תיק עבודות

אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״).

אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות - וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.

התערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופוליטן שינתה את חייה (״הייתי בניו יורק ואחרי שעות שעמדתי בתור נכנסתי לתערוכה ואמרתי שמי שהעבודה שלו היא לעשות את התערוכות האלו, הוא הבן אדם הכי בר מזל בעולם״). שנה לאחר מכן כבר עברה לניו יורק לעשות תואר שני ב־NYU, ובמשך שנתיים עבדה במכון התלבושות של המט (״זה היה גן עדן עלי אדמות״).

עם למעלה מ־120 אלף מבקרים בתערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון, והרצאות סולד אאוט בכל הארץ שבהן היא קושרת בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולתרבות, יערה קידר אומרת ש״לא כל תערוכה צריכה את הוואוו־אפקט. זה תלוי בסיפור שהיא רוצה לספר״; מדגישה את החשיבות של רגש (״כשמשהו מרגש אותי אני מנסה לייצר בעזרתו חוויה משמעותית, וזה היופי של אופנה, היא יכולה לספר סיפור״); ועל החיבור שלה לעולם האופנה מהלימודים בשנקר, דרך העבודה בקסטרו ועד הכתיבה בבלוג, בעיתונות היומית ובמחקר לדוקטורט (״אופנה היא עולם ומלואו. דרכה אני מגיעה לכל דבר, מדיוויד בואי ועד להיסטוריה של הסינרים״)

היא חולמת בחפצים (למרות שאין לה הרבה); מאמינה שתנועה היא שפה שאי אפשר להתחרות בה (״כשהגוף שלי זז אני מרגישה שאני חיה. שיש לי יכולת לחיות את החיים האלה״); וכששואלים אותה מה היא עושה ״יש דממה. ואז אני אומרת שאני אוהבת לספר סיפורים״).

אלה רוטשילד על Summer Snow, העבודה שיצרה השנה ללהקת בת שבע (החפצים, הזיכרונות, השאיפות והאכזבות שמפעילים אותנו, כשאנחנו מנסים להיאחז בהם על קרקע לא יציבה); על מה זה להיות בן אדם שכל הזמן רוקד (״ההבנה של מה זה עושה לגוף ולתודעה שלך. איך אתה תופס כאב. זמן. עונג. אלה דברים נורא בסיסיים לחיים״), ועל היכולת של תנועה לשחרר דימוי גוף (״אתה יכולה לדבר על תחושה של מגע ולא על איך אני נראית במראה או איך הבגד זה יושב עלי״).

עם קולקציית תכשיטים לבלנסיאגה, פרויקטים שהוצגו במוזיאונים ברחבי העולם (כולל מוזיאון העיצוב בלונדון והקופר יואיט בניו יורק), ופרס מעצבת השנה 2020 של DEZEEN - שחר ליבנה (שפועלת באיינדהובן, הולנד) הופכת פלסטיק לאבנים יקרות וחלבונים לטקסטיל. ״המחקר הוא תמיד ההתחלה של הפרויקט, והחומר הוא המדיום שבעזרתו אני מייצגת אותו״.

כחייל צעיר הוא עיצב תפאורות ללהקת הנח״ל, את בחינות הקבלה למחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל עשה על מדים, ומאז כל מה שהוא עושה קשור לאותיות (בעיקר בעברית אבל לא רק), תוך שהוא מתייחס לאותיות כחומר פיזי וחושב על תרבות דרך טיפוגרפיה. ״אני מרחיב את ההגדרה של עיצוב אותיות ומייצר מודל של ישראליות קצת אחרת, מכילה יותר, שילוב של ישראלי ובינלאומי, עיצוב ואמנות, מסחרי ואקספרימנטלי, מזרח ומערב״.

עודד עזר על חדשנות בטיפוגרפיה (״האם אני יכול לדמיין את עצמי כמדען מטורף ולהתערב בדי.אן.איי של יצורים, בזרע האנושי, ולייצר מזה אותיות); על ההחלטה להקים לאחרונה מגזין תרבות מקוום שמוקדש לעיצוב ישראלי, ״ליוצרות וליוצרים שמתעסקים בתרבות ומחיים אותה בעשר אצבעותיהם״; ועל הפורמולה של העיצוב הישראלי, הפיוז׳ן שאין שני לו (״אנחנו מסתכלים רק לעבר אירופה, אבל אין לנו סיכוי לייצר משהו שלם אם אנחנו משתמשים רק בחצי ארגז הכלים שלנו. הפורמולה שמרכיבה את העיצוב הישראלי היא הרחבה גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינת ציר הזמן. החתונה הזאת מאוד הספציפית למדינת ישראל. יש לנו  את זה, זה שלנו״)

כאוצרת משנה לאיור ספרי ילדים ומנהלת ספריית האיור באגף הנוער במוזיאון ישראל, היא מנהלת את אחת הספריות היחידות בעולם שהספרים בה מסודרים לא לפי שמות הסופרות והסופרים אלא לפי שמות המאיירות והמאיירים. בשבוע האיור היא אוצרת תערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד, ומפגישה את בכירי ומייסדי האיור הישראלי בן זמננו - אלונה פרנקל, אורה איתן, דני קרמן, יוסי אבולעפיה ומישל קישקה - עם עם מאיירות ומאיירים מבטיחים בראשית דרכם: עדן אופיר, אלי בבג׳נוב, טליה דריגס, וליה רוזנצוויג ועינב ויסמן.
אורנה גרנות על איור כדיסציפלינה שמחברת בין גבוה לנמוך; על הוויכוחים עם הקולגות לגבי הגדרה של איור בתולדות האמנות (״הפיקצ׳רבוק מאפשר לטקסט ודימוי ללכת אחד עם השני ונגד השני. זה לא דבר של מה בכך״); ועל האיור הישראלי שמתאפיין בוורסטיליות גבוהה (״המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאיור הישראלי היא שהוא נורא דומה לאיור האיראני; וגם לאוסטרלי. יש משהו במדינות אי שכנראה מאפשר הרבה יותר נרטיביות אמנותית״).
-
שבוע האיור 2021: https://www.illustrationweek.co.il