שהטריד אותו גם אז. ״זו שאלה שאני שואל את עצמי מאז שאני ילד, והנה ניתנה לי ההזדמנות גם לשאול אותה כמעצב וגם לענות עליה כמעצב״.

החלק האהוב בעבודה על זר אביב הוא המחקר שהוא מבצע כל פעם מחדש, והוא חושב שהעיצוב הוא גם הבעיה, אבל גם הפתרון. את דרכו האמנותית הוא החל כנער מתבגר, כאחד המייסדים של הקומיקס ״סטיות של פינגווינים״. מאז הספיק להקים ביחד עם גיא שגיא לפני 20 שנה את סטודיו שועל; ללמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר; להיות אמון על הובלת צוות העיצוב של מדלן - מוצר דיגיטלי שמנתח מידע עירוני ומנסה לעזור לאנשים לבחור איפה לגור; ולהציג בארץ ובעולם עבודות שעוסקות בין השאר בבינה מלאכותית, כמו לדוגמה פרויקט שבמסגרתו הוא בדק האם נוכל ללמד מכונה איך נראה אדם ״נורמלי״.